באחד מימי סוף ספטמבר 2010 נפגשתי עם עמוס נצר , לוחם מדור שני של דבורני פלגה 915 , בקיבוצו שדות ים,  במטרה לתעד זכרונותיו , ולבקר בקברו של משה שדה ז"ל.

עמוס מציג באופן רהוט את  הקרע לשרותו בפלגה 915 עם חברו הטוב משה שדה (מויש) ז"ל

נולדתי בקיבוץ שדות ים בשנת 1953.

שבועיים אחרי-נולד משה שדה ז"ל.

מאותו היום – לא נפרדו דרכינו.

משחר ילדותנו עסקנו בספורט ימי-שייט צלילה ודייג.

עם הגיע תאריך הגיוס , היה ברור לנו, למויש ולי, שנלך לחיל הים.

מאחר והחלטנו מראש שלא נשרת בקבע, ירדו מראש יחידות ההתנדבות בחיל הים-נשארה האפשרות לשרת בספינות.

פנו אלינו מחיל הים בבקשה שנתנדב למה שנקרא בזמנו "הסיירת הימית".

החלטנו מויש ואני שאנחנו הולכים על זה.

התגייסנו שנינו ב-24.10.71 עם מספר אישי עוקב-מויש מ.א. 2144205 ואני מ.א.2144206.

הגענו לשארם בינואר 72.

מויש נשלח לפלגת נמל ואני לפלגה 921 נט"קים-לספינה אח"י "בת שבע".

לאחר בערך חודשיים של לחצים מצידנו, אחרי שהסברנו שגוייסנו לחיל הים ע"מ לשרת ב"סיירת הימית", הועברנו לפלגה 915 –מויש לדבור 873 בפיקודו של יעקב בוגץ' ואני לדבור 851 בפיקודו של דוד בכר. בשלב זה התחלנו בפעילות הבט"ש של 915, בעקר סיורי "מונטנה"הידועים לשמצה.

מפקד הדבור  851 היה דוד בכר .  רני יוחנה (חן) , ה"בוסן", מקיבוץ נחשולים , מראשוני הדבורנים קבל אותי לספינה.

בזירה היו אז למיטב זכרוני 4 דבורים: (851, 853, 881, 873)

המפקדים היו : דוד בכר, רוני ביליק, יעקב בוגץ'….

הייתי כשנתיים חייל כשפרצה מלחמת יום הכיפורים.

ברשותכם כמה מילים על המונטנה:

הסיורים הנ"ל בוצעו בתנאי ים מהקשים הקיימים בעולם, זאת מפיהם של שייטי יאכטות שהקיפו את העולם ולטענתם לא נתקלו מעולם בתנאי ים כמו במפרץ סואץ.

הגלים הקצרים והגבוהים גרמו למכות חזקות בכל פעם שהספינה ירדה מגל.

הדבר גרם לכם שהריתוכים בגוף הספינה נפתחו והספינה דלפה כמו מסננת.

במגורי החרטום לא ניתן היה להשתמש כלל בהפלגה. כך שכולם ישנו, או ניסו לישון במס ובמגורי ירכתיים. בים גבוה קצת יותר, לא ניתן היה לישון על הספסלים במס ולא על המיטות במגורי ירכתיים ואז ניסינו לישון על הרצפה במס מתחת לשולחן האוכל ועל הרצפה במגורי ירכתיים.

לא ניתן היה להשתמש במיטות העליונות במגורי ירכתיים כי האנשים עפו מהמיטות וקיבלו מכות יבשות חזקות שרק בנס לא הסתיימו בשברים.את המזרונים מהמיטות העליונות הירכתיים הורדנו לרצפה, וכך ניסינו לישון-לפעמים 4 אנשים זה לצד זה. יש לזכור שהמשמרות היו ON-OFF 4 שעות.

בשלב זה התעוררה בעיה חדשה-מאחר והספינות דלפו חזק-באופן די קבוע היו מים על הרצפה במגורי ירכתיים בגובה של כמה סנטימטרים,דבר שגרם להרטבות השמיכות של האנשים שישנו על הרצפה ובהמשך לזה שאתה מתעורר רטוב-עם בכלל הצלחת להרדם. ההוראות היו להחזיק צופה בחוץ במשך כל הסיור. השפריצים היו כל כך חזקים שהיינו נאלצים להסתתר בפינה – איזה צופה ואיזה בטיח ! בכל מקרה לא יכולת לראות כלום. אחרי 4 שעות משמרת אתה רוצה ללכת לישון אבל אתה רטוב לחלוטין. מקלחת-אסור- כי אין מים.

מה עושים ?

נכנסים לחדר מכונה ל-10 דקות יוצאים יבשים ומנסים לישון על הרצפה בירכתים בתוך שלולית מים. להשלמת התמונה יש לציין את המכונאי שהיה יורד לביקורת מכונה אחת לשעה,  איך יגיע לחדר מכונות כש-4 אנשים שוכבים על הרצפה ?

פשוט דורך עליהם, לא מתוך רשעות, לא הייתה דרך אחרת.

יש לזכור שמטרת הסיור הייתה הפגנת נוכחות מול הדה-קסטרו שהיה מסייר מולנו כל הלילה במקביל.

רק מה ? המצרים היו קצת פחות טמבלים או חכמים (הכל בעיני המתבונן) מאיתנו ובים מעל גובה מסוים פשוט לא היו יוצאים לים.  לילות שלמים מצאנו את עצמנו מבלים בים גבוה בסיור מול אף אחד... בעוד המצרים ישנים להם שנת ישרים-או שנת מצרים-בנמל.

במשך שבוע ה"מונטנה" היית עומד / עוגן / קשור בשעות היום בא-טור או אבו זניימה או ראס סודר.

באבו זניימה היינו עומדים לונגסייד במעגן סגור.

בא-טור עמדנו לונגסייד למזח על עמודים, מה שנתן תחושה שאתה עדיין מפליג בים הפתוח…

בא-טור-כנ"ל….

במשך היום-טיפולים שוטפים בנשקים שהיו אדומים לחלוטין מחלודה-השפריצים החזקים מחקו כל ניסיון לשמן או לגרז את הנשקים.

שבוע כזה הסתיים בדרך כלל במצב שבו אתה חוזר לשארם ואתה שבר כלי . כמעט שבוע בו לא ישנת ולא אכלת. אני זוכר הרבה מקרים שבהם חזרנו משבוע מונטנה והתבשרנו שאדם זה או אחר בספינה שאמורה הייתה להחליף אותנו חלה ואחד מאתנו צריך לצאת לשבוע נוסף….

הדבר גרם לתגובות קשות אצל חלק מהאנשים. אני זוכר שביתות רעב …  איומי התאבדות ועוד כיד הדמיון….

כאן נכנס לחיינו המשפט הנצחי "מכאן יוצאים רק על אלונקה" . דבר שלגבי לפחות התקיים מאוחר יותר מבלי שאף אחד התכוון לכך.

עד כאן לגבי ה"מונטנות" שלטעמי סיפורן לא סופר מעולם בצורה נאותה ונגזל מהן הכבוד המגיע להן.

בחודש אוגוסט 73 נשלחתי כצ'ופר ל-3 שבועות קורס צלילה מים רדודים בבסיס 707 בחיפה.

הצ'ופר העיקרי היה לישון כל לילה בבית-יש לזכור שמדובר בתקופה בה היינו יוצאים הביתה לשבוע פעם בחודש-חודש וחצי.

את הקורס סיימתי בהצטיינות.

מפקד היחידה היה אז רס"ן דב בר קרא לי למשרדו לראיון ואמר לי שהיה שמח אם הייתי מצטרף ליחידה 707 . שאלתי אם זה אומר לחתום קבע.

נעניתי שכן – מה גרם מיד לתשובה שלילת מבחינתי.

חזרתי לשארם לספינות.

באותו זמן, בכל דבור היה סט שלם של ציוד צלילה. כל צהרים שמתי עלי את הציוד, וכשכולם הולכים לישון במזגן… הייתי צולל להנאתי וזכיתי להכיר את שארם מתחת למים בצורתה הבתולית כמעט.

חודשיים אחר כך-באוקטובר-פרצה מלחמה.

בתקופה זו הייתי בחיפה, מאבזר דבור חדש שהגיע מארה"ב.

ביום שבת עם פרוץ המלחמה נקראתי לחיפה ובאותו יום ירדנו לשארם עם מטוס נורד (מי שזוכר מה זה) שנחת נחיתת בינים באילת לאסוף חיילים. אני זוכר תמונה של חיילים עם קיטבגים יורדים בריצה מהגבעות (אז עוד היו גבעות באילת) ונכנסים למטוס. נחתנו בשארם על מסלול עם אספלט חם שתוקן זמן קצר קודם לכן אחרי שהופצץ ע"י המצרים. הגעתי לספינה דבור 861 בפיקודו של יעקב (כושי) עבאדי.

לא זוכר תאריכים מדוייקים… זוכר את הלילה בו הותקפנו בטילים כאשר כל כלי השייט בשארם היו בחוץ. חלק מהטילים פגעו בחוף באזור המארסה. למזלנו, אף אחד לא פגע. זוכר את הפגיעה הישירה של טיל הפרוג במוצב הצפרה. ישבנו בתוך הספינה שמענו פיצוץ … רצנו החוצה וראינו את ה"צפרה" בוערת.

מכאן לסיפור הקרב בראס ע'ריב. וממנו לסיפור עדביה.

בקרב ראס ע'ריב הייתי  בכוח של עמי איילון – באחת הספינות שנכנסו מדרום, ד-861  

לקראת קרב זה התקנו לנו תו"לר "קרגו"  84 מ"מ…., גרשון וושינצקי ז"ל היה ה"קרגואיסט" שלנו , וירה פגזי קרגו ללא הכרה.. כל ירי , פגע בול , והרים עוד סד"ג….

הייתי תותחן חרטום, הטען שלי היה דוד שטיין. על החוף היו מקלעים שירו עלינו. אנחנו ירינו לעברם ושיתקנו אותם … זוכר ששטיין החליף לי מחסנית … רק התחלתי לירות .. היא היתה כמעט מלאה ….  ואז נפגעה ככל הנראה מצרור של המק"כ … והתפוצצה.… במרחק של עשרות סנטימטר  מפרצופי …

עפתי מעמדת התותח…. למזלי נשארתי באופן בלתי מוסבר תלוי על הרילינג… התותח היה מרוסק לגמרי …. כעבור זמן קצר התאוששתי וחזרתי לתותח …  בצענו תרגולת של החלף תותח… תותח ירכתיים שהיה מושבת בגין ירי ה"קרגו" הועבר לכוון החרטום… והמשכתי  בירי …

בסיום הקרב יצאנו מאזור התקיפה …. בצענו בקרת נזקים כללית …. לא הרגשתי בהתחלה כלום …

מסתבר בדיעבד… שגרגירי אבק השריפה נכנסו לי מתחת לעור בכל הפנים + רסיס בתוך העין… שהפריע לי לראות, יצר כמו מחיצת הסתרה …

החובש יוני רודנאי (משארם) ממושב שדה יצחק טפל בי.

ירדנו לאבו זניימה … פוניתי באמבולנס לתאג"ד…. בתאג"ד קבלו אותנו (אותי ואת צביקה מור… שנפגע מרסיסי פרספקס…)

בהמשך הטיסו אותנו ב"דקוטה"…. משם נחתנו בנתב"ג … פוניתי באמבולנס לאסף הרופא ע"מ שיטפלו לי בעין… זכור לי שנהגת האמבולנס … מנתב"ג לאסף הרופא…נסעה כמו משוגעת … מהר ורעשני … זוכר שהערתי לה , "..שרדתי שם את הקרב , ואת רוצה להרוג אותנו כאן על הכביש … תרגיעי…"

בבית החולים אסף הרופא… אושפזתי ליומיים שלושה…

זכור לי שבחדר לידי היה מאושפז טייס סורי פצוע… 2 שוטרים צבאיים שמרו עליו … עניין אותי איך הגיע לשם

שאלתי אותו: " מה קרה לך ?." בתנועת ידיים ושריקה הדגים את פגיעת המיראז' והפלתו.

נפגע בפניו … עקרו לו עין בהסכמתו…

אחרי יומיים – שלושה חזרתי לא-טור… בצענו כל מיני פעילויות …

לקראת סוף המלחמה נכנסנו לעדבייה….

עמי איילון בקש שנאסוף כמה נשק"ים + מקסימום חומר מודעיני ….

נתנו לנו אישור שהאזור מטוהר.  את המקום טהרה סיירת שריון  שבקרה שם לפנינו…

ירדנו עם עוזים… סג"ם אודי בל … נכנס לאיזה מחסן ויצא עם קבוצה של "סודאנים"…

אספנו הרבה קלצ"ים… קלאץ אחד נשאר אצלי.  מספרו היה  3695 קת מעץ.

יצאנו מעדבייה – מודיעים בקשר שיש סט"ר P-183, שנמצא ללא שליטה, במרחק של כ 3 מייל מהנמל…. הגענו …. ראינו שחטף פגז… והרג את כל הצוות…

ירדתי ל- סט"ר  עם העוזי … בדקתי את החיילים …. כולם היו מתים…

גררנו אותו לא זוכר לאן… הסט"ר נמצא כיום במוזיאון חיל הים.

בשלב מסויים היה לי ועדה רפואית …

הורידו לי פרופיל שמנע ממני להמשיך ולהפליג ועברתי להדרכה בבי"ס לימאות.

במילואים הוצבתי בפלגה 914… התחלתי מילואים כ- 45 יום כל שנה…. (3 שבועות חורף… 3 שבועות קיץ..)

חברי מילדות שהיה איתי ב 915 , משה שדה (מויש) ז"ל, היה מדריך ימאות בשייטת…. כשעמי שגב היה מפל"ג 914 בקשתי העברה לשייטת והוא עזר לי להגיע לשם.

תודה לאל.  שרדתי  את המלחמה  ויצאתי  בריא בגופי ובנפשי…

בתום שיחתינו עלינו לקברו של משה שדה (מויש) ז"ל. פינת הנצחה לזכרו הוכנה באתר האינטרנט של הפלגה.

בסמוך לקברו של מויש , קבור אחיו , שנפל במלחמת יום הכיפורים. עמוס לא מתאפק ומספר:

במלחמת יום הכיפורים,  אח של משה שדה, נהרג בסיני, היה לוחם בסיירת צנחנים…

זוכר שקבלתי טלפון מבועז, שספר שאח של משה , זאביק שדה ז"ל ,  נהרג.

עליתי לפטשניק ובקשתי שישחררו אותו מהיחידה …. פטשניק לא היה מוכן לשמוע … מאוחר יותר עמי אילון דאג לשחרר את משה…

משה תוך כדי המלחמה עבר לבה"ד חה"י בי"ס לימאות…..

לא נפרדנו מאז לידתנו… כל חיינו בילינו יחדיו….

מפגש עם דני נחושתן – לוחם מדבור 864 בקרב מרסה תלמת

במהלך סוף ספטמבר ותחילת ינואר 2010, נפגשתי עם דני נחושתן בביתו שבכפר סתריה, על מנת לתעד זכרונותיו משרותו בפלגה 915.

תוך כדי שיחתינו, למדתי להכיר אדם נפלא, דבורן מנוסה שהשתתף בקרב הדה קסטרו  הראשון (13.8.1973)כתותחן ירכתיים, ובקרב מרסה תלמת שם גם נפצע, פונה לטיפול ובתום תהליך שיקום ארוך יחסית חזר ליחידה לסיום שרותו.

מטבע הדברים, שיחתינו לא היתה מאורגנת ומובנת…. הממשקים אודות  חברים משותפים, … חויות מוכרות מסיפורי הדבורנים … ועוד כהנה וכהנה מרכיבי "פלוורה טובה" … הפכו את המפגשים לחויה מענגת.

זכיתי לצרף לחוג חבריי הטובים , חבר  נוסף.

דני נחושתן מתחיל בזיכרונותיו……

סיימתי את לימודי בבית הספר לקצינים בעכו בקיץ 1970. התגייסתי עם בוגרי עכו ב- 1 אפריל 71, טירונות חי"ר בבה"ד 13 בקדום ובהמשך טירונות ים. בתום הטירונות , בוגר קורס ימאים בבה"ד חה"י.

הוצבתי לשארם לפלגה 921 לפ-51- נטק 36 מ'.

בקשתי לעבור לדבורים – שלמה ביטון , בוגר 915 אמר לי השתגעת ?

כעבור זמן הועברתי לדבורים בפלגה 915 – ה"סיירת הימית"

הוצבתי בד-881 בפיקוד פלשנר.. היה מפקד זמן קצר ואח"כ הגיע לספינה סגן רוני ביליק.

הימים ימי קיץ 71 – (נחמיאס היה כבר בצוות… מוקי וולפשטיין, אורי זוהר (הגינג'י) ואז הביאו גם את עדי ליפשיץ והמנוען עופר זק (זקן),

עמי איילון זוכר, שעמדתי על דעתי… הייתי "בוסן" חזק…ולא בדיוק התייחסתי לקצינים החדשים … במילים אחרות נתתי להם בדרכי את התחושה ושלא יתבלבלו … שבעצם הם  קצינים חסרי ידע וחסרי נסיון …

צריך לזכור שחלק מהאוירה היתה אוירה של מאבקי כוחות בתוך הצוות… ה"בוסן" מול הצ'יפ… בראיה זו היה בראייתי גם מאבקי כוח עם בני המחזור שלך בבית הספר לקצינים בעכו…

אורן קרני היה סגן ב 881

צביקה שחק – היה מפקד קפדן ומקצוען אך די מנוכר, מרוחק, לא בדיוק התחבר לצוות. אני גם לא בדיוק זוכר את נמרוד ארז כסגן  מפקד. למיטב תודעתי גם הוא לא  היה מחובר לצוות.

לעומתם אני כן זוכר את  רוני ביליק כמפקד … שהוטמע בצוות והיה מעורבב כראוי לדבורן …

בתום שהייה בת כשנה בדבורים , יצאתי  לקורס חובלים והשתלבתי במחזור כ"ג… שם הייתי  כ- 3 חודשים.

לא החזקתי מעמד …  בסיומה של תקופה זו חזרתי כמובן לפלגה 915 והוצבתי בד-864. המפל"ג היה אז עמי איילון

באותו ערב להגעתי יצאנו לעוד "מונטנה" ……. במהלכה , ביום 13 לאוגוסט 1973, הוזנקנו לעבר סמ"ר ה"דה קסטרו"  …. שנהג ל"התעלל" בברטרמים של ראס סודר, ואז הביאו את ה"אח הגדול", דבורי 915….

ה"מוטנות" היו סיוט … חויה קשה בסה"כ …. ים גבוה … לאורך זמן ….

ולא היה מצב ים שלא היינו יוצאים אליו … צביקה יצא עם זוג דבורים… באותה "מונטנה"

על דבור ראשון מפקד שלום שבוי ("שולי")… לימים ר' אגף במוסד בקרב… על הדבור השני אלי גבריאלי .. למיטב זכרוני הגענו לראס סודר …. ואז הוזנקנו לכוון ה"דה קסטרו" ….

לא זוכר בדיוק אבל בטווח ארוך יחסית , כ- 2 מייל פתחו עלינו באש… צביקה הסתער אליהם…

אז לא היו שכפ"צים / כפלסט"ים… היינו די חשופים … המגן היחיד עליך כתותחן היה חצובת התותח … בשלב התנועה וצמצום הטווח לכוון הסמ"ר … קיימת תחושת פחד / הלם … הרגשתי שאני מתכווץ בתוכי … מבקש להיעלם ע"מ שלא להיפגע … מתחבא בתוך התותח … בתנוחת "סיטיננג דק" … עד פקודת הירי שהתקבלה בטווח גדול יחסית …. מרגע הירי נעלם הפחד ותחושת בטחון משתלטת עליך … ואתה יורה כמו שאתה יודע ומתורגל …. ואז נגמרה המחסנית ….

עמוס גוטליב היה מס' 2 שלי בתותח ירכתיים…. הכרתי אותו עוד מהתקופה שלפני השרות … אחיו אריה גוטליב היה חבר שלי מטבריה …. אני מחפש אותו ע"מ להגיד לו שיחליף מחסנית … לא רואה אותו …

עמוס גוטליב כנראה נבהל עם תחילת הירי … אז המחסניות היו בלוקרים שמתחת לגשר בדפנות ימין לשמאל…. יצאתי מהתותח להוציא מחסנית מהלוקר ואז ראיתי את עמוס בתוך הלוקר …. מתחבא משהוא …. ניערתי אותו והוצאתי אותו מההלם … הוא אכן יצא והמשיך בתפקידו כמס' 2 …..

בערך ב- 600 יארד… יריתי לתוך הסמ"ר ירי מדוייק …. לא היה לי מושג מה עשיתי… אבל ספרו לי אח"כ… מה עשיתי. ככל הנראה שכתוצאה מהירי המדוייק שלי ושל חברי … הסמ"ר נפגע והעלה עשן … ובהמשך ,  "הקפצתי" את הצוות שלהם ב"דה קסטרו"… שחיפשו מחסה על מנת שלא להיפגע על הסיפון ….

דני מבקש להדגיש סיטואציה הקשורה לתפקודו של אלי גבריאלי, מפקד הספינה מס' 2,

מפקד הדבור , שתוך כדי סגירת הטווח ל"דה קסטרו" ,  עמד בגשר ועודד את

אנשי הצוות… להרים את הראש… העניק בטחון לצוות … משהו שאני לא זוכר מאירועים אחרים …

כוכבי שואל :  טרם הכניסה למרסה – מהם זכרותיך ? ומה היה מרגע שנכנסתם?

חצינו את הקו הירוק, צביקה העיר את הצוות , התעצבנתי …. הייתי "בוסן" ….

שלום נחמני היה הצי'פ… שתקן , מקצועי, מופנם… בחור טוב ….

היינו בעמדות קרב… לא היה לנו מס' 2 בתותח …  היינו צוות מצומצם…

טנקלביץ  נשאר מחוץ למרסה  ואנחנו נכנסנו … זוכר סבוב שבצענו … ואז נפתחה לי גזרת ירי  לכוון דופן ימין …  האירו עם זרקאור …. למייטב זכרוני לא שמעתי פקודת ירי…  ראיתי את הברטרם … ופתחתי באש… וידאתי שהירי שלי לכיוון מנועי הברטרם …  עד שהוא נדלק… וידאתי הדלקתו.. ולא עזבתי אותו עד שנדלק … שניות אח"כ עלינו על החוף … והמנועים נדמו …

אט אט החל החוף להתעורר ולהשיב אש …

זיהיתי עמדת ירי  על הגבעה … יריתי  … זוכר שהוא השתתק..!

כשהייתי על הסיפון, ויריתי … הייתי באטרף… הרגשתי ביטחון…

נגמרה לי המחסנית הראשונה … יצאתי מהרתמה … נגשתי לארגז הפעולה  בדופן לשמאל, פתחתי הוצאתי מחסנית … פניתי לכוון התותח ואז חטפתי … מכת מחץ… שהעיפה אותי לרצפה עם המחסנית , הרגשתי פגיעה בצד ימין וניסיתי לתפוס את המחסנית…. ויד ימין שלי לא תפקדה… הבנתי שנפגעתי…חשבתי שנפגעתי הכנסתי אצבע לתוך החור…  (חור היציאה)

קמתי לאיטי… עליתי לגשר… עמי שגב צעק לי: "זוז זוז אתה מפריע לי לירות…"  עמי שכב בגשר והמשיך לירות לכוון חיילי הקומנדו שניסו להגיע לספינה ….

בגשר הסגור היו נמרוד, נחמיאס, ו"גיגו"  ואולי עוד מישהוא …

בכוחות עצמי ירדתי במדרגות למס… שם שכב רמי… שנפצע לפני …ונשכבתי… הרגשתי חום… והרגשתי שאני הולך ונגמר…

זוכר שהמחשבות שחלפו לי בראש היו : האם אני מעל גלי המים… או מתחת לקו המים…

בהמשך … אני זוכר את רעש המנועים… שעובד על מנוע אחד… הבנתי שיצאנו מהמעגן ואנו בדרך … שמעתי נפילות ….

מאיר נחמיאס עבד עלינו וחבש אותנו.

הגענו לאבו זניימה.  זוכר את הויכוח של צביקה עם הטייס בהקשר לפינוי הרצל אלמעלם ז"ל…

רבים מהחברים שלי מהילדות מטבריה… נהרגו….

אין לי קשר עם חברי לצוותים האחרים … גם כשחזרתי לא זוכר דבר.

במלחמת לבנון השניה , גם אותו דבר … נסעתי לקריית שמונה… נפלו טילים בקריית שמונה, אין רכב צבאי הכל בוער, אין מסביב לא מבנה מחסה ולא בטיח .. .. ונפילות סביבי… אני אדם נורמלי, רגיל …. לא יודע מה עושים… פחדתי פחד מוות… לא יודע מתי הנפילה הבאה… תיפול עליך… בסוף הגעתי לתחנת דלק… התעקשתי לקחת את הדברים אישית לחיילים, עם הרכב שלי… פחדתי שלא יגיעו הדברים ליעדם…… הנפילות הגיעו לטבריה ….

פעם ראשונה שפחדתי מאז הפחד … ההוא.

דני נחושתן היה 17 שנה בונה מצבות, אח"כ כתב שירה (3 ספרים)

חברו הטוב גרשון  וושנסקי ז"ל , הלך בעקבותיו …

לקראת סיום  , מגיע טלפון לדני נחושתן מלוחם נוסף בצוות  ד- 864 במרסה תלמת  , מ"גיגו". …

"גיגו" שמתחיל לספר בקול נרגש, על שני אירועים , שאינם קשורים זה לזה , שהתרחשו ביממה האחרונה,  והחזירו אותו 37 שנים אחורה ….  וסמיכותם ככל הנראה אינה מקרית ….

" אני חוזר מביקור אצל אימי החולה… ואמא שלי מספרת לי סיפור…. אודות מישהוא שהתכוון לקנות בית בגליל…  ותוך כדי ההכרות נזכר ומספר … .  לאישתי שהיא מזרחית …. והבת שלי… נשואה למרוקאי… ואני חי בזכות מרוקאי…

רגע, אתה מתכון למשהו שקרה במלחמה…

אולי ביום הכיפורים…

היית בחיל הים….

במפרץ סואץ .. כן..

בלילה הראשון של המלחמה .. במרסה תלמת… אני ….

הרצל אלמליח – שכב לידי….

אני מגיע הביתה … ואז אשתי מספרת על כוכבי… מישהוא שמארגן מפגש חברים בוגרי פלגה 915 ומזמין אותך גם להקרנת סרט "עמוס וטחינה" שיוקרן מחר …. המספר את סיפורו של עמוס גוטליב , הלום קרב , מקרב מרסה תלמת….

תוך כדי שיחת הטלפון כשהוא נרגש מאוד מספר לנו "גיגו" , אודות סיטואציה רגעית החרוטה בזכרונו מקרב מרסה תלמת… " … כשירדתי למטה להביא את המחסניות … לנמרוד … שזרק לעמי שגב בגשר …. עמוס גוטליב היה למטה במס …  לא אשכח את מבטו של עמוס גוטליב כשאמר לי:  "גיגו" הלכנו"…. "הלך עלינו…."

שיחת הטלפון הנרגשת מסתיימת עם תיאום ציפיות קצר שכוכבי עורך עם "גיגו" בהקשר להקרנת הסרט והמפגש המתוכנן במוזיאון חיל הים.

לקראת פרידה , כוכבי מבקש מדני נחושתן  לומר דברים  בכנס, ומסביר: "… מורשת הקרב בחיל הים , מזה שנים, מסופרת ונכתבת ע"י מפקדים. אין בתרבות שלנו מקום ללוחמים. המתבונן מהצד יכול לחשוב שהם בכלל לא קיימים … אני מבקש בכנס זה להציג את תמונת העולם של הלוחמים… דבר על התחושות שלך …

דני כמובן נענה בחיוב לקריאתי.

במהלך הכנס הציג דני נחושתן באופן מדהים ומרגש , את תחושותיו בקרב ה"דה קסטרו" הראשון ובקרב מרסה תלמת.

להלן דבריו היפים של דני כפי שהוקראו על ידו.

בערב 23 לספטמבר 2010 נפגשתי עם מנחם פרוכסד בביתו בראשל"צ , על מנת לתעד זכרונותיו משרותו בפלגה ובעיקר זכרונותיו מקרב מרסה תלמת בליל 6-7 לאוקטובר 1973.

מנחם התגייס במהלך 1972 הושר כימאי בבה"ד חה"י והוצב בסיום הקורס בשארם , לפלגה 915 , לדבור 867 בפיקודו של מוטי דקל (טנקלביץ).

לקרב מרסה תלמת מגיע מנחם כשהוא כבר לוחם בדבורים מזה כשנה וחצי.

מנחם מעיד על עצמו כמי שזוכר היטב את פרטי הקרב.

"… היינו בראס סודר, ערב יום כיפור. צביקה שחק היה המוביל זוג. קבלנו אספקה. חלק מהחיילים קבלו טיפול רפואי , הרגישו לא טוב.

בצהרי היום שלמחרת, יום הכיפורים, קבלנו אתראה ויצאנו לים. בהמשך קבלנו הודעה שצריך להפליג לכוון מרסה תלמת… קצת התברברנו … בסוף הגענו לאן שהיינו אמורים להגיע …

צביקה נכנס עם ד-864 ואנחנו נשארנו בחוץ לחיפוי.

עם הכניסה של צביקה ופתיחה באש של הדבור … החלו המצרים לירות לכוון האויר… הם ככל הנראה חשבו שהתקיפה היא אוירית, זיהינו את כוון הירי בצורה ברורה…. המצרים ירו כדורים נותבים כך שכוון הירי היה ברור…

חיכנו בחוץ… אני תותחן חרטום. אני זוכר שהיו שני קצינים נוספים אתנו , אהרון שכטר ולוקס…

בשלב מסויים נכנסנו פנימה …

מוטי טנקלביץ תפקד בצורה מדהימה. אני לא יכול לשכוח את הקול שלו כשנתן פקודות…

איזה  רוגע ושקט נפשי היה לו … וזה מאוד השפיע עלי … הרגשתי שאני בתרגיל / במטווח אימון… "תותח חרטום … כוון תצפית … לכוון המטרה … 20 פגז .. אש …"   ובקול רגוע ומרגיע …

זוכר שטרם פגיעתי … יריתי לכוון המבנה ממנו ירו ב"גוריאנוב" שפגע ככל הנראה  בעמי שגב … בשלב  די מוקדם יצאתי מעמדת התותחן ע"מ להחליף מחסנית (תוף) … כל עוד הייתי רתום לרצועות בעמדתי הייתי מוגן יחסית… ברגע שיצאתי לכוון ארגז הפעולה … חטפתי פגיעה ברגל … ברגעים הראשונים עוד חשבתי שאני יכול לתפקד … אבל מייד הרגשתי שאני לא יכול לעמוד על הרגלים ונשכבתי …התרסקה לי רגל ימין ….

לפני מפגע הרצל אלמלם ז"ל. הרצל היה מוכ"ם. למרות שהיה צעיר השתלב יפה מאוד בצוות …  היה חייל חדש בספינה… הרצל בקש להחליף אותו על ה0.5 . הרצל היה צלף ידוע … קבל אישור להחליף את החייל החדש.  החייל החדש ירד למס … ואגב נפגע בכף ידו מקליע שחדר מהדופן ונתקע בכף ידו ….

כמעט מייד בתחילת הקרב הרצל אלמלם ז"ל נפגע מכדור אחד סמוך מאוד לליבו והורד למס….שם טופל ע"י חובש מסור שלא הפסיק לבצע בו טיפולי החייאה … הרבה אחרי שהורדתי אני כפצוע למגורי ירכתיים…

הרצל הושכב על הרצפה ואותי הנחו על  המיטה … התבוננתי על הרצל…. כמעט לא הורגש שנפגע … היה לו חור קטן באזור הלב …. בלי דם…. לא יכול לשכוח את התמונה הזו …. זוכר היטב את מבע הפנים שלו ….

החובש המסור (לא זוכר את שמו…) טיפל במסירות רבה גם בי…. רגל ימין שלי נפגעה קשות …

הגענו בסוף לאבו זניימה…. הדבורים היו מנוקבים כמו מסננת…. הרבה מאוד פגיעות …

לא אשכח את הפינוי. המסוק שפינה אותנו נחת ברפידים … נתנו לנו שם עזרה ראשונה רצינית… והעלו למסוק חיילי שריון שרופים … למראה החיילים הפצועים מהשריון הודיתי לאלוהים שנפגעתי כפי שנפגעתי ….

הגענו להדסה עין כרם…

חדר פצועים מחיל הים …

השיקום שלי היה ארוך … כ 4 חודשים … הלכה לי הרגל … פגיעה קשה בעצם …

בתום השיקום … במקום להחזיר אותי לחיל הים , לפלגה שלי … פלטו אותי מהחייל והעבירו אותי לחיל האויר. … אין לי מילים לתאר את המועקה שחשתי …

התייחסו אלי לא יפה בחיל אויר … טרטרו אותי … ושיחקו איתי …. ממש התעללות …

בכל זאת הייתי בחור צעיר … נכה צה"ל … עם זכרונות לא פשוטים …

נכנסתי לדיכאון רציני…. נשברתי והחלטתי להשתחרר … הרגשתי שאני כבר לא רוצה להמשיך ולשרת בצבא אם כך התייחסו אלי …. העדפתי לעלות לים ולהפליג בצי סוחר כפי שתכננתי לעשות בתום שרותי הצבאי.

הצטרפתי עם שחרורי לצי הסוחר, מאז אני בים . עברתי מסלול הכשרה של קציני הים . כיום אני למעלה משמונה שנים קפטן פעיל בחברת צים. קפטן של אוניה גדולה (10,000 מכולות ) , בעלת שוקע של מעל 15 מטר … שאינו מאפשר כניסה לנמלים בישראל.

צר לי שאני לא יכול להשתתף בכנס בוגרי 915.

מסור ברכתי לכל החברים ובעיקר לצוות שלי .

אני מקוה שעוד נפגש בהזדמנויות נוספות.

הערת כוכבי:

אני חב תודה גדולה למנחם. בתום שיחתינו הוא אמר לי: "… יש לי פה חבר מהצוות… שגר קרוב …

כעבור כ 10 דקות היינו בביתו של דוד אלבז , איש צוות ה 867 בקרב מרסה תלמת… ללא כל אתראה מוקדמת … התרגשות רבה היתה נחלת כולנו … לרבות בני משפחתו של דוד … על כך ועוד … בראיון עם דוד.