משתף אתכם במאמר קצר , אותו כתבתי לפני כחמש שנים.

את שכתבתי , גם אמרתי  במפגשים רבים (יעידו על כך המשתתפים במפגשים, לרבות במפגש האחרון בביתו של עמי שגב לפני מספר חודשים ) , כתבתי על כך ושלחתי ללוחמים ולמפקדים.

אני מאמין בכל מאודי  בנושא אחד שהמפקדים שהשתתפו בקרב חייבים זאת לחייליהם  גם היום –  מפגש של כל הלוחמים והמפקדים שהשתתפו בקרב מרסה תלמת,   עם/ללא "אורחים" , כדי לקיים את ה"וינטלאציה" ולסגור את המעגל אחת ולתמיד (כי עדיין יש "אן פיניש ביזניז"). הם מעולם לא נפגשו יחד !!!  במשך השנים הופנו אלי אין ספור בקשות ליזום מפגש מסוג זה.

עשיתי את כל שיכולתי לממש זאת. נפגשתי עם מפקד הכוח בקרב, צביקה שחק , בעל עיטור המופת מקרב זה, שתפתי אותו בהרהורי …ואף הצעתי לו את עזרתי בהפקת המפגש באם יחליט ובמידת הצורך. במפגש הלוחמים האחרון בביתו של עמי שגב , הפניתי שוב פניה, הפעם פומבית  ונרגשת לכול המפקדים והלוחמים לעשות זאת . לרגע היה נדמה לי שהתרחש "זמן רצון" … ואף שיתפתי למחרת את דני נחושתן ז"ל שנעדר מהאירוע. דני מצידו אמר לי שאם יתקיים האירוע הוא יגיע…

לצערי דני נחושתן לא יזכה עוד להשתתף במפגש זה.

לוחמי הדבורים 867 ו 864 ובעיקר המפקדים שהשתתפו בקרב, הפכו לגיבורים בעל כורחם וחלקם אף הוכיחו אומץ לב ומנהיגות בעת הקרב.

עברו כמעט  44 שנים … נותר העיסוק הבלתי נגמר והמעיק במלחמת הגרסאות , מה באמת התחולל שם …..

בראייתי , מי שמצופה לגלות מנהיגות ולנהוג בהתאם לערך "אחוות לוחמים" , להיות קשוב לצרכים ולמצוקות הקשות של חייליו , לאסוף אותם , לתמוך בהם … מסיבותיו אינו עושה זאת.

בערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל 2017, בחרתי לפרסם מאמר זה  באתר המורשת, ולהקדישו ללוחם הרצל אלמעלם ז"ל , מוכ"ם דבור 867 שנהרג בקרב, וללוחם דני נחושתן ז"ל שהלך לעולמו לאחרונה.‏

כוכבי אזרן

י"ב תשרי תשע"ג

‏28 ספטמבר 2012

לחברי היקרים, השלום והברכה  

לכל אחד "עשרת ימי התשובה" שלו ….

למרבית בני עמנו – עשרת ימי תשובה הם עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי, החל בראש השנה וכלה ביום כיפור.

עשרת ימי תשובה מכונים גם ימים נוראים, מלשון יראה ופחד. שם נוסף, פיוטי יותר, הוא בין כסה לעשור.

שמם של ימים אלה נובע מתפיסתם עפ"י ההלכה היהודית כתקופה ראויה במיוחד לחשבון נפש ולתשובה, בדומה לחודש אלול שזה עתה חלף (חודש של סליחות).

לחלק מבני עמינו – עשרת ימי התשובה מתקשרים לאירועים משמעותיים שחוו בחייהם.

אגב, אצלי סבב שני של "עשרת ימי תשובה"   הם  הימים טרום יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובין סיום חגיגות יום העצמאות.

מבקש לשתף אתכם ב"חשבון הנפש" שלי, קרי –  הרהורי, במסגרת  "עשרת ימי התשובה שלי".

מזה שנים רבות , אני מוצא עצמי בימים אלו של "חשבון הנפש" מתבונן על המציאות, בוחן אותה, שואל עצמי שאלות , תוהה בדבר הנסיבות שיצרו מציאות זו,  ומנסה לגבש לעצמי מעט תובנות,  ואולי גם תשובות לחלק מהשאלות …. ובעיקר מתחבט בשאלה "מה עושים עם זה ?" , משמע : מהן האפשרויות הקיימות כמענה סביר לפערים שאני מזהה….

אגב, אמש השתתפתי לראשונה, באזכרה השנתית המשפחתית של הלוחם הרצל אלמעלם ז"ל בב"ש.

פגשתי את אחיו ושאר בני המשפחה שהתרגשו מנוכחותי.

את פלגה 915 ייצגו מפקד דבורה וצוות שלם !!!

נוכחותם של צוות הדבורה רגשה אותי עד מאוד. בני המשפחה ספרו לי שכבר שנים נציגי חיל הים מכבדים את המעמד בנוכחותם

ניצלתי את המעמד על מנת לספר ללוחמים הצעירים על קרב מרסה תלמת ועל הנסיבות להובילו למותו של הרצל אלמעלם ז"ל. אגב, כשהגעתי לביתי ושתפתי את אשתי בחוויה  (שהיתה בעבר קצינת הנפגעים החיילית ובהמשך רע"ן פרט) הבנתי גם את חלקה באשר  לנוכחותם של קצין וחיילים מהיחידה.

את הרהורי השנה במסגרת "חשבון הנפש" שלי , החלטתי למקד ולהתייחס למערכת היחסים בקרב לוחמי פלגה 915 על רקע קרב מרסה תלמת , במלחמת יום הכפורים. ברשותכם, אתמקד בנושא שבחרתי לעסוק בו בתקווה שאצליח להעביר ולהבהיר את המהות ואת המסר.

בתחושת התרגשות זו ובאוירת ההיטהרות של יום הכיפורים, קבלתי בשבוע שחלף טלפון מנמרוד ארז שבשר לי על קלטות התחקיר האותנטי לקרב מרסה תלמת, והציע לי להיפגש איתו ולשמוע אותם יחדיו. כמובן שמייד נעניתי וקבענו להיפגש ביום שישי.

מאחר ולא חשתי במייטבי ביומיים האחרונים נבצר ממני להיפגש עם נמרוד במרינה כפי שתוכנן. עם זאת שוחחתי עימו ארוכות בטלפון בעניין.

כדרכי, שתפתי את ידידי עמי שגב ושוחחנו ארוכות בטלפון בעניין זה.

חברי היקרים, לוחמי ומפקדי הדבורים 864 ו 867 

כידוע לא הייתי אתכם בקרב מרסה תלמת. אך נפגשתי ושוחחתי עם כל אחד מכם בנושא ואף תעדתי חלק מהמפגשים. בהצנע לכת אומר כי בזכותכם, יש לי את היכולת להתבונן על שהתרחש שם, בזויות התבוננות רבות… לפחות כמספר הראיונות והשיחות הרבות שערכתי עם כל אחד מכם.

חלפו כמעט  4 עשורים מקרב חשוב זה.

בלחימתכם הנועזת תרמתם תרומה רבה הן ברמת ההישגים / התוצאות והן ברמת ערכי הלחימה שהפגנתם ושלאורם  חונכו דורות של לוחמים.

עם זאת, אין לי ספק שחויתם חוויה קשה מנשוא בקרב זה.

נקלעתם לתחושת איום קיומי מוחשי ומזעזע.  יודע אני כי המתח והלחץ הנפשי תוצר איום זה , פגעו ברבים מכם.

סוד גלוי הוא כי בחלוף הזמן, על רקע הענקת הצל"שים לחלק ממשתתפי הקרב, אך גם בגלל סיבות אחרות , מורכבות ולא פשוטות , נוצר מתח רב וגדול בין המפקדים והלוחמים בקרב זה. אין פלא ששנים לא שמרתם על קשר (לפחות חלקכם) .

תופעת ה"רשומון" יצרה עם השנים תמונה מגווונת, מלאת סתירות והטיות באשר להתרחשות בקרב זה

הפגיעות הנפשיות אותם חלקכם נושא, הפערים בתמונת העולם כפי שנצרבה בראשכם ולבבכם באשר להתרחשות בקרב ותפקודו של כל אחד מהלוחמים, , לא רק שלא קבלו טיפול הולם ומקצועי במהלך השנים , פערי ה"רשומונים" ושאר הגורמים, הוסיפו מתח נוסף שהוביל לתחושות תסכול, כעס ותוצרים  לא בריאים נוספים.

כל אלו ועוד הובילוני למחשבה כי הגיעה העת להתבונן באופן אחר / שונה על המציאות הקיימת ולבחון מחדש את העמדות.

מאחר וב"חשבון נפש" של ימים נוראים עסקינן, ברשותכם אשתף אתכם, באמירה שקבלתי לאחרונה … משהו שמדבר על סליחה ….

"… הסליחה – מאפשרת לנו לעוף, להשתחרר, להתחיל מחדש, להמשיך הלאה הסליחה – היא בשבילינו, אנחנו מבקשי הסליחה, אנחנו שסולחים באמת למי שעשה לנו עוול, לאו דווקא בפניו אפילו, משחררים עול, כעס, מטען כבד שמעיק עלינו, שגורם לנו להרגיש חולים ואפילו חלילה לחלות באמת …

הצורך לשמור טינה וכעס הרבה פעמים נובע מהצורך לשלוט במצב. ובודאי לא לאפשר לצד השני לשמוח על כך שסלחנו לו. אנחנו רוצים לוודא שהוא יסבול.. ובזמן הזה שאנחנו לא סולחים מי שומר על כל הכאב הזה? מי לא משתחרר???? אנחנו..  אנחנו אמנם הכנסנו ל"כלא" את האשם אבל אנחנו ה"סוהרים" שלו.. מוודאים שהוא שם, סגור היטב… ולנצח שוהים יחד איתו ב"כלא"… תקועים !!… הסליחה מאפשרת לנו לשחרר, ולהשתחרר מהכלא הנוראי הזה.. ולחיות באי וודאות מבורכת, בחוסר שליטה ובהפתעות רבות, בהתחלות חדשות שמלאות בתקווה ובהתרגשות ונאה דורש נאה מקיים – אז אני סולחת ומבקשת סליחה… מכולם ….."

חברי היקרים לוחמי אבירי המפרץ,

השנה נציין 40 שנה למלחמת יום הכיפורים.

מתוך עיון בתכתובות ןהרהורים תוצר השיחות הרבות שניהלתי עם חלק מהחברים, אני חש ורוצה להאמין כי קיימת פתיחות ואולי גם שעת רצון ל"נקות את השולחן" או ל"הסיר את המשקולת הכבדה" או כל מטבע לשון אחר שתבחרו….

משתף את כולכם בהרהורי ומחשבותיי….

משאת נפשי (ושל רבים שכמותי …) היא להצטרף למפגש של לוחמי מרסה תלמת (ואבירי מפרץ נוספים שחשים מעורבות  ..) , שנפגשים , מדברים, מתווכחים, מבטאים כעסם ותסכולם…בכל דרך שיבחרו ….  מבקרים, משתפים ומלבנים את כל הנושאים שראוי ל"פתוח" אותם ולדון בם…. ולבסוף … לאחר רגיעה …  יוצרים מעגל של לוחמים מחובקים סולחים ונסלחים.

ברור לי שמשאת נפש זו תתממש רק אם תתגייסו כולכם ל"הכשרת הלבבות" … ותאפשרו זאת.

אני פונה לכל המפקדים והלוחמים מקרב מרסה תלמת , אנא גלו את הרגישות המתבקשת , אפשרו לעצמכם וגם לחבריכם להשאיר את המועקות והמצוקות , הכעסים ושאר הפערים אחריכם , הם נחלת העבר!!!  צרו מציאות חדשה ואחרת שתאפשר אחוות לוחמים ותמיכה הדדית.

אני פונה ומבקש מכל המפקדים והלוחמים של פלגה 915  לדורותיהם, להביע תמיכתכם ולסייע ככל יכולתכם ביצירת המציאות האחרת שתחל …. במעגל של לוחמים מחובקים סולחים ונסלחים.

את ארגון המפגש אשמח להפיק, ברשותכם.

מפיץ פנייתי זו לכל לוחמי קרב מרסה תלמת איתם יש לי קשר, ומיידע את חלק מפורום המפל"גים, המס"רים, מפקדי הספינות והלוחמים לדורותיהם, ומצפה להתייחסותכם.

כל רעיון נוסף , שיוביל לתוצאה הרצויה יתקבל בברכה.

מי יתן שתהא שנה זו , שנה של מחילה, סליחה, חמלה, רעות ואחוות לוחמים.

מחבק את כולכם ומאחל לכם ולבני משפחותיכם ,

חתימה טובה ומועדים לשמחה.

כוכבי

נ.ב.,

1. בעוד מספר שעות אטוס לכרתים לחופשת סוכות בת שבוע.

מתנצל מראש שלא אגיב מייד להתייחסותכם , אלא בחזרתי.

1. בהזדמנות זו קבלו פקודת אתראה … לכנס לוחמי פלגת "אבירי המפרץ" לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים…. (מזמן לא נפגשנו ….)

ראיון עם ר/ח יוחאי ירקוני – ר/ח המיכלית "סגיטה" במלחמת יום הכיפורים.

רב חובל מאיר ירקוני  פיקד בתקופת מלחמת יום הכיפורים על המיכלית "סגיטה" שהובילה נפט מאיראן (חאקרק איילנד) לאילת.  נחשבה בתקופתה כמיכלית הגדולה ביותר של חברת צי"ם – דחי של עד כ 300,000 טון.

ר/ח ירקוני  פיקד החל מ 1969 למעלה מ 3.5  שנים  על המיכלית סגיטה שאגב, את בנייתה ליווה במספנות קייל שבגרמניה. לאחר מכן השתלב בתפקידי ארגון ומנהלה בכירים בחברת צי"ם ועסק בכך במשך כ 35 שנה.

ביום 17 ליולי 2013 נפגשתי עם רב חובל יוחאי ירקוני בביתו בזכרון יעקב בצוותא עם תא"ל (מיל.) אלי רהב,  על מנת לשמוע את סיפורו האישי אודות שיבושי תנועת המיכליות מאיראן לאחר בתקופת מלחמת יום הכיפורים.

סיפוני המיכליות היו צבועים בצבע שחור ע"מ להימנע מזיהומי הסיפון כתוצאה מתדלוק יתר במיכלים שהתרחש מעת לעת וקבל ביטוי ביציאת העודפים מפתחים המיועדים לשחרור עודפי דלק הקיימים על הסיפון.

שגרת ההפלגות שהיתה נהוגה אז כללה הפלגה של שני סבבים מאיראן לארץ ולאחר מכן "יורדים" לחוף לסבב מנוחה. בקו זה פעלו מעבר למיכליות של צי"ם (ה"ליברה" תחת פיקודו של צורי סאלח , ה"באר שבע" ואחרות …) גם אוניות זרות של אליטארוס שהוחכרו ע"י החברה.

הראיון נפתח בדברי רקע על התקופה ובעיקר על האופן האקראי בו השתלב בצי הסוחר. בשפה רהוטה וקולחת מתאר ר/ח יוחאי את הפגישה האקראית שהשפיעה יותר מכל על חייו:

" ..יום אחד ליוותי חבר טוב שהיה אמור להגיע למבחן / שיחה במכון להכשרת ימאים … במקרה פגשתי את ר/ח … שהתעניין בו ואף בחן את "כישוריו" …. נתן לי לפתור תרגיל במתמטיקה … , תרגיל מתמטי שהסתבר מאוחר יותר שהיה תרגיל ביציבות כלי שייט … נוכח הצלחתי והבטחון העצמי שהפגנתי…  הוזמנתי להפליג כ"קדט" באונייתו של ר/ח…. ה"דגניה".

החלטתי מייד להיענות להצעתו והצטרפתי להפלגה. בתום הפלגה אחת מוניתי עפ"י הנחיית ר/ח לקצין שלישי ללא כל הכשרה מקדימה …ובניגוד למה שהיה מקובל בצי הסוחר באותה תקופה… איש לא יכול היה לעמוד מול דרישתו של ר/ח למנות אותי לאלתר לקצין שלישי. בהמשך השתתפתי במחזור הכשרה ראשון של קורס בכיר שהתקיים בים על  אחת מאוניות צי"ם בו השתתפו בוגרי קציני ים עכו, דייגים, וקצינים לשעבר מחיל הים (כולל הקפטן של ה"דדו")

ב 1969 הוסמכתי לרב חובל. צריכים להבין שבאותה תקופה רמתם של הימאים לרבות חלק מהקצונה, היתה נמוכה ביותר ועל רקע זה בלטו "כישוריי" … נחשבתי לרב חובל צעיר שהגיע להסמכה בפרק זמן קצר ביותר.  ….

בצוות שלי היו 24 אנשי צוות. 22 מהם היו ישראלים. הקצין הראשון (יוני- גידלתי אותו משלישי …)

בסמוך בתחילת המלחמה (איני זוכר את התאריכים במדוייק) גמרתי את הטעינה במסוף הדלק בחאקרק איילנד. המסוף היה בנוי על אי, עליו נבנה מסוף עם תשתיות (דומה לנמל חדרה / קצא"א), בו ניתן היה לבצע בו זמנית תדלוק של שתי מיכליות גדולות. המיכלים בספינה היו בנפח  של כ 30,000 טון כ"א. קצב הטעינה היה כ 20,000 טון שעה. אגב, תעשיית הנפט הייתה תעשייה מאוד מפותחת ומרכזית בכלכלת איראן, בין היתר גם נוכח העובדה שהשאח הפרסי היה מעורב אישית-עסקית בתעשייה זו ודאג שהיא תתנהל באופן מייטבי.

סיימתי את הטעינה, גמרנו התארגנות ומייד יצאנו לים. כידוע, הקצין הראשון מטפל בטעינה הקפטן בודק את תכנון הטעינה. חשוב לציין שתכנוני הטעינה לוקחים בחשבון את האזורים בהם לטמפרטורה יש השפעה גדולה על חישובי המטען היוצרים פער במעבר מאזור לאזור  (SUMMER   TROPIC ). יצאתי מהמפרץ הפרסי והגעתי למפרץ ג'יבוטי בסמוך לפיתחת הכניסה לים האדום. בחרתי לעגון בסמוך ל 2 משחתות צרפתיות שהיו באזור. ממידע שקבלנו מקצין הבטחון של צי"ם הבנו שיש נוכחות של צוללת מצרית ואנו נדרשים להמתין ולא להכנס עדיין לים האדום בדרכנו לאילת.

עגנו שם כשישה ימים .. בנתיים התקבצו אוניות נוספות עם אותן הנחיות. היינו כ 8 אוניות בהמתנה, 4 מהן של חברת צי"ם. לא נערכנו להמתנה כל כך ארוכה. החל להסתמן קושי באספקה. בדקנו את מרכיבי האספקה ובאמצעות סירות הצלה שהורדו למים העברנו אספקה בין האוניות…

החלה להסתמן גם בעיית דלק, למקרה ונדרש לבצע את הסבוב סביב אפריקה … בהפלגה עם 2 בויילרים צריכת הדלק היומית היתה כ 110 טון ליממה. ללא הפלגה הצריכה כ 30 טון ליממה. לאור הכוונה לבצע סבוב אפריקה שהחלה להתגבש , התייעצתי עם המכונאי הבכיר (ציף אינג'יניר) והורדנו בויילר אחד. (המשמעות – מהירות תרד מ 12 קשר ל כ 8.5 קשר ).

זכורה לי הייטב ההנחייה הבעייתי שקבלתי ממנהל האוניה בצי"ם לזרוק דלק לים … עת שהייתי מערבית לדקר (במערב אפריקה) בסמוך לCAPDOVERDE  … כמובן שלא הסכמתי, נוכח הסכנות לזיהום גדול של החופים וההסתבכויות הכרוכות בכך. אגב, לעומתי הקפטן של ה"טארום" הפגין צייתנות שלא במקומה,  זרק לים 7.500 טון דלק גולמי …!!!

בהמשך תדלקנו כ 10,000 טון דלק באמצעות דוברות (בארג'ים) של כ 200 טון כ"א. הצטיידנו באספקה כפי שהזמנו והמשכנו בדרכנו לנמל אשקלון.

בדרך לאשקלון נזהרנו בניווט … שלא להגיע לעומקים הרדודים מ 72 רגל (כ 24 מטר ) .

יודגש כי חלק גדול מאוד מהצוותים הלא ישראליים – ברחו מהאוניות. לא היו מוכנים להסתכן.

במהלך ההפלגה נערכנו למצבי חרום אפשריים והוצאנו את כלי הנשק 3 מקלעים (F.N) + כ 4 קלאצ'ים – הנשק היה מאוחסן בפלומבות שנבדקו ע"י רשויות הנמל.

צריך להבין שלא הייתה מצוקת דלק במדינת ישראל למרות הצריכה. המאגרים היו כמעט מלאים. הנזק הגדול היה נזק כלכלי (ההמתנה + הסבוב סביב אפריקה).

מיכלית M.S.SAMSON של חברת אל-ים אשר הותקפה                                                                                         צוללת מדגם ויסקי כמו זו שתקפה את הסמסון.

מפגש עם קפטן זאב תירוש – קפטן המיכלית סמסון במלחמת יום הכיפורים.

קפטן זאב תירוש פיקד בתקופת מלחמת יום הכיפורים על המיכלית "סמסון" שהובילה נפט מאיראן לנמל אילת. במהלך אחת ההפלגות ארצה, נפתחה מלחמת יום הכיפורים. כידוע הטילו המצרים מצור ימי בים האדום באמצעות שתי משחתות ושתי צוללות מדגם R.

בבוקר ה 7 לאוקטובר 1973, לאחר מעבר מיצרי באב אל מנדב , ובסמוך לנמל ג'דה  שבסעודיה נורו ע"י אחת הצוללות המצריות, שני מטחים של 3 טורפדו בכל מטח לכוונה של ה"סמסון". המטח הראשון חלף בקדמת החרטום ומטח שני שנורה כתריסר דקות אחר כך חלף בכוון הירכתיים.

ה"סמסון" לא נפגעה , המשיכה בדרכה והגיעה בשלום לנמל אילת. שם תוחקר הקפטן וצוותו ע"י צוות תחקירנים ממד"ן.

ביום 19 ליוני 2013 נפגשנו- העוסקים בתיעוד מורשת חיל הים (אלי רהב, ניר מאור וכוכבי אזרן) , על מנת לשמוע את סיפורו האישי של קפטן זאב תירוש אודות האירוע שקבל כבר חשיפה בעבר, אך לראשונה מדבר על האירוע קפטן האוניה שנמנע מלעשות זאת מאז ועד היום.

גם במפגשנו זה, כ 40 שנה אחרי האירוע , שאל אותנו זאב, האם מותר לו לדבר על האירוע. הרגעתי אותי בהתחייבותי להעביר לאישור ענף ב"ם את פרטי הראיון טרם הפצתו. רק אז התרצה ומוכן היה לדבר.

בתחילת הראיון ערכתי עימו "תיאום ציפיות" ובקשתי שבדבריו יתייחס בין היתר ל:

• הצגה אישית של אבני דרך בחייו עד לאירוע.
• תיאור עיקרי הפעילות טרם המלחמה.
• תיאור פרטי האירוע כפי שצרובים בזכרונו ובתודעתו.
• ה"תובנות" כפי שהתגבשואצלו מתום האירוע ועד היום.

מתכבד להציג את עיקרי הדגשים בדבריו של  קפטן זאב תירוש:

" .. אני בוגר האגודה הימית זבולון – בקבוצתי היו גם זאב  יחזקאלי ועמי נדיר …

בוגר קורס מפקדי סירות –  עוד לפני הצטרפותי לבי"ס קציני ים בעכו.

בצבא שרתתי בחה"י – מדריך בבה"ד, לנושא תותחנות וימאות.

זכיתי לשחרור מוקדם , בהמשך להצטרפותי למסלול שרות של  3 שנים בצי הסוחר .

מקובל היה אז, להתחיל בהפלגת קדט למשך של כ 9 חודשים.. העדפתי את חברת  אל ים (בה היה לי רקע בשורגנג) ובקשתי להפליג באוניית בננות… נחשב בזמנו לתחום אטרקטיבי בהתייחס לתנאי ההפלגה …

הופתעתי מאוד שעם הגעתי נשאלתי:  האם תוכל להיות קצין שלישי…. כבר ביומי הראשון ?

בבטחון עניתי תשובה חיובית. והוצבתי באוניה הר רמון – אוניית בננות.

בשנים הראשונות הפלגתי באוניות חברת אל ים… במקביל להפלגות למדתי והשלמתי לימודי

תואר ראשון באונ' חיפה בכלכלה ומדעי מדינה, זאת במקביל לקורסים ההכשרה להם נדרשתי בהתאם לדרישות החברות והמכון להכשרה ימית.

קבלתי פיקוד ראשון על אוניה  בקיץ 1973 על המיכלית "סמסון" .

מיכלית ישנה ובעייתית, טעונה תחזוקה תובענית, ושסבלה מכשירות לקויה.

אי שם בתחילת אוקטובר 73 יצאתי מחארק איילנד שבפרס עם מטען של כ 36,000  טון דלק – במהירות המוגבלת ל 11 קשר (בגין בעיות כשירות .. דוד אחד ). ביום שישי בוקר ה 5 לאוקטובר 73 עברתי את מיצרי באב אל מנדב… חיל הים אודיע לי באותו ערב כי עלי להפליג חשוך, בהאפלה מלאה…. האמת שחששתי מאוד … , היה לי מכ"מ אחד קלוקל … וחששתי מקשיי בטיחות השייט.

באותם ימים תעלת סואץ עדיין סגורה. (מאז מלחמת ששת הימים) המפרץ די ריק מאוניות … תנועת כלי השייט היחידים במפרץ הן של מיכליות הפועלות בשדות הנפט של המפרץ, אוניות הפוקדות את נמל סואץ שבצפון המפרץ,  גוררות וכלי עזר ואספקה המשרתות את מתקני הנפט, סירות דייג , יכטות וכלי שייט צבאיים של הצי המצרי וחיל הים.

בשבת בצהריים זיהינו משחתת יורדת , אך לא קשרנו זאת לשום תרחיש הקשור אלינו…,

ביום ראשון, בעת ביצוע תצפית הצהרה סמוך לנמל  ג'דה… קוראים לי לדופן השנייה(לדופן ימין) … "המפקד מטרפדים אותנו…" אני צופה במטווח ראשון של 3 טורפדו "רצים" אלינו מכוון ירוק 100…זיהנו את בועות אויר.. . מתקרבים במהירות  וחולפים כ- 10 מטר לפני חרטום.

מייד התחלתי בתמרוני התחמקות, (כפי שקראתי על התנהלותם של קברניטי אוניות בספר "הים האכזר")   30 מעלות משני צידי הקורס הבסיסי בו הפלגנו צפונה, ובמהירות הגבוהה ביותר ….  כעבור מספר פניות (כתריסר דקות מהמטח הראשון) נורה לכווננו מטח שני 3 טורפדו שחלף אותנו באזור הירכתיים.

ביום שלישי ה 9 לאוקטובר 73 הגעתי לאילת.  צוות תחקירנים מייד תחקרו אותי.

שאלו אותי החוקרים :  האם אתה בטוח שהיו אלו טורפדו?

חשתי שאינם מאמינים לי … אמרתי להם : לא מתאים לכם שנורו עלינו 6 טורפדו … – אל תכתבו…

חתמתי על טופס שאסור לדבר על האירוע – ומאז לא שוחחתי עם איש בנושא. עם זאת צוות האוניה שבילה בבפאבים …ספר את הסיפור… וכשנאלתי מעת לעת בנושא …. הכחשתי או נמנעתי מלענות..

זאב שיף בספרו  "רעידות אדמה באוקטובר" ע"מ 69… מתזכר את האירוע, מספר סיפור אחר…. לא תואם לעניות דעתי את המציאות כפי שהתרחשה ….. יתכן פרי ה"פלוורה" אליה נחשף מפי הימאים.

דני נקדימון – קפטן מ 71, כשהגענו לאילת אם ירו עלינו 6 בבוקר בחצות לאבו רודס…

נשאלתי האם יכול 15 קשר… עניתי רק 11 קשר… כולל שבר לרקבוייטר אחד.

פנו ופטריה… גם הוא לא עלה ואז פנו לדני נקדימון – על הסירים.

נשלח בסטרם לקחת אותי , עליתי לדבר פז (גינגולד.) מחזור ב'… מפקד בסיס אילת תדרך אותי באשר לאבו רודס.

(דב נוימן – המפעיל של האוניות שנמכרו לשירות נפט.)

הוטסו אלי

קצין מחיל אויר – נציג אויר, קצין קישור מחיל האויר – עופר שנהר  קצין קישור מחיל הים –  מהדבורים.

צלצלתי לכל מי שאני מכיר, ונפרדתי… מר

שאלו למה אתה מדבר ככה ?

מההפלגה הזו אני לא חוזר שלם… יום חמישי בערב / חצות יצאנו מאילת בחצות עברנו את מיצרי טיראן.

הפלגתי בסמוך לחוף המצרי,

לא הכרתי את מעבר המילאן – ולא היה

עם כניסתי

מוגשים 500 ק"ג ר.מ.א – פיצוץ ראשון – הספינה התרוממה עם הכניסה למצים כל ההגה ימינה… הייתי בקבינה שלי, רצתי לגשר… הגעתי בקרת נזקים…

צוות 42 אנשי צוות – 24 פצועים קל. 3 פצועים – קשה… הטבח, נעקרה עינו מהידית…

קצין קישור חיל אויר – …. – "ראיתי 2 טילים שנכנסו לארובה… הזמנתי חילוץ מוסק. המסוק מדווח – אתה נמצא בשדה מוקשים…. ראיתי …חשבתי שחטפם טורפדו

ניסיתי לאתר את טייס ההליקופטר… מצאתי את טייס ה….שחילץ אותנו מסוק יסעור….התמונה היחידה שיש לי זה תמונה מהחילוץ.

(מחי) ביני שואל אותי אם אוכל להשאר עם הצוות… והוא ישלח גוררת, אמרתי לו נקה קודם את שדה הנפט…

מיכלי הבלאסט היו מלאים, (מזל אחרת הינו תא גאז)

הורדנו סירות הצלה ונערכנו לנטישה ולחילוץ.

דברתי שוב עם ביני, והבהרתי שאין לי כוח לשרוד, הזמנתי מטריה אוירית.

פיצוץ ראשון 0840 26.10.73 בצהרי היום חלצנו

חלצו אותנו לבסיס שארם – שם פגשתי את חים שקד ואלמוג  ספרתי לשקד שהתרוצצנו…

ב 2005 – מגיע נתב מצרי , שקבל מדליה מסאדאת….בתעלה.

מתברר שהפגיז את שארם בטילים ובקשיתי…את היובל….

כשאוניה הראשונה נפגעה… קבל מדליה.

• בערב הגיע מטוס – שלקח אותנו… משארם
• הטבח הפצוע ההכנות להי"ח.
• ב- 84, בהפלגה נכנס למטבח ומזכיר את הסיפור הקוסקוס שהבטיחו…..הגרסה הראשונית שהועברה לצים ע"י חה"י.שעלתי אתם לא מאמינים לי שהיו מוקשים?ביני – למרות המלצות רמי לונץ ודיטה – להמשיך קפטן – צבי נצר – אבי טורנטוסירייניה – יעקב הרצוג היה קפטן… בשבת… זאב תירוש טוען שזה קרה מאוחר יותר…אתה אחרי על אופרציות ואני מוביל דלק…כשנתרוטץ…חודש לאחר שיצאנו בחיים, הזמינו אותי לחברה, והציעו לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה…אם תצטט אותנו …נאמר שאתה משקר"… הציעו לי ..להגיש את התפטרותך מהחברה….בטענה שהתנהגותך באוניה לא היתה ראויה….
• לא עניין אותם שקבלתי הוראה לנטוש מחה"י….
• כל קפטן שפגע וטבע / … הציעו לו להיות מפקח.
• 10 – F נורה טיל הוק… שנשרף עוד חודשים רבים. כבוד – צי"ם
• "רעשן" + 2 קסנונים, "פצץ" – נטק מפנה נתיב…אחרי האירוע של הסירינייה… הביאו את 707 למיפוי מסרק של שדה המוקשים, ושם גילו לראשונה מוקשים…
• החליט להחזיר האוניה… גוררת מיכל + בפיקוד גדי בן.. מיכאלי (אבשלום)
• פטריה… בדרך לאבו רודס, אם יהיה ממושמע… וירוקן את הבלאנסט – הוא לא יהיה כאן לספר לך (בלון גאז…) רוקנת, מלאת המיכל בגאז נפיץ (דלק שהפך לגאז)…
• שעליתי על שרטון, והתפוצץ צינור …. ונבהלת ונטשתי את האוניה .
• בשמם הזמינו אותי למכ"מ – רכב של רמצ"דף ונפגשתי עם ביניף צ'יטה, עקיבא פגי, אלכס פארן ומד 2 קצינים, ואני מספר להם, מהקרב… ומרגיש שצוחקים עלי …. כאילו לא מאמינים לי.
• 1980 – ביני חלם מנהל מספנות… ישראל. יושבים אוכלים… באוניה… ואז הוא מזכיר אני רוצה שתדעו: הפאשלה היחידה שהיתה לי … היא ששלחתי אותך לשדה מוקשים…מצטער שלא האמין לי… שאלתי מדוע לא ספרתם זאת לצי"ם.

מפגש עם קפטן דני נקדימון – קפטן המיכלית "סיריס"  במלחמת יום הכיפורים.

קפטן דן נקדימון  פיקד בתקופת מלחמת יום הכיפורים על המיכלית "סיריס" שהובילה נפט משדות הנפט של מפרץ סואץ  לנמל אילת. במהלך אחת ההפלגות מנמל אילת למפרץ סואץ , בסמוך לסיום מלחמת יום הכיפורים, נכנסה ה"סיריס" לשדה מוקשים ימי ממש בכניסה למעבר היובל (מדרום צפונה) , 2 מוקשים ימיים שהופעלו גרמו לפגיעה קשה והובילו לתביעתה לאחר שכל אנשי צוותה חולצו בשלום.

ביום 19 ליוני 2013 נפגשנו- העוסקים בתיעוד מורשת חיל הים (אלי רהב, ניר מאור וכוכבי אזרן) , על מנת לשמוע את סיפורו האישי של קפטן דן נקדימון אודות האירוע שאמנם קבל חשיפה בעבר, אך לראשונה מדבר על האירוע קפטן האוניה ומעמיד לרשותנו את מכלול המסמכים + הסרטונים המצויים ברשותו.

בתחילת הראיון ערכתי עימו "תיאום ציפיות" ובקשתי שבדבריו יתייחס בין היתר ל:

• הצגה אישית של "אבני דרך" בחייו עד לאירוע.
• תיאור עיקרי הפעילות טרם המלחמה.
• תיאור פרטי האירוע כפי שצרובים בזכרונו ובתודעתו.
• ה"תובנות" כפי שהתגבשו אצלו מתום האירוע ועד היום.

קפטן דני נקדימון פיקד בתקופת מלחמת יום הכיפורים על המיכלית "סיריס" .

באותה תקופה הובילו נפט משדות הנפט של מפרץ סואץ לאילת. ה"סיריס" הובילה מטעני דלק משדה הנפט של אבו רודס שבמרכז המפרץ לאילת. מיכליות קטנות יותר (כמו הסירנייה לדוגמה) שימשה כ"פידר" להעברת נפט משדה הנפט של ראס סודר שבצפון המפרץ לשדה הנפט של אבו רודיס .  משם יכלו מיכליות גדולות יותר (כמו ה"סיריס" וה"פטריה") להגיע לטעון את הנפט ולהובילו לאילת.

את כל היבטי התפעול של אותן מיכליות שנחכרו מחברת צים ניהל מטעם חברת "שרותי נפט" מר  דב נויימן.

דני נקדימון, קפטן המיכלית "סיריס" קבל פיקוד על האוניה בתום מסלול ההכשרה מקצועית כפי שהיתה נהוגה באותם שנים,  בשנת 1971.

במפגשנו הוא מתאר את  השתלשלות האירועים כפי שהתרחשו טרם אותו בוקר של ה 26 לאוקטובר 1973 עת התפוצצו המוקשים הימיים:

הייתי באזור העגינה של אילת. נשלח ברטרם של חיל הים לקחת אותי מהאוניה שעגנה.  הובלתי למשרדו של מפקד בסיס אילת,  רס"ן צבי פז (בשמו הקודם גינגולד.- בוגר מחזור ב' בקציני ים עכו …) והוא אמור היה לתדרך אותי באשר להפלגה הצפויה לאבו רודס , ולהעניק לי את פקודת ההפלגה.

במהלך המפגש שאלתי … על רקע ירי הטורפדו על ה"סמסון" (לפני כ 3 שבועות) האם קיימת סכנה מפני מארב של צוללות? או כלי שייט אחרים? או מוקשים ימיים? ….

נעניתי בערך כך : "…. אנחנו שולטים בזירה, כלי שייט שלנו מפליגים באופן חופשי ובטוח במרחבי מפרץ סואץ …. אין מקום לחשש / לדאגה…."

כמקובל בעיתות מלחמה / מתיחות / חרום, טרם יציאתי לים הוטסו אלי קצין קישור מחיל האויר, ושני קציני קישור מחיל הים –  (בוגרי הדבורים נדמה לי ).

מבקש לשתף אתכם בחויה שצרובה הייטב בליבי ובתודעתי …. יצאתי מהמפגש הזה בתחושה משונה, לחלוטין לא שכיחה אצלי, משהו מאוד הטריד אותי … מצאתי עצמי מצלצל לכל מי שאני אוהב ומרגיש קרוב, וכאילו נפרד….

שאלו אותי , למה אתה מדבר ככה ?

לא זוכר מה עניתי בדיוק אבל הרגשתי שמההפלגה הזו,  אני לא חוזר בשלום…

ביום חמישי בלילה יצאנו מאילת,  (לפי יומן אירועים 252305),  בשעות בוקר מוקדמות עברנו את מיצרי טיראן (260530). לא הכרתי את מעבר המילאן ובראייתי ועפ"י ההנחיות גם לא היה לכאורה כל צורך לעבור במעבר החרום. לפיכך, הפלגתי בסמוך לחוף המצרי  ועם הכניסה למיצרי היובל , אי שם סביב השעה 260840, התפוצצו המוקשים והחל האירוע.

צריך להבין שמדובר על מוקשים עם עוצמה גדולה … כ 500 ק"ג חומר נפץ ….

פיצוץ ראשון – הספינה התרוממה בעוצמה …  הייתי בקבינה שלי, רצתי לגשר… תוך כדי תנועה … חשנו את תגובת הספינה לפיצוץ השני …. הגעתי לגשר ונתתי פקודת הגה  " כל ההגה ימינה" … שום תגובה של האוניה … המהירות ירדה באופן דרסטי … הוריתי על ביצוע פעולות של בקרת נזקים…

הצוות של ה"סיריס" באותה הפלגה כלל 42 אנשי צוות .

24 נפצעו באורח קל. 3 נפצעו קשה. הטבח, נעקרה עינו מאחת הידיות…

תוך נסיון להבין את שהתרחש .. אומר לי קצין הקישור של חיל אויר:  "… ראיתי 2 טילים שנכנסו לתוך הארובה…  ( זה מסביר את הדיווח שהתקבל מהסיריס בבסיס שלמה , נכון לשעה 260853 , אודות פגיעה של 2 טילים באוניה…)

נוכח הפציעות הקשות , הזמנתי חילוץ מוסק . (בשעה 260853).

התעורר אצלי חשד שנפגענו אולי מטורפדו … (רק אח"כ התעורר החשש שנפגענו כתוצאה ממוקשים ימיים…. כעבור כשעה מופעים כבר הנחיות להיזהר ממוקשים לדבורים שהסתובבו במפרץ….)  כשהגיע מסוק החילוץ (כעבור כשעתיים)  זוכר  שדווח: " אתה נמצא בשדה מוקשים…." עד אז חשבתי שחטפנו טורפדו …. ואז הבנתי טוב יותר את הסיטואציה אליה נקלענו….

אגב, במשך שנים ניסיתי לאתר את טייס ההליקופטר…. שחילץ אותנו.  מסוק יסעור….לא מצאתי אותו אבל קבלתי מטייס אחר את התמונה היחידה שיש לי זה מהחילוץ.

מפקד חיל הים, האלוף ביני תלם  שאל אותי  אם אוכל להישאר עם הצוות… והוא ישלח גוררת, אמרתי לו … נקה קודם את שדה הנפט…

מיכלי הבלאסט היו מלאים, (זהו מזלנו…  אחרת הינו תא גאז) . הורדנו סירות הצלה ונערכנו לנטישה ולחילוץ.דברתי שוב עם ביני, והבהרתי שאין לי כוח לשרוד, (אוניה לא מגיבה, ללא יכולת הנעה ושוקעת …) הזמנתי מטריה אוירית…. הגיעו מסוקים ובצהרי היום החל מבצע החילוץ.

חלצו אותנו לבסיס שלמה (שארם) – שם פגשתי את הסמז"ר חיים שקד ואת המז"ר זאב אלמוג  ספרתי להם שהתפוצצנו כתוצאה ממוקשים ימיים …

לפנות ערב הגיע מטוס ופינו את כולנו לצפון. הטבח יחד עם הפצועים הקשים הופנו לטיפול בבית חולים.

סיפור קטן המתקשר לאירוע:  בשנת 2005 אני עובר בתעלה ועולה אלי נתב מצרי. מתחילה פלוורה …והוא מספר שקבל מדליה מהנשיא סאדאת….

אני מתחיל לתחקר אותו באילו נסיבות מדובר? ואז הוא מספר שבמלחמת אוקטובר 73 הוא הפגיז את שארם בטילים והטיל מוקשים במיצרי היובל. כשאוניה הראשונה נפגעה ממוקשים … הוזמן לנשיא וקבל מדליה….

עוד סיפור המתקשר לאירוע:  ב 1984 במהלך ההפלגה נמצא איתי אותו טבח שנפגע קשה בעינו … בזמנו הבטיחה אשתו שאם הסיפור יסתיים בטוב … היא תכין סעודת הודיה גדולה (קוסקוס…) נכנס למטבח והזכרתי  לשניהם את הסיפור אודות הקוסקוס שהבטיחו….. בהמשך ההפלגה הם גם קיימו..

בסמוך למועד האירוע זומנתי למפקדת חיל הים, זוכר שרכבו של רמצ"ד אסף אותי …

בשיחה היו האלוף ביני תלם ז"ל, האלוף (מיל.) בוצר אברהם (צ'יטה)ז"ל,  רמצ"ד , אל"ם עקיבא פגי ז"ל, רמד"ן , אל"ם רמי לונץ ז"ל, סא"ל אלכס פארן ועוד 2 קצינים …   ואני מספר להם, מה קרה… ומרגיש שהם צוחקים עלי …. כאילו לא מאמינים לי…

אגב, הגרסה הראשונית שהועברה לצים ע"י חה"י היתה שעליתי על שרטון, והתפוצץ צינור …. ונבהלתי …  ונטשתי את האוניה ….. !!!

שאלתי אותם : מה אתם לא מאמינים לי שהיו מוקשים שהתפוצצו ומהם נפגעתי?

אגב, ה"פטריה" היתה בדרך לאבו רודס…  תוך כדי שיחה בקרתי את החלטתם והנחיותיהם … טענתי בפניהם שאם הקפטן של ה"פטריה"  יהיה ממושמע…וייציית להוראות שלהם … וירוקן את הבלאסט – הוא לא יהיה כאן לספר להם מה קרה לו (המשמעות: ריקון המיכלים יהפוך את המיכל למיכל ריק עם מצבור של אדי דלק נפיצים … במילים אחרות יהפוך למיכל גאז…)

לזכותו של מפקד חיל הים אני מוכרח לומר – ביני – למרות המלצות של רמד"ן רמי לונץ ומח"י לשעבר צ'יטה – להמשיך בביצוע , החליט מח"י להחזיר האוניה לאילת.

אגב, הקפטן – צבי נצר ואחד הקצינים הוא  אבי טורנטו

אגב, כיממה מאוחר יותר התפוצצו בקרבת ה"סירנייה" 2 מוקשים נוספים …

ואז לקחו את הגוררת מיכל  בפיקוד גדי בן.. מיכאלי (אבשלום) והתחילו בתרגולת של "פינוי נתיב" לאוניות סוחר באמצעות "רעשן" + 2 קסנונים, "פצץ" . בהמשך עשו זאת נט"קים במשית "מפנה נתיב" …

אגב, אחרי אירוע ה"סירנייה" הבינו סופית שמדובר במוקשים, והביאו אתצוללי יחידה  707 למיפוי מסרק של שדה המוקשים, ושם גילו לראשונה מוקשים…

ובאשר לתגובת חברת הספנות בה עבדתי, חברת צי"ם….

חודש לאחר שיצאנו בחיים מאירוע טראומטי , הזמינו אותי לחברה …. היו לי כל מיני מחשבות …. ולתדהמתי … הציעו לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה…

בזמנו  היה מקובל ….. כל קפטן שפגע באוניה או טבע  … הציעו לו להיות מפקח ימי.

ומה לי הציעו?

הציעו לי ..להגיש את התפטרותי מהחברה….בטענה שהתנהגותי באוניה לא היתה ראויה….       ועוד הוסיפו : "… אם תצטט אותנו …נאמר שאתה משקר… "

לא עניין אותם שקבלתי הוראה לנטוש מחה"י…. מתקשר לאירוע  סיפור נוסף

1980 – ביני תלם מנהל מספנות ישראל. אני מגיע לתיקונים … יושבים ואוכלים  באוניה… ואז הוא מזכיר לי את האירוע ומוסיף: אני רוצה שתדעו- הפאשלה היחידה שהיתה לי … היא ששלחתי אותך לשדה מוקשים…מצטער שלא האמנתי לך…

שאלתי אותו מדוע לא ספרתם זאת לצי"ם?  אתה יודע מה עברתי שם?

לינק לסרטון :

https://www.dropbox.com/s/wkcq934k3sx4c6n/SIRIS%201973%20Oct%2027th.VOB?dl=0

מפגש עם קפטן יעקב הרצוג – קברניט המיכלית "סירנייה"  במלחמת יום הכיפורים

קפטן יעקב הרצוג  פיקד בתקופת מלחמת יום הכיפורים על המיכלית "סירנייה" שהובילה נפט משדה הנפט של ראס סודר שבצפון מפרץ סואץ  למסוף הנפט של אבו רודס שבמרכז מפרץ סואץ. ה"סירנייה" שימשה בקו זה כ"פידר" נוכח מגבלות המעגן בראס סודר שאיפשר כניסתן של מיכליות קטנות בלבד.

במהלך אחת ההפלגות מראס סודר לאבו רודס, בסמוך לסיום מלחמת יום הכיפורים, וכיממה לאחר כניסתה של המיכלית "סיריס" לשדה מוקשים ימי ממש בכניסה למעבר היובל (בתנועתה מדרום צפונה) ,והפעלת  2 מוקשים ימיים שגרמו לפגיעה קשה והובילו לטביעתה לאחר שכל אנשי צוותה חולצו בשלום, נפגעה (באופן קל יחסית ) כמו כן גם "הסירנייה"  כשבתנועתה הופעלו 2 מוקשים (ככל הנראה אקוסטיים) שלא גרמו לפגיעה בגוף המיכלית אך גרמו לשריפה בחדר מכונות עליה התגבר הצוות במהרה.

ביום 23 ליוני 2013 נפגשתי עם קפטן יעקב הרצוג המשמש מזה שנים רבות כנתב בנמל אשדוד, על מנת לשמוע את סיפורו האישי אודות האירוע שאמנם קבל חשיפה מועטה בעבר, אך לראשונה מדבר על האירוע קפטן האוניה.

בתחילת הראיון ערכתי עם קפטן יעקב הרצוג  "תיאום ציפיות" ובקשתי שבדבריו יתייחס בין היתר ל:

• הצגה אישית של "אבני דרך" בחייו עד לאירוע.
• תיאור עיקרי הפעילות טרם המלחמה.
• תיאור פרטי האירוע כפי שצרובים בזכרונו ובתודעתו.
• ה"תובנות" כפי שהתגבשו אצלו מתום האירוע ועד היום.

קפטן יעקב הרצוג  פיקד בתקופת מלחמת יום הכיפורים על המיכלית "סירנייה" .

מספר קפטן הרצוג:

"… אני בוגר מחזור י' בקציני ים עכו, מחזור "החיות" , הידוע כמחזור רב איכויות. (רבים מבני מחזור זה סיימו שירותם כקצינים בכירים בחיל הים)  לדברי הרצוג התוצאות הטובות הן ככל הנראה תוצאת הניפוי הגדול בקבלת התלמידים (כ 120 תלמידים) שערך מנהל בית הספר דאז האלוף (מיל.) טנקוס,  ואין ספק שהתוצאות היו טובות.

שרתתי בחה"י כשנתיים וחצי החל מ  1965,   בתחילה בחוליית חוף בפקודם של אריה הראל ומוסא לוי …לקראת המלחמה הועברתי לנמכ"ים של ש/11 …  וערב מלחמת ששת הימים ירדנו לזירת ים סוף ועם פרוץ המלחמה – ירדנו לשארם מלווים ע"י הטרפדות.

הייתי מפקד הנמ"ח הראשון שנחת בשארם … שעה לפני הגעת הצנחנים לשארם.

נציג משרד התחבורה מ\ר אביטל קריביצקי הגיע למחרת והובל על ידי ,עם מחזיר הד מכ"ם , למיצרי טיראן, לגורדון ריף ,שם הצבנו את הביקון הראשון שאיפשר לעבור באופן בטוח את המיצרים בלילה.

אחרי המלחמה ואחרי השחרור, הצטרפתי לצי הסוחר. האוניה הראשונה בה הפלגתי, ה "נבו" – מיכלית שהובילה נפט מחיפה לצפון אירופה . רב החובל היה קפטן שטארק. כשחזרנו אחרי 3 שבועות קפטן שטארק מינה אותי להיות קצין שלישי !

כבר אחרי 3 שבועות… (כשנשאל ע"י דרגי המינהלה הכיצד אפשר למנות קדט אחרי 3 שבועות לקצין שלישי? ענה : "אם קפטן שטארק אומר שהוא יכול להיות קצין– אז הוא יכול "… !!!!

אגב, התקדמתי באופן מהיר מאוד באופן יחסי בכל הדרגות … בקיצור משמעותי מכפי שהיה נהוג …

הייתי 3  שנים קצין ראשון טרם קבלת פיקוד ראשון , בגיל 26 – הקפטן הצעיר ביותר מקרב אלה ששירתו בצה"ל. כך שתוך כ 5 וחצי שנים מרגע שחרורי ותחילת הפלגותי מוניתי לקפטן וקבלתי אוניה.

ב אפריל 73 קבלתי  פיקוד על ה"סירנייה" ,דחי  3400 טון – הובילה 3100 טון דלק בכל סבב בו  הפליגה בין אבו רודס לראס סודר.

מאז פיקדתי במשך 28 שנים על כלי שייט: מיכליות, אוניות צובר, ומכולות (15 שנה).

סיפור קצר: בשנת 74 כשהגעתי לראשונה לג'נובה, שחיף 54 קילו ,על אוניה של  330,000 טון …עלו נציגי הרשויות האיטלקים לאוניה, שאלו אותי מי הקפיטן ? עניתי  להם שאני … אמרו לי … לא לא הבנת…. מי ה ק פ י ט ן ? פשוט חשבו שלא הבנתי את השאלה… עד שלתדהמתם הבינו שזה  אני ,

הפלגתי 6 שנים בחברת "אל ים" ואח"כ 27  שנים אצל האחים עופר.

שמהם לאורך 5 שנים , בכל הפלגותי ב"איירין" (מיכלית 70,000 טון) הייתי  הצעיר ביותר בצוות.

בני משפחתי הצטרפו אלי, בני איתי בגיל 6 כבר הכיר את העולם … כיום משמש כקפטן על אוניות גדולות שאינן פוקדות את נמלי ישראל.

בחודש אפריל 73 , קבלתי פיקוד על הסירנייה  ועבדתי בקו ראס סודר – אבו רודס. מביא מטען מראס סודר , פורק באבו רודס, נכנס למעגן אבו זניימה, מתקשר לרציף, ונוסע ביתה לשלהבת , אתר המגורים באבו רודס, כל המשפחות חיו שם עד המלחמה – "החיים הטובים" ….

אגב, את המיומנות ב"מנברות" (תמרון האוניה) רכשתי מנסיוני  באבו רודס.

כל הצוות שלי ב"סירנייה" היה פיליפיני, למעט קצין המכונה וקצין סיפון.

ועכשיו לתיאור האירוע:

עם פרוץ המלחמה בשעה 1400 במטח הראשון שפגע במערך המכ"מים ובתקשורת (הפגיעה בטרופו בשארם וכו') דיווחתי על תופעת קבוצות המסוקים שנעו מהגדה המערבית לגדה המזרחית במקומות שונים, לא תקפו אותי… כי הנפתי דגל זר.

לקחתי את הטלויזיה + הרדיו מהצוות שלא ידעו מה מתרחש… ספרתי להם שמתקיים תרגיל צבאי גדול ושלא יתרגשו…

הטלתי עוגן במרכז מפרץ אבו רודס והמתנתי להנחיות. (במהלך השיחה שוחחנו על המפגש עם זוג הדבורים בפיקודו של צביקה שחק שנגשו לזהות אותו וכמעט התרחשה לדברי שחק טעות מבצעית שנמנעה בעקבות הדלקת זרקאור …)

ביום 27 לאוקטובר 73 קיבלתי הנחיה לחזור לאילת. מאחר וידעתי שדני נקדימון עלה כיממה קודם לכן עם ה"סיריס" על מוקשים… הוריתי לאנשי המכונה שלא להימצא במכונה בכדי למנוע ולמזער נזקים / הרוגים במקרה של עליה על מוקש ימי.

בשעה 11 בדיוק, עת הייתי מול א-טור… קצין משמרת בגשר הספיק להרים ראשו ע"מ לסמן מיקומנו… ומסך הראדר התפוצץ… מאחר והמוקש האקוסטי התפוצץ בעומק רב יחסית משדרית האוניה, לא נפגע גוף האוניה ולא נוצר נזק… כעבור שניות התפוצץ מוקש שני. ולמרבה הצער

כל ה"פיולים" במכונה עפו מעוצמת הפיצוץ מעלה ….פגעו במיכל הדלק היומי …..שהיה מעל המנוע הראשי… חדר המכונות נדלק …

למזלי – לאור הנחייתי המפורשת שלא ימצא איש בחדר המכונות… ניצלו חיי אדם.

מערכות כיבוי אוטומטי הופעלו ובעזרת פעולת הצוות השתלטנו על האש תוך דקות.  הודעתי שנפגעתי מפיצוץ מוקשים ימיים… הטלתי עוגן במפרץ א-טור.. בדקנו נזקים …  נציגי חיל הים הגיעו ועלו לאוניה, תחקרו אותי ואת הצוות…

ואז קבלנו הוראה לרדת לאילת.

עת שהגענו למיצרי יובל ,  חיל האויר הטיל מעלי נורי תאורה, נאלצתי להפר את דממת האלחוט וקראתי לכל מי ששומע שיפסיקו להניר אותי, כי נורים ופצצות מבחינתי כמיכלית זה היינו הך… בצעתי תמרוני התחמקות מהנורים….

לסיום הודעתי לבעלי האוניה אייק אהרונוביץ וישראל אורבוך בגאווה רבה….שהאניה ניצלה מהמוקש הימי….ושאנו ממשיכים בהפלגה לאילת .

מה קרה עם הסירנייה בהמשך?

הסירנייה זמן קצר אחרי המלחמה, קיבלה על עצמה להעביר את הגרוטאות מאבו זניימה למפרץ הפרסי .

את הפיקוד עליה קיבל קפטן פיליפ עירון ז"ל שנסע איתה לכוון המפרץ הפרסי.

מול חופי עומן – במקום המוכר כראס אל האד, לפני הכניסה למפרץ הפרסי, האוניה עלתה על שרטון. פיליפ ביקש מהצוות לדווח לרשויות שהקפטן נהרג. בחשיכה התגנב למחנה בריטי, לקח את הסיכון , נגש למפקד הבסיס, אמר לו שמפקיד הוא את חייו בידו ומבקש שיודיע דרך בריטניה לישראל שהוא חי ונמצא בתוך המחנה.

הבעלים לקחו על עצמם את המבצע , הטיסו מטוס פרטי למחנה וחלצו את פיליפ.

והסירנייה סיימה כך את חייה על השרטון…וקפטן פיליפ ז"ל טבע לאחר מכן באניה אחרת , "מינרל דמפייר."

  קפטן פיליפ עירון ז"ל

מה הרגשת בעת הפיצוץ?

בעת הפיצוץ הייתי בגשר… הייתי מוכן מנטלית לספוג פגיעה נוכח האירוע שחווה דני נקדימון עם הסיריס… יממה לפני ….

הייתי מוטרד מהשריפה בחדר מכונות  ועסוק בפעולות כיבוי והצלה ותקשורת לחיל הים.

אגב, את אות מלחמת יום הכיפורים לא זכיתי לקבל … אתה יכול לסדר לי … ?

תגיד, לא מגיע לי ? קפטן אוניה ישראלי שפועל בקו חזית , במלחמה,  למימוש אינטרסים חשובים למדינה ומסתכן, לא מגיע שיקבל את אות המלחמה ?

המיכלית סירניה בפיקוד רב חובל איתי בארי מובילה דוברות תוצרת מספנות ישראל אל המפרץ הפרסי.

בתום חקירה מקיפה תוך הסתייעות בחבריו של עמי מחיל האויר , זכיתי להתלוות אליו ביום 21 לינואר 2010 , לפגישה מרגשת עם הטייסים.

מצ"ב תמונות מהמפגש :

מצ"ב כתבת תחקיר הבנושא שפורסמה בבטאון חיל האויר

לעיון בכתבה המלאה:

http://www.iaf.org.il/2358-29496-he/IAF.aspx

מי חילץ את עמי שגב?

בחודשים האחרונים מחפש אל"ם (מיל') עמי שגב, שהיה קצין לוחם "דבור" בחיל–הים, שלושה אנשים: צוות מסוק היסעור שחילץ אותו במצב קשה מחוף בסיני במלחמת יום הכיפורים. כל הנתונים מצביעים על צוות שהיה באיזור החילוץ באותן שעות ושגב חשב שסוף סוף הצליח לסגור מעגל. אלא שהם לא זוכרים את הפינוי והתעלומה עדיין לא נפתרה

סא"ל (מיל.) רני ארז , המכונאי המוטס.

מימין טייס המשנה סא"ל (מיל.) בנימין גורן , משמאל אל"ם (מיל.) עמי שגב.