סגן יעקב בוגץ'

המלחמה תפסה אותי ביום הראשון לחופשת השחרור. לאחר שירות של כחמש וחצי שנים, שנתים בקורס חובלים, שנה וחצי בסטי"לים (ספינות טילים) בחיפה ולאחר מכן  מכיוון שהחלטתי לא לצאת לקורס מתקדם, נשלחתי ברב שמחתי לבסיס שלמה שבשארם אל שייח כדי לפקד על דבור. תמיד שירתתי בקו הראשון, על כלי שייט אותם כל כך אהבתי.

לקראת השחרור, נשלחתי לפקח על ההתקנות שבוצעו על שני דבורים חדשים שהגיעו מארה"ב למספנה בחיפה, ושם היה לי זמן להתחיל לתכנן את חיי האזרחיים.

התכוונתי להתחתן עם איימי, אותה הכרתי בשארם. איימי שירתה כפקידה בלישכת המז"ר (מפקד זירת ים סוף), ועברה לשרת בסטלה מאריס, ביחידה לניסוי ציוד ימי. עוד תכננתי להצטרף לצי הסוחר ולהפליג באוניות טראמפ (אוניות שלא מפליגות בקו קבוע), כך שאפשר יהיה להפליג עם האישה ביחד. התכניות לצוד ליוייתנים בים הצפוני או לחטוב עצים באלסקה ירדו מהפרק בגלל החתונה המתוכננת לסוף חודש אוקטובר.

וכך ביום שישי ערב יום הכיפורים, ממש כשאני יוצא לחופשת השחרור, איימי מודיעה לי שיש כוננות והיא צריכה להישאר בבסיס. נשארתי איתה בסטלה מאריס, משם יכולנו לראות את התכונה בבסיס הסטי"לים. המפקד המקומי הרגיע את כולם באומרו שכנראה בבוקר נדע עם פרצה מלחמה, אם לא- כולם ישוחררו לביתם.

בבוקר הבנו שפורצת מלחמה ואני תפסתי טרמפ לבסיס חיפה ליחידת הצוללות שאליה הייתי מסופח עד ליום שישי.

ללא ציוד אישי ובלבוש מינימאלי, הגעתי לבסיס שנראה לגמרי אחרת מהימים שעברו.

נשמעה אזעקה ואני ביחד עם בנות הבסיס רצתי למיקלט. התמונה לא נראתה לי כאמיתית.

כל השירות הייתי  בקו ראשון, ודווקא כשפורצת מלחמה אני בעורף, במקלט עם הבנות.

התעשתתי ונגשתי למפקד שייטת הצוללות גדעון רז ששמח לראותני. את גדעון רז הכרתי עוד מימי בסטי"לים. הלכתי על השובר וניסיתי לעצור את רכבו להסעה לצידו השני של השובר, הוא עצר את רכבו, גער בי שאיני חובש את כובעי ( כיאה לקצין ממושמע), ונסע לדרכו. ואני המשכתי לעבוד על הכושר הגופני.

במקרה זה הוא דווקא שמח לראותני ובישר לי שאני מקבל פיקוד על אחד מהדבורים החדשים שהכנתי במספנה, עלי לגשת עם הצוות לבה"ד, לחתום על נשק ותחמושת ולהוריד את הדבור לשארם דרך אשדוד ואילת, נושא שהכרתי עוד מימי בפלגה 915. לא שאלתי שאלות מיותרות ויצאתי לפגוש את הצוות. כל הצוות היה מורכב ממדריכים בבה"ד, כולם סמלים בדרגתם. לא כל כך נראה לי, אבל זאת מלחמה והכול מתנהל אחרת. יש לי משימה, אני לא צריך לרוץ למקלט עם הבנות וזו כבר התקדמות נאותה. הדם חזר לזרום בעורקי.

ההפלגה לאשדוד הייתה בלילה ללא מפות ודווחי מיקום, ללא סקאנקים (בדיקת כלי שיט לא מזוהים) ושאר מיני הפרעות. למזלי הכרתי את החוף ותמונת המכ"ם וכך הגעתי לאשדוד ללא אירועים מיוחדים. הספינה הועמסה על משאית והחלה את דרכה לאילת, כשבאויר ניכרת מועקה ממה שנתן היה להבין ממהדורות החדשות.

הגענו לאילת. בהתחלה הייתי צריך לצבוט את עצמי לנוכח התמונה שהתגלתה לי. על המזח עמדו תותחי נ"מ ממלחמת העולם השנייה, כאלה שרואים בסרטים, עם מנואלות לצידוד והגבהה. החיילים גם כן נראו מאד מבוגרים, כנראה מלוחמי מלחמת סיני ב 1956, או אולי מלוחמי תש"ח. הם סדרו שקי חול בעיגול סביב כל תותח בגובה שק אחד, שעד היום לא ברור לי מה הייתה מטרתו. חיפוש ה"אווירונים" נעשה באמצעות משקפות, תמונה שנראתה לי סוריאליסטית משהו. היכן הראדארים היכן השלד"גים איפה כל המערכת שמשה דיין התרברב בה כחודש לפני כן, בעת שביקר בשארם. אבי ז"ל, בימי חייו קרא לדיין "הפקער פטרושקע" אז לא הבננו, עכשיו הבנתי. אווירת המועקה גברה, והתחלנו להבין שמלחמה זאת לא תמשך שישה ימים. החתונה המתוכננת לסוף החודש נראתה רחוקה מתמיד.

המספנה באילת הייתה צריכה להרכיב את הדבור מחדש ולצייד אותנו בציוד נוסף. עזרנו ככל יכולתנו וכשהגיע הערב הסתבר שנשארים ללילה בבסיס אילת. הצוות ניגש אלי והודיע לי שכיון שהם סמלים הם משוחררים משמירה, אין מי שישמור בלילה. מיד הודעתי להם שכיון שיש מלחמה ואני מופקד על הספינה, אני מוריד את כולם לדרגת טוראי עם כל המשמעות שבדבר. עוד אמרתי להם שנפקדות בשעת מלחמה עונשה מוות. (לא יודע מאיפה לקחתי את זה. זה נראה לי הגיוני מאד). הם ויתרו מיד, והנושא ירד מסדר היום.

למחרת, לאחר הפלגה קצרה, גם כן ללא מפות, הגענו לשארם לעזור במאמץ המלחמתי.

במקביל לעדכון הספינה (מפות, קודים, עוד תחמושת, וציוד אישי) עודכנתי מיד בסיפורים מחברי ששמחתי לפגוש בפלגה.

משימה אפשרית, אולי?

יצאנו שלוש ספינות בפיקודו של המפל"ג (שהיה חדש עבורי),סרן ישראל פטשניק ,לסיור במצרי יובל ליד אטור. אני הייתי בספינה מספר שתיים כשספינתו של סגן גרדוס מובילה. הצוות הכין תה מהביל והגיש לגשר. לקחתי שלוק רציני והבנתי שהייתה זאת טעות. לא בדקתי את דרגת החום של התה, וזה שרף לי את החך  בפה. כך לא מתחילים פעילות מבצעית. עכשיו מוחי עסוק בצרה של עצמי ואיך אוכל לפתור צרות של אחרים?

הצרות באות בצרורות ומיד הבנתי שעוד אחת הגיעה. סגן גרדוס הודיע ש"נכנס" בריף והוא צריך לחזור לתקון מדחפים בשארם. בדיעבד הסתבר שאת הספינה ניווט המפל"ג בשיטה מאד חדישה שהוא המציא בימיו המועטים בפלגה. הוא לא השתמש במכ"ם  ובמחוגה כמונו "הלבנטינים". הניווט היה "לפי העין" וזמן הפלגה. אני לא מציע לאף אחד לנסות את השיטה הזאת שוב.

הצרה הייתה גדולה יותר, כיון שהמפל"ג החליט לעבור לספינתי. הטענה שלי שהג'יירו לא עובד בספינתי לא עזרה לי והייתי צריך לעשות גישה בים בלילה לדבור, על מנת להעביר את המפל"ג לספינתי. "פיס אוף קייק".

הכנסתי את מספר שניים למסדר אחד, והסתכלתי על ספינתו של גרדוס מדשדשת חזרה לבסיס. זכור לי שהדליק אורות אדומים לזיהוי.

איך שהתארגנו לביצוע המשימה, קבלנו הודעה לשנות משימה ולהצטרף לכוח דבורים שכלל את ספינתו של סגן מנחם רזניק וספינתו של סגן יעקב עבאדי, בפיקודו של רס"ן בן שושן, ליד ראס מוחמד לצורך מתן עזרה לכוח של שייטת 13 שתקף באותו לילה בנמל ערדאקה, אם יהיה צורך. הים היה שקט והירח היה מלא.

עמדנו צמודים לראס ובגלל הראות הטובה יכולנו להתקרב מאוד אל הצוק.

התגלו מטרות מדרום לנו. בירור עם המפקדה אישר שאלה אינם לוחמי השייטת. הכרזנו על עמדות קרב בשקט, והתכוננו להתקלות. המטרות היו סירות מהירות מאד מסוג דל קיי של הקומנדו המצרי. הם כנראה באו לתקוף את שארם ונקודת הכוון שלהם היתה הצוק של ראס מוחמד. לצידנו עמד גורם ההפתעה ועם עצבים חזקים, חשבתי שנוכל להפתיע אותם מטווח קרוב. יכולנו לראות את השובלים שלהם מטווח רחוק יחסית לטווח הירי האפקטיבי של הנשק שהיה ברשותינו. הספינה שהייתה בפיקודו של רס"ן בן שושן פתחה באש במרחק רב מדי ומיד פתחנו במרדף כשמהירות התיאורטית של הסירות כפול ממהירותנו.( לפי עדותו של סגן מנחם רזניק, נראה במכשיר ראית לילה שהסירות שינו כוון לאחור. ולכן בוצע הירי), בספינה שלי סילק המפל"ג את מפעיל האפס חמש הימני בגשר והתחיל לירות אל תוך החשכה כשהוא נובח פקודות להגאי. אני שעמדתי קרוב לקנה התותח איבדתי את השמיעה. הכול התחיל להראות כמו בסרט אילם. נסיתי לחשוב בטיפת המיץ האחרונה שנשארה לי במח,  מה לעשות ברגע זה? איפה אני יכול להועיל? הבנתי שהספינה נשלטת ע"י אדרנלין טהור וכיון שדרגתי נמוכה משלו, עלי להציל את הצוות אם הספינה תהיה בסכנה.

קדימה לשולחן הנווט, מחוגה ומכ"ם ואנחנו מתקרבים לשאב מוחמד, הריף שהוא "נישק" שעה קלה לפני כן.

עליתי לגשר ונתתי להגאי פקודת "כל ההגה שמאלה" ההגאי שמע לקולי וכשהמפל"ג הביע את אי שביעות רצונו (לפי מראה פניו, כיון שלא יכולתי לשמוע כלום) אמרתי לו שאנחנו או טו טו על הריף, ואחריות הספינה עלי.

כבר אי אפשר היה לראות את סירות ה- דל קיי, ושמחתי שלפחות לא פגענו בכוח שלנו. עד היום יש לי טינטון באוזניים, אך אולי זה מסיבה אחרת?

כששכחה האש ניתנה פקודה ע"י מפקד הכח רס"ן בן שושן להתארגן למגרפה כדי לחפש את הסירות שנמלטו.

מנסיוני בסטי"לים התארגנות כזאת הייתה מסובכת בלילה אך בוצעה לפי נהלים קבועים בזמן קצר. לצערי ההתארגנות בשארם לקחה את כל שארית הלילה בגלל הוראות לא מובנות לכוח שבשלב זה כלל את כל כלי השיט בזירה.

המגרפה בנויה על תנועה במסדר כשכל כלי שומר את מקומו ביחס לספינה אחרת אם הספינות לא מזהות את ה"ספינה האחרת" בוודאות וניגשות למקומם על סמך ניחוש, נוצרת אנדרלמוסיה, שהצחיקה אותי ועזרה לי לפתוח את האוזניים למצב של שמיעה חלקית.

בתוך המהומה הזאת התקרבה מטרה ממצרי טירן ואז כשהוזנקנו לעברה, נשמע קולו של סרן זבו (הגיע עם דבור נוסף מחיפה), שהוא מדליק אורות אדומים ושלא נירה עליו.

בבוקר נכנסנו לנמל. אפס- אפס ללילה זה.

ההתקפה על ראס ערב

עמי איילון הגיע והביטחון של כולנו הגיע איתו.

תוכננה פעולת ירי על סירות מרכאב (סירות דיג גדולות) שעמדו בראס ערב. הסירות היו אמורות להעביר נשק ותחמושת לכוח השריון המצרי שהיה מתוכנן לכבוש את דרכו מדרום התעלה עד שארם, דרך ראס סודר  אבו רודס וא- טור. הורכבו תול"רים בירכתי הדבורים בהנחייתם של שני אנשי מחצ"ד (מחלקת ציוד) אחד היה הקצין יענקל'ה אפיק ז"ל שהכרתי מהסטי"לים והשני היה קצין שלא הכרתי מקודם. במראהו דמה לסיני, והיה מאד מנומס וחכם. לימים די התחברנו כיון שהיה די בודד וחיפש חברה.

לימים כשצ'ייני מונה למפקד החיל, אני לתומי חשבתי שזה הוא. חברים הסבירו לי שזה, אחיו.

התכוננו לפעולה, בוצעו תדריכים והכנות, ולמורת רוחי המנוע בספינתי התקלקל. מוט תמסורת של הטורבו נשבר. לא היה חלק כזה בשארם והטיסו אותו בכיסו של קצין שירד לשארם. המטוס הגיע מאוחר ואני נשארתי בבסיס עם שאר הספינות שלא השתתפו.

האוירה בבסיס הייתה טובה, בדרך כלל, ישבנו במועדון הקצינים וניתחנו את מהלך המלחמה, על סמך נתונים שהיו לנו, שבדיעבד התגלו כשגויים, וסתם דברי רכיל. לפעמים נשמע קול פיצוץ עמום ורחוק, לאחר מכן צפירת אזעקה. רצנו לספינות ואז התקבלה הרגעה. המצרים יצאו ממעגניהם וליד האי שדואן ירו טילי סטיקס לכוון הכללי של שארם. הטילים נפלו בין ההרים שממערב לבסיס, והחרידו את השלוה האלוהית בנוף הפאסטוראלי הזה.

נאלצנו לאכל את שאריות הטוויסט ולשתות את הביטר למון בגשר הספינות, ולהתכונן לעמדות הקרב של דמדומי בוקר.

כל זה לא היה צריך להתנהל כך. תחנת המכ"ם בצפרה היתה אמורה לתת נתונים על מהלכי אויב ולהוציא את  גורם הניחוש מהמשואה. התחנה נפגעה מטיל קאלט מצרי עם פתיחת המלחמה כמו זה שהופל בדרכו למכ"ם בתל אביב על ידי טיס חיל האויר. בשארם חשבו שהתחנה הותקפה ע"י מסוקים ומפקד התחנה הצטרך להיכנע עם דגל לבן לכוחות השריון שעלו להשמיד את המצרים. עכשיו גם ניתן להבין את הסצינה ממלחמת העולם השנייה בנמל אילת. כשאין מכ"ם חוזרים למשקפות.

הורד מכשיר שלד"ג לאיזור וכל "תגלית" הפכה לניחוש. וכשאין נתונים מדויקים מזניקים את כולם.

בינתיים חזרו הדבורים מפעולה מוצלחת ללא אבידות וללא לקיחת סיכונים מיותרים. החזרתו של עמי איילון לפקד על הפלגה נראתה מוצלחת מתמיד.

בימים שלאחר מכן קבלתי משימה להוביל זוג דבורים (דבור מספר שתים בפיקודו של סגן פוגל.) מבסיס יציאה באבו זניימה ולסייר מול ראס זעפרנה ומרסה תלמת , ובכך למנוע תנועה של אספקה לטנקי האויב. היו לי מספר קצינים בספינה, שעשו משמרות ומיעטו לקרא לי לגשר למשמרת. אחד מהם היה שלום שבוי שיכול היה להישאר ערני כל הלילה בלי בעיה.

השקט חזר לאזור לכמה לילות, עד שיום אחד הופיע אל"מ זאב אלמוג ובשורה בפיו "אנחנו עומדים לתקוף את ראס זעפרנה ואולי מרסה תלמת בשנית" הפעם נעשה זאת באמצעות מרגמה כבדה שתוצב על נט"ק (נחתת טנקים) ותפגיז את החוף לפי כוון וטווח כפי שתורגל במהלך ימי המלחמה. תפקידנו יהיה בחיפוי והטעיה. כדי שלא נופגז מיד, יצאנו דרומה לאבו רודס וחצינו את המפרץ מחוץ לטווח המשוער של המכ"מים המצריים, ואז ב"גירוד" חוף הגענו לראס זעפרנה. ספינתי הייתה מאחורי הנט"ק עד ההגעה ליעד, ואז יצאתי לצפון מזרח לנקודה שבה אני הייתי אמור לראות את הנפילות ולתת קצת עזרה בטיווח. איך שהתקרבנו, התחילו המצרים להפגיז, לא נראה לי שהצלחנו לתעתע בהם. רשת ערפל קמה לתחייה, והחי"רניקים באבו רודס דווחו שמפגיזים אותם, אך הם לא מזהים נפילות. עליתי על הרשת ובקשתי שיירגעו כיוון שלא הם שמופגזים. ההפגזות היו לא מדוייקות כיוון שהתותחים בראס זעפרנה לא היו מכווני מכ"ם. נגשתי לעמדת הטיווח, ההפגזה החלה ולא ראיתי דבר. היה חושך מצרים, ולא ראינו בלילה נפילות או פיצוצים בחוף. בשלב מסויים יריתי שני טילי אבשלום "טיל מוץ" לכוון צפון מזרח כדי להסיט את האש מאיתנו.

הטילים הותקנו גם כן בזמן המלחמה, והיו התקווה השנייה ליכולת שלנו להימלט מטילי הסטיקס המצרים. התקווה הראשונה הייתה הגודל הקטן יחסית של הדבור.

בזמן ההתקנה, לא נאמר לנו דבר על עוצמת ההבהק שהטיל עושה. וכשהיינו קרובים לחוף, זה נראה כמו מדורת ל"ג בעומר. הצלחנו בכך להסיט את מירב האש לעברנו. כמובן שהתחלנו לרוץ כמו מטורפים ולשנות מיקום, קצת יותר רחוק מהחוף. התחמושת למרגמה נגמרה או שנגמר משהו אחר, והתחלנו לחזור לאבו זניימה. ללא נזק וללא נפגעים.

מה קרה בראס זעפרנה, תלוי את מי שתשאל. אני עם יד על הלב אומר, שלמרות שהייתי מאד קרוב, לא ראיתי שום נפילה. על הגשר עמדו עוד קצינים וחיילים חלקם עם משקפות, כמוני וגם הם אמרו לי שלא ראו כלום. כמו שאמרתי, חושך מצרים. דרך אגב, אותו שלום שבוי שיכול היה לעשות את כל משמרות הלילה ברצף, הלך לתפוס תנומה לפני הקרב, וצלצול עמדות הקרב לא העיר אותו, התעורר לאחר הקרב כשירדתי אישית להעירו. מזל שהפגזים נפלו רחוק.

אבו זניימה ונמל עדבייה.

בזמן הישיבה באבו זניימה באור היום, הצלחנו לשמוע מעט מאד ממה שקורה במלחמה. בעיקר מזמרים שאף פעם לא שמענו עליהם, שנשלחו לבדר החיילים בחזית. נראה לי שיש כאלה שמעדיפים לשיר לחיילים, ובכך לצאת ידי חובה, מבלי להסתכן. אנחנו אירחנו אותם, אך לא בקשנו מהם לשיר, שלא יקלקלו את האוכל שמתבשל לארוחת הצהרים. מהמפקדה לא קיבלנו שום מידע מעבר לפקודות המשימה.

בעת הסיור שבוצע בלילה ה 23 לאוקטובר קבלנו פקודה לעלות צפונה ולהתייצב בנקודה שנמצאת מדרום מזרח לתותחים בראס מחגרה אך לא בטווח שלהם ואז בשעה שלוש בלילה לירות שני טילי אבשלום לכוון צפון ולראות מה קורה? מחשבה עלתה בליבי, הנה זאב (אלמוג) רוצה להפטר ממני, אבל יש לי צוות מלא בספינה וכבר מאוחר להעביר צוות לספינה האחרת. פקודה זאת פקודה, והכנתי על המפה את תרשים התנועה שלי, כך שאשאר חשוף במינימום הזמן לתותחי האויב.

יריתי שני טילים, וכלום. על מסך המכ"ם ראיתי את שתי המטרות שבהתחלה היו ברורות אך די מהר הפכו לענני מוץ, שהתפזרו ברוח הערה של מפרץ סואץ. דווחתי לאחור שלא נראתה כל תגובה מתותחי החוף, אך בליבי אמרתי "איך אני יכול להיות בטוח בזה? הרי זה חושך מצרים."

לאחר מכן קיבלתי הוראה להתייצב באור ראשון בנקודה כשלושה מייל דרומית מזרחית לראס מאחגרה ולחכות שם להוראות המשך המשימה.

זה כבר הי יותר מידי ברור "רוצים לחסל אותי". בראס מחגרה היו תותחים מכווני מכ"ם שישבו על ההר והפגיזו בדיוק רב את כוח הדבורים וסירות הגומי של לוחמי יח' 707 שיצאו לחלץ את החברה ממוצב המזח בתחילת המלחמה. הפעולה לא התאפשרה בגלל הדיוק של תותחים אלו. חיל האוויר לא יכול היה לפעול באזור בגלל סוללות הטילים נגד מטוסים שהיו בסביבה. לנו בחיל הים לא היה נשק להשמיד תותחים אלה מהים, ולכן הייתה למצרים שליטה בלעדית על צפון המפרץ בכל מהלך המלחמה.

ועכשיו אני, יעקב בן יהודה לייב בוגץ', נשלח לעמוד מול התותחים, "לעשות גוף" ולקוות שיפספסו. ומה יהיה על הצוות? במחשבה שנייה, אולי התרגיל עם הירי של טילי המוץ הראה שהמצרים נרדמו בשמירה.

פקודה זאת פקודה ואני שוב נכנס לאלמנק (ספר עם טבלאות ומידע בקשר לנושאים ימיים, במקרה זה: זמני זריחה ושקיעה של השמש) לראות מתי אור ראשון. בחרתי תוואי  למסלול הכניסה לפי זמן ומרחב, כדי להימצא בטווח האש המאוחר מאוחר ככל שניתן (אולי מישהו יתעורר ויבטל את ההוראה…), ובאור ראשון התייצבתי בנקודה. מה שהתרחש אחר כך נלקח מתוך הסרט "אפוקליפסה עכשיו" אנחנו בצפון המפרץ באזור הצר שלו, מעלינו מטוסים שזיהינו כ"עמית" יורדים במסלול תלול להפגזת החוף. טנקים רצים ויורים על החוף כמו משוגעים, ולנו אין מושג מי הם? ואז התקבלה פקודה לנוע במהירות לכוון נמל עדבייה. למי שזכור המפה של צפון המפרץ הייתה בקנה מידה גדול, ועדבייה היתה נקודה קטנה במפה. ביררתי אם הבנתי נכון שהם אומרים להכנס לעדבייה ונאמר לי שנכון הדבר. הפננו חרטום לקצה הריף שמול ראס מחגרה והורדנו את הטרוטלים (ידית לשליטת מהירות המנוע) לגמרי למטה.

לפתע גילינו שתי ספינות מצריות מסוג כ- 123, טרפדות מהירות שבאות לקראתנו. דווחתי על כך למפקדה, ואז עלה על הרשת האלוף ביני תלם ז"ל ובקש ממני לדווח חופשי, לא קוד אריה ולא בטיח.(כפי הנראה העלו מטוס עם ציוד לממסר)  דווחתי לו על הסט"רים והוא נתן לי את הפקודה "צא והשמד" כשהתקרבנו אליהם קרוב הסתבר שהצוותים המצריים קפצו למים לאחר שזרקו עוגנים בחופזה. וכך לא היה צורך לבזבז זמן, והפקודה הייתה להמשיך לעדבייה.

נכנסנו לעדבייה בעמדות קרב מלאות. המראה היה תמוה. המון עמדות מקלעי גוריאנוב לא מאוישות והשובר נראה כבסיס רפאים. נכנסנו להתקשרות, והשריון וחיל הרגלים הצמוד אליו היו כבר בתוך הנמל. קבלתי הוראה ממפקד החיל לגשת למפקדה המצרית ולהביא את החומר הסודי. בקשתי עזרה במיקום המפקדה, בטענה ש"לא נולדתי שם". נאמר לי שבמעלה הכביש בצד שמאל אמצא את המפקדה.

עכשיו שימו לב לתמונה. קצין מחיל הים עם חגורת הצלה מתנפחת עדיין על מותניו נעול בסנדלים עם כובע בייסבול ועוזי נפגש עם מפקד מהשריון על זחל"מ מאיים, כולו אבק ונשק.

השיריונר: לאן אתה הולך

הימאי (עבדכם הנאמן):מפקד החיל נתן לי הוראה להביא את החומר הסודי מהמפקדה.

השריונר:איפה המפקדה

הימאי:אתה רואה שם במעלה הכביש בצד שמאל. (מרגיש כמו בבית)

השריונר: תראה עוד מאד מסוכן כאן.

הימאי: מה מסוכן, אין פה נפש חיה?

השריונר: תשמע יש פה יותר מאלף חיילים בתוך הבונקרים, אני אקרא לך כשנכנס למפקדה.

חיכיתי מעט, ויצאתי לסיור קרוב לנקודת הקשירה. הצוות עדין בעמדות קרב.

המראה שהתגלה לעיני היה מחריד.

ההתקפה האווירית הותירה אחריה אלפי גופות, השריון ירה לכל עבר וגלגל רימונים לתוך הבונקרים. בקומת הקרקע של בנין בבסיס נערמו הגויות אחת על השנייה כמעט מילאו את כל חלל הקומה, ובנמל התחילו חיילי השריון להשתולל. הם נהגו משאיות מצריות עד קצה השובר וקפצו מתוכם רגעים לפני שהרכבים נפלו למים. נגשתי לאחד המפקדים ובקשתי שיפסיק את זה מיד, כיוון שנצטרך להשתמש בכל כלי רכב תקין כדי להתגבר על הבעיות הלוגיסטיות שנוצרות במצבים כאלה.

כמו שאנחנו עומדים, יוצאת שורה של חיילים מצריים עם הידיים למעלה ומוסרת את עצמם לשבי. התחלנו לרכז אותם במקום ומהר מאד הבנתי שיש בעיה מנהלתית. פניתי לחי"ר והם טיפלו בעניין השבויים. בסופו של דבר הגיע מספר השבויים לאלף ושבע מאות חיילים רק מאזור עדבייה. איך אמרתי? "אין פה נפש חיה".

בין השבויים היו חיילים מצוות ה כ-123 שנטשו את ספינתם. איך שהוא הבנו שמפקדם שוחה במים וזה הוא שאנחנו יורים מעל ראשו, כדי שיבין וישחה לעברנו. לאחר מכן הבנו שהוא פצוע ושלחתי סירת גומי להביא אותו. ממספר המילים שהצלחנו להבין, סט"ר אחד נפגעה מפגז של טנק בעת המרוצה מחוץ לנמל. המפקד נפגע גם הוא, אך לא פצעים אנושים. נתנו לא מים וחיפשתי את הריכוז לנפגעים מצריים ולשם לקחנו אותו.

הסט"ר טבעה לאחר מכן בעת הגרירה לשארם. השני עומד עד עצם היום הזה במוזיאון חיל הים.

ספינת הדה קאסטרו החבולה מהתקרית שלפני המלחמה, ניסתה להימלט מהנמל, אך בגלל מהירותה האיטית, חטפה פגז טנק אחד או שניים וירדה למצולות לעולמי עד, לא רחוק מפתח הנמל.

בשלב מסוים הלכתי למפקדה ועמדתי במרחק סביר ממפקד השריון שהיה באמצע ההתקפה. כשחיילי המפקדה לא פתחו את הדלת הם נתקלו במטח רימונים וירי של צרורות מאפס חמש. הדלת נפתחה ובפנים ראיתי עוד מראה מזוויע. מוכ"מים וחיילי מפקדה הרוגים או פצועים, ג'ובניקים, שסימנו קוים על לוחות פרספקס והכינו תה למפקדיהם, ממש כמו בשארם, המראה הזה עדין לא מסתדר לי בראש.

במפקדה נערך ביקור של מפקדים בכירים בצבא המצרי. היו שם חמישה אלופי משנה שהתלוננו שהמלחמה כבר נגמרה, ואיך אנחנו עוד נלחמים. הם שכחו שאי אפשר לגמור מלחמה לפי השעון. אפשר להתחיל מלחמה לפי שעון, וכך הם עשו. עכשיו מישהו צריך לשאת בתוצאות. לראות את המוכ"מים ולהבין.

אחת הבעיות שעמדו ברגעים אלה מולי היה חוסר המזון בספינות, לא צוידנו במזון, והרזרבות הדלדלו. הלכנו למטבח הבסיס ומצאנו קופסאות שימורים עם פול. הפול המצרי ידוע בטיבו, אך הרוטב שבו היה איום ונורא. הוצאנו אותו מהקופסאות שטפנו אותו ושלבנו אותו ברוטב שהכנו. המצב החל להשתפר.

אחר הצהרים הופיע אלוף משנה דן שומרון בספינתי. מיד הצענו לו לעשות מקלחת והכנו לו סלט וביצה כמו שרק דבורנים יכולים להכין. למזלי עמי איילון הגיע עם דבורים נוספים, ולקח את ניהול השיחה עם מפקד כזה מהולל. דן שומרון תיאר לנו בקצרה את מהלך המלחמה ה"אמיתית" מאז שחצו את התעלה, ובעיקר את שקרה בלילה ובבוקר. בלילה הם חסלו את סוללות טילי הנ"מ מהצד המערבי של ראס מאחגרה. דבר שאפשר למטוסי חיל האוויר להשמיד את התותחים. הבדיקה שלנו הוכיחה שאין יותר תותחים, והשאר כבר ברור.

לשאלת עמי היכן נמצאים הפגועים והאיטיים שבכוח, הוא אמר שלצערו הם נשארו מאחור לטיפול ה"דרגים". משמע, ננטשו. אכן המלחמה היא איומה ואין אפשרות לשפוט מהלכיה. עוד הוא הוסיף "אתם הצלתם אותי" הוא לא ראה מקלחת וארוחה כזאת כבר הרבה זמן.

באותו יום קבלתי הוראה לקחת את זוג הדבורים ולרדת לא-טור לבצע סיורים במעבר מילאן כדי להשגיח שגם אותו לא ימקשו. באותו בוקר עלתה אונית נפט ישראלית "פטריה" על מוקש במעבר יובל. האוניה טבעה ומלחיה נצלו בזכות התושייה של סגן אריה רודר, בן מחזורי בחובלים ששירת בבסיס אילת וצורף להפלגה בתור מלוה מחיל הים. לפי סיפורו, מלחי האוניה וקצינה שלפו את בקבוקי השיווס ושתו "עד דלא ידע" מיד לאחר שנשמע הפיצוץ. הוא ניהל את הקשר עם המפקדה והמסוק שהגיע לחלץ את הצוות השיכור.

בשלב זה הבנתי שיש סיכוי להגיע לחתונה שלי, אך לא יכולתי להעביר את המסר לאשתי המיועדת. לא היה לנו כל קשר עם הבית. בזמן המלחמה ובפעם היחידה שניסינו לעמוד שתי ספינות חרטום לירכתיים באבו זניימה, כך שנוכל לקרב את שני מכשירי הת"ג ולהשתמש בהם בשני ערוצים במקביל(דו פלאקס). דברנו עם התחנה של הימאים באילת והם קישרו אותנו לטלפונים בבית. במכשיר אחד דיברנו ובשני שמענו. אני החלטתי שאדבר אחרון, לאחר שכל החילים והקצינים יסיימו, לא דיברתי עם הבית כיון שהקשר נותק לאחר זמן.

ב 30 לאוקטובר הגעתי לשארם עם תקווה לצאת לחתונה, אך לא ניראה פתרון. ואז הופיע עמי איילון ואמר לי שהוא יחליף אותי בספינה ואני יכול לצאת להתחתן. התקשרתי לאיימי להודיע לה שאני מגיע  ורצתי לשדה התעופה וכמובן שלא היה לי כרטיס טיסה. פתאום ראיתי מטוס דקוטה עומד להמריא. רצתי לעברו, הטיס פתח חלון ושאל אותי מה הבעיה, עניתי לו שאני צריך להתחתן. הדלת הצדדית נפתחה ואני מיהרתי לקפוץ לתוכו. במטוס לא היו מושבים, רק ארגזים עם חלקי חילוף וכשלושה חיילים שישבו על הארגזים. ישבתי כמוהם על ארגז ונכנסתי למחשבות על שעברתי לאחרונה. היה קר כיון שלמטוס אין בידוד ואנחנו כולנו היינו לבושים לקיץ. בשדה התעופה פגשתי אורחים שהגיעו מארה"ב לחתונתי, להם הייתה אמונה חזקה שננצח ושאני אגיע לחתונה בזמן.

החתונה נערכה למחרת, ה 31 באוקטובר,  בטכס צנוע ללא תזמורת, האורחים יצאו לרקוד תוך כדי שירה, החברה עוד היו בבסיסים, ולא הגיעו. האווירה הייתה טובה, מפקד החיל האלוף בנימין תלם ז"ל כיבד אותנו בנוכחותו בטקס החופה, וההרגשה הייתה הנה עברנו גם את זה. למחרת כבר הייתי בשארם.

תרשים הסיור מול ראס זעפרנה והעליה צפונה

תרשים תנועה ביום האחרון של המלחמה

נמל עדביה (שם לב לקנה המידה) בסכ"ה נימלון

המשך פעילות בימי המתיחות שלאחר המלחמה.

תרשים משוער של מהלך התקרית

ביום שישי בצהרים בשני בנובמבר יצאנו שתי ספינות כשאני מוביל הזוג, לביצוע סיור במעבר המילאן כדי לפקח עין על תנועות המצרים במעבר היובל ולסכל מיקוש מעבר המילאן.

מיקמתי את הספינה שלי בצפון המילאן והספינה של סגן כגנוביץ' בדרום המילאן,  בלילה הופיעו כחמש מטרות על המכ"מ קצת צפונה לבלאף פוינט ליד שאב ג'ובייל. המטרות החלו בתנועה לכוון ראס קניסה כלומר ישר לכווננו.מחשבה עברה במוחי," זה עתה הייתי בחתונה ואשתי הטריה, יותר טוב שלא תדע מה עובר עלי". בקשתי מדבור מספר שניים להצתרף אלי ודווחתי למפקדה על המתרחש ומיד קיבלתי את ההוראה "צא והשמד". דבור מספר שניים חבר אלי וביחד לחצנו את הטרוטלים (מצערות) עד ללוח המכוונים והכרזנו על עמדות קרב. הצוות קיבל תמונת מצב, ובמקביל הזנקנו את חיל האוויר לפי נוהל קרב. (המפקדה בשארם טפלה בהזנקת המטוסים). הים היה בינוני גלים כמטר גובה, כמעט מהירכתיים מצב שאפשר לנו לנוע במלא המהירות, עם צוות על הסיפון מבלי לגרום לסבל מיותר. כרגיל במצבים כאלה הקשר עם המטוסים לא עבד בתחילה בין הספינה למטוס, כך שהתרגיל " בוא אלי וצא לכוון…." לא עבד, וחבל. המדריכים מהבה"ד (צוות ספינתי) לא תרגלו זאת כמונו בעבר, על אמת, וזה "נשך לי בתחת" עכשו.

כיון שהאזור היה קטן ודי מוגדר, זרקו המטוסים נורים והמצרים החלו במנוסה לכוון המעברים שמצפון לאי שדואן. המטוסים לא הצליחו לראות את המטרות או לזהותם וחזרו לבסיסם.  מהירות המטרות הייתה גבוהה ממהירותנו, כך שהם הגדילו טווח מאיתנו ונעלמו מדרום לאי שדואן, למעט ספינה אחת שהפליגה באיטיות לכוון שאב אשרפי. אנחנו הבנו שיש עוד סיכוי למגע והמשכנו במרדף. הבנו בשלב זה שאנחנו חוצים את שדה המוקשים ששתלו המצרים בזמן המלחמה וגרמו לטיבוע מיכלית הנפט. קיווינו, עוד פעם, שהגודל היחסי הקטן של הדבור והשוקע הנמוך לא יפעיל את המוקשים.  המטרה התקרבה לאשרפי והתפללתי שהסקיפר יעשה טעות בניווט ויעלה על הריף, זכור לי שכך גם דיווחתי לאחור. הפלגנו בהאפלה מלאה והטווח נסגר לאט אך עדיין היינו קצת יותר רחוקים משני מייל. המטרה שינתה כיוון ועברה בבטחה בין הריף והחוף המצרי. ואנחנו בעקבותיה. התעלה של זייתיה כפי שהמקום נקרא, רוחבה כ 2.5 מייל בהתחלה אך היא נעשית צרה יותר ככל שמתקדמים דרומה. כשהמטרה עברה ליד נקודה שנמצאת מדרום מזרח לראס זייתיה נפתח לעברה אש מכוון החוף המצרי. יכולנו לראות את הנותבים וקיוויתי שזה יעצור אותם.האש פסקה לאחר כמה מטחים, והחושך (חושך מצרים) חזר לקדמותו.  בשלב מסוים כשהטווח נסגר לאלפיים חמש מאות יארד בערך, קיבלנו הוראה לחזור לבסיס. היינו במרחק של כחצי מייל מהחוף המצרי, וכשמונה מייל מפתחה הצפוני של התעלה ושעת דמדומי בוקר התקרבה.

חזרנו לבסיס לתחקיר. עד היום לא ידוע לי אם היו אלה מקשות או סט"רים או אולי סטי"לים מסוג קומר שהיו למצרים בערדקה וספאג'ה. לאחר תקרית זאת השקט חזר לאזור ולא זיהינו מטרות אויב באזור ההפלגה שלנו. המפרץ שב להיות שלנו.

ניספחים

א.דמות המפקד

מפקד דבור, למרות גילו הצעיר, נבחן כל רגע על ידי צוותו. הכלי קטן ואין מרחב להסתתר בו. הצוות עומד קרוב למפקדו ומבחין בכל תנועה על פניו וכל מילה שיוצאת מפיו.

לכן חשוב לכל מפקד להפעיל את שיקול הדעת, בחוכמה, תוך התחשבות באנשי הצוות שנתונים לאמונו ובכלי השיט שניתן לו על ידי מפקד החיל. הצוות מרגיש מיד אם המפקד "מזייף" ומיד ירגיש חוסר בטחון עם פקודות שיצאו ממפקד זה. לדעתי, לא ניתן לבחון את זה רק במבחן התוצאה, כיוון שנכנסים למשואה גורמים נוספים שיכולים לשנות את התוצאה.

לפעמים מפקד הוא מסוג ה"פיקח" כלומר, יודע לצאת ממצבים ש"חכם" לא יכנס לתוכם. במקרים כאלה התוצאה חיובית, אך לדעתי המפקד יפסיד ב"נקודות" והצוות ירגיש פחות נח לצידו. לפעמים עוז רוחו של חייל מסוים או קבוצת חיילים תוציא אותו מ"הבוץ"  התוצאה גם כן תהיה חיובית אך המפקד יפסיד את מעמדו, כיון שהצוות חייב את חייו לחייל/ים שהצילם ולא למפקד שהביא אותם ל"בוץ". בעולמנו המודרני ניתן לשנות  גם תמונה זאת, על ידי "ספין" מתוקשר היטב וטובי הפוליטיקאים יודעים שנתן להגיע לתוצאות מאד חיוביות אם ה"ספין" מצליח, ואין ילד קטן שקורא לכולם "המלך הוא ערום".

נתן לראות את ההבדל בפעולות המבצעיות שנוהלו ע"י עמי איילון ומולו כל האחרים. בניהולו, לא נלקחו סיכונים מיותרים (הדגש על מיותרים), המשימות בוצעו, ללא נפגעים באופן משמעותי. היה לנו בטחון לשרת לצידו ידענו שיש סכנות, אך גם ידענו שלא יסכן אותנו שלא לצורך. כל מפקד רצה להצטרף למשימה שבה היה מעורב.

קראו את עדותו של סגן רזניק, על ההתקרבות לאי גרין לאחר סיום המלחמה. מוביל הזוג הראה דוגמה הפוכה לאופן שבו ניהל רס"ן עמי איילון את משימותיו. הלואי שהיו רבים כמו עמי.

ב. הסבר לנושא הנתונים האחרים שחסרו לנו.

בתום המלחמה כשהגעתי לשארם גיליתי שבחדרו של הקמ"ן בני אהרון ישנו מכשיר סטראוסקופ שבו ניתן לראות בתלת מימד תמונות רצף של תצלומי אויר שנערכו ע"י חיל האוויר.

היו שם תמונות של כל החוף המצרי מטיסת צילום שעשה מטוס מירז',  כשנה לפני המלחמה.

כשתוקעים את העיניים במקום הנכון ניתן לראות בבירור כל עץ וכל שיח, בטח כל מבנה שעל החוף. גם מרסה תלמת היתה שם. כששאלתי את בני "למה לא היינו מודעים לקיום התצלומים לפני כן? הוא השיב שזה חומר סודי." תיכף הבנתי שהקרבה הגיאוגרפית שלנו למצריים משפיעה.

ג. קצת על החייל המצרי.

יצא לנו לראות בעדבייה את האוייב המובס. התמונה הייתה קשה.

הקצינים בני המעמד העליון, התנהגו כאדונים לחייליהם. החיילים נראו כמו פלאחים שנלקחו משדות החיטה הולבשו במדים והיידה למלחמה. הם שמשו למעשה כמשרתים לקצינים.

אני לא יכול לעבור על נושא זה מבלי לחשוב על התמונה כולה, ונזכרתי במצבים דומים בעברי בשירות הצבאי, שפה ושם ראיתי סימני התנהגות דומים בצה"ל גם אם לא קיצוניים כמו בצבא המצרי. במלחמה ראיתי שהמוטיבציה של החיילים הייתה ירודה וכל מה שהם רצו זה להגיע הביתה בשלום. אי אפשר להלחם עם צבא של משרתי אדונים, הם לא מעוניינים למות בעד ארצם. כדאי להפנים נקודה זאת.

ביום 26 לספטמבר 2010 נפגשתי עם מנחם רזניק, מפקד דבור ומוב"ז טרם ובמהלך מלחמת יום הכיפורים, על מנת לתעד זכרונותיו ורשמיו מתקופת שרותו.

• מנחם רזניק בוגר קורס חובלים מחזור כ', סיים את הקורס ביוני 1972 והוצב לסטיל אחי אילת בפיקודו של גדי שפי. גדי הציע במהרה למנחם ללכת ולהיות מפקד דבור ….
• לפני סיום קורס חובלים שלחו מספר מועמדים מהמחזור ובינהם גם אותו לש/7 כמועמד לשיבוץ בשייטת. זכורה לו הפלגת המבחן בצוללת בפיקודו של גדי מנור , שהיתה בעייתית וקשה באופן אובייקטיבי. הצוללת נאלצה במהלך הפלגתה לרדת לצלילת חרום עקב התקרבות לכלי שייט וחשש להתנגשות … ותהליך הצלילה הסתיים בנגיעה "אלימה" בקרקעית…
• דרשו מהמועמדים לשיבוץ לש/7 תוספת חתימה עקב יציאה מתוכננת להשתלמות מקצועית באנגליה … מנחם שמלכתחילה לא התכוון לשרות ארוך, מה עוד העדיף שלא להתחייב למפרע , סרב לחתום ולכן לא שובץ ל ש/7
• מנחם הוצב בפלגה 914 להשתלמות מפקדים והסמכה למפקד דבור. איתו היו גם יעקב עבאדי, וחלק ממפקדי הדבורים יוצאי ש/7.
• בסוף 1972 הוצב כמפקד דבור בפלגה 915. עמי אילון בוגר מחזורו של מנחם מקורס חובלים, מפל"ג 915 , הבהיר לו שאמנם הוא מוסמך כמפקד דבור … אבל לא בזירה, כי אינו מכיר אותה. והוא נדרש ומצופה ללמוד היטב את מאפייני הזירה, המודיעין , קשיי הניווט וכו'.
• בתום כשלושה שבועות, יצא להפלגת הסמכה עם המפל"ג והמז"ר זאב אלמוג. הוסמך והתמנה למפקד דבור 873. מנחם וצוותו הורידו לזירה בהמשך שרותו בפלגה שני דבורים חדשים … דבורים 863 ו864. כך שבמהרה הפך למפקד דבור 863 על צוותו מה 873.
• אירוע משמעותי של טרם מלחמה זכור לו הייטב. המפגש עם סמ"ר ה"דה קסטרו" המצרי ביום ה 13 לאוגוסט 1973. הגעתי בטיסה משארם עם המז"ר לאבו רודס. איני זוכר את פרטי ההזנקה … אבל מצאנו עצמינו מול ה"דה קסטרו" … טווח כ 2000 … לעניות דעתי נפלטו לו פגזים … לא בטוח שהתכוון ליצור עימנו מגע .. אבל זה הספיק … צביקה הסתער עם זוג הדבורים … ירינו את כל התחמושת .. החל מטווח ההסתערות … ועד לטווחים הקרובים … פגענו בו … נצפו פגיעות ועשן …. הנסנו ברטרם מצרי שהוזנק לסייע … ובשלב מסויים קבלו הוראה לנתק מגע … לא היה לנו נשק מסיים … אחרת הסיפור עם ה"דה קסטרו" הזה היה מסתיים באותו מפגש …   לקחי האירוע היו בין היתר … להביא את ה"תרשיש" לראס סודר ולאתר נשק מסיים לדבורים ..
• מנחם ספר על "מונטנות" רבות שהשתתף בהם. בין היתר על הפלגות בים סוער מאוד. מנחם ציין הפלגה במפרץ אילת שגרדוס אמיר הפליג עליו … צוואר הבקבוק של נבק מוכר לכולנו … גרדוס אמר אחרי ההפלגה שלא האמין שדבור מחזיק ים כל כך סוער / גבוהה,
• במהרה הוסמך מנחם למוב"ז. כשבוע לפני המלחמה נערך תרגיל קרב מצרי (הערת כוכבי: תרגיל הידוע בשמו "תחריר 41" ) ושהה עם זוג דבורים כמוב"ז ב"מונטנה" במפרץ סואץ. ביום רביעי/חמישי האחרון טרם המלחמה חזר עם זוג הדבורים ממונטנה ויצא לחופשת "רגילה". בדרכו הביתה עבר דרך חוליה עורפית בחיפה על מנת לקבל רכב תנאי שרות … ואכן קבל … קומנדקר והנחיה היתה לאסוף לוחמים וקצינים בדרך חזרה לשדה התעופה … ומשם חזרה לספינה … לעובדה שלא היה לו מדים נקיים וציוד אישי , לא היתה שום משמעות ברגעים אלו …..
• מנחם מצא עצמו במהרה חזרה ב"פנטום" של שארם. בערב יום הכיפורים נערכה שיחה עם המז"ר זאב אלמוג. הדבור שלי היה בשארם. צביקה שחק עלה עם זוג הדבורים צפונה לכוון ראס סודר לעוד "מונטנה" שגרתית..
• על אירוע פתיחת המלחמה בראייתו מספר מנחם: "… בשבת בבוקר בהיותי במזח החדש שנבנה על מנת לגרד "זקן" … החברה של יחידה 707 עשו לנו ניקוי תחתית תוך כדי צלילה מתחת לדבור …   בצהריים היייתי עם אהרון (קצין אחזקה שהיה לפני כן כ 11 חודש חניך בקורס טייס….) וראינו מטוסים… אהרון אמר לי: "אלו מיגים…" אמרתי לו : "מה פתאום מיגים?…" שניות אחר כך שחררו המיגים פצצות …" רצתי לדבור הנעתי מנועים ניתקתי חבלים ומשכתי את הטרוטלים במלוא עוצמת המנועים אחורה, הפעלתי סירנה ועמדות קרב, והצוות יורה מהמקלעים תוך כדי יציאה מהמעגן    … עם דוד שלחון, רביבו, יגאל שמחי… ויצאנו להסתתר מתחת לצוק מרש"ל …. עד יעבור זעם …
• בהמשך ניסו לאסוף אותנו לתדרוך בזירה … התאספנו … שוב אזעקה … שוב יוצאים לים עד יעבור הזעם … וחוזר חלילה …. בסוף הבינו שלא יצליחו לתדרך, הורו לנו לצאת לים ושם נקבל הנחיות להמשך….
• בלילה הראשון הייתי הסיור לא רחוק מראס מוחמד, מתעבורת הקשר הבנתי שמנסים להעביר לצביקה הודעה מוצפנת מהמפקדה , אבל הוא לא שומע אותם. הפכתי להיות ממסר עבורו. קלטתי והעברתי את ההודעה לכוח של צביקה. בהמשך הלילה קבלתי הוראה לצאת לכוון מרסה תלמת ולהוציא אותם מהמעגן … כשהתקרבתי גיליתי את שני הדבורים בתנועה מזרחה מחוץ למעגן . הבנתי משיחה עם צביקה שיש להם הרוג ו 7 פצועים ליוותי אותם לאבו זניימה.
• לקראת כניסה לאבו זניימה הבחנתי במטרה גדולה במעגן … חששתי שזהו כוח מצרי … נערכתי עם בזוג לתקיפה … כשהדלקתי "לבן" הבחנתי באוניה "בת ים" … איש לא טרח לעדכן אותנו שהיא באבו זניימה… נכנסנו למעגן התקשרנו. הגיע מסוק לפינוי הפצועים … אני זוכר שהפצוע האחרון שהועלה היה דני נחושתן .. אנחנו שמרנו על הרצל אלמלם ז"ל שהושכב על הרציף, ופונה מאוחר יותר.
• בהמשך יצאנו לים … היו לנו משימות מארב לכוח הסטי"לים המצריים שהיו בנמל ערדקה. היינו במארב באזור מיצרי היובל, טוווילה, האשרפי …
• ערב אחד היינו באזור ראס מוחמד היה אחד מהלילות שבהם הירח מלא וזוהר…. ככוח חילוץ ללוחמי ש/13 שיצאו לאחד ממבצעי "מגבית" בנמל ע'רדקה … מפל"ג אג"ם בן שושן היה עלינו כמפקד החפ"ק …. פתאום זיהינו 3 במכשיר ראיית הלילה (SLSׂ סירות מהירות … (יתכן סירות דל-קיי) היה ברור לנו שזהו כוח קומנדו מצרי … חשבתי שנכון יהיה לתת להם להתקרב אלינו … ואז ליירט אותם בטווחים קרובים כאשר הירח עוזר לנו לטווח אותם מבלי להפעיל אמצעים… ואז בגלל סיבה שלא ברורה לי …. הסירות ככל הנראה הבינו שהתגלו … עשו 1 8 0 סבוב ונסוגו …. רדפנו אחריהם תוך כדי פתיחה באש בטווחים ארוכים (כ 2000 לפחות) … לימים התברר , מתחקירי כוח ש/13 שהיה בערדקה … שהם זהו את שלושת הסירות כשאחת מהן נגררת ופגועה ככל הנראה.

• קרב ראס ע'ריב – הייתי עם פטשניק בזוג הצפוני יחד עם הספינה של יעקב עבאדי ("כושי"). זכור לי שנכנסנו לכוון המעגן , נעמדנו במקום … וירינו את כל התחמושת … מקלע ה 0.5 רתח מהירי … היה אדום ולוהט … ירינו כמו משוגעים … עד שהקנה נשפך … נפתח כמו פטרייה …  מנחם: אני יכול להזדהות עם ה"עקיצה" של עמי אילון … גם אנחנו לא אהבנו את הפוזה של ירי מהמקום…" זכור לי שהיו ידיעות מודיעיניות על חשש לכניסת כוחות קומנדו לראס כניסה .. לפיכך בצענו מארבים כמעט כל לילה בגזרה זו …אירוע חריג נוסף חקוק בזכרונו …. הקשור למבצעי הנחיתה המוכרים כמבצע "אור ירוק"כתוצאה מחשש לפגיעה בנחתות העמוסות ע"י סטילי הצי המצרי שהיו בערדקה ובספג'ה, החליט חיל הים לבצע מבצע הטעיה. לקחו זוג דבורים, בינהם את הדבור של מנחם רזניק, התקינו עליהם מחזירי הד מכ"ם גדולים … ע"מ שיראו כמטרה גדולה… וישמשו פתיון ומטרה לטילי האוייב… הנחת היסוד של הוגי הרעיון המבצעי היתה … עדיף שיפגעו ספינות הדבור ולא הנחתות עם הטנקים שעל סיפונם….מנחם וצוותו יצאו לים למשימת ההונאה … בדרך אל נקודת ההערכות התבטל המבצע ….מנחם וצוותו חזרו לשארם, פורקו ההתקנות … התארגנו ויצאו שוב , הפעם אל צפון המפרץ לכוון עדביה…מנחם מספר על אחת מהמשימות האחרונות במלחמה …יש לי זכרון עמום על חיילים שיצאו להסתובב וחזרו עם טילי "סטרלה"שם פגשתי קצין מהשריון מהקיבוץ שלי , ממעין צבי ועימו קצין בכיר בדרגת סא"ל …. הם היו מטונפים ועייפים … הזמנתי אותם להתקלח בדבור … יצאתי להזמין גם את הנהג שלהם , שנראה בדיוק כמותם … זכור לי שהוא סרב … במנטליות של השיריון אז , לא יעלה על הדעת שהנהג יתקלח יחד עם מפקדיו … אותו קצין שריון ממעין צבי … היה אח של לוחם מיחידה 707 , גיל שליו ז"ל. לוחמי 707 הרגישו לפני סיום המלחמה שלא תרמו די ולא באו לידי ביטוי. היו להם 2 משימות: חילוץ לוחמי מוצב המזח וציוותם של אנשי 707 ללוחמי חי"ר.גיל שליו היה בזלדה שחטפה פגיעה ישירה וכולם נהרגו. כשפגשתי אותו בעדביה … לא ידעתי אם הוא ידע / שמע שאחיו נהרג … ולפיכך החלטתי שלא לדבר על הנושא…התייחסות לאירוע באי גרין עפ"י בקשתו של כוכבי:תוך כדי תנועה אני רואה שאנו מתקרבים לאי גרין. אמרתי לקיסרי … אנחנו לא בכוון … משהו לא ברור לי … לא היה ברור לנו מה קורה באמת על האי גרין, לפי איך שהוא נראה לי שיערתי שהוא הופצץ מהאויר הכנסתי את הצוות לעמדות קרב אני זוכר שהיתה לי בעיה עם תותח חרטום הקפיץ של 20 מ"מ היה שבור ורק שלחון או רביבו היו מסוגלים לתפעל את התותח ללא קפיץ … צוות צביקה נשאר בעמדות סיור … בערך בטווח 300 … חטפנו מכת אש … תופת … ממקלעי גוריאנוב … קסחו אותנו … הדבור היה כמסננת..המכ"ם נפגע .. החובשים בשתי הספינות נפגעו … חטפו כדור בתחת … אני זוכר שהגבנו באש לא ממש יעילה כי לא ראינו את מקורות הירי ,
• כשהגענו לראס סודר שאלתי את צביקה: מה חפשנו שם? צביקה ענה לי: "… שבקש לדעת מה יש שם… לצלם… לאסוף מודיעין …?? … היתה סכנה גדולה ומזל גדול שהסתיים כפי שהסתיים …
• "… קבלנו משימה לבצע קו חסימה לארמיה הנצורה. הייתי מס' 2 של צביקה שחק. מיכאל קיסרי היה עלי כקצין מתגבר…
• "… אמרו לי לכבוש את ראס סאדאת" היה שם מעגן קטן יחסית של הצי ואקדמיה של קצינים… עם התקרבותי למעגן נורו עלי פגזי טנקים בכיוון אבל קצרים בטווח… הבנתי את הסכנה … נסוגתי והמשכתי צפונה לכוון עדבייה .. בעדבייה עדין התחוללו קרבות חי"ר ושריון. … ירי חופשי מכוונים שונים … … קבלתי אישור להכנס… נכנסתי והתקשרתי
• מפקדי הדבורים נצטוו שלא לשתף את הלוחמים במשימה … מחשש ברור של סרבנות ודה דמורליזציה … ואכן כך היה.
• צה"ל נערך למבצע איגוף ימי באמצעות הנחתת כוחות שריון שיובלו ע"י כוח נחתות של חה"י מפלגה 921.
• כוכבי מעיר: במפגש שלי עם פטשניק הוא זכר הערה לא מפרגנת של עמי אילון , משהו כמו "… עכשיו נראה להם איך צריך לעשות את זה …" מה אתה חושב על זה?
• זכור לי שלא אהבתי את צורת הכניסה … את העמידה במקום והירי … לא היה מקצועי … לעומתנו, אני יודע שהשלישיה הדרומית בפיקודו של עמי אילון בצעה ירי תוך כדי תנועה וחליפות צפון –דרום, בתנועה מתואמת …

לסיכום:

בדיעבד, בראיה רטרוספקטיבית ,  מבלי לבחון כל ארוע אני סבור שתפיסת הפעלת הדבורים בזירת ים סוף … גם אם בערב הראשון לא תכננו זאת … היתה מבריקה!!

עובדתית – הדבורים השיגו שליטה מלאה במפרץ  הסטילים המצריים כמעט ולא יצאו מהננמלים… למרות יחסי כוחות נחותים כמותית ואיכותית.

המדיניות ותוצאותיה הוכיחו שהחוצפה המבצעית הוכיחה עצמה.

יצאנו לפעילויות רבות, לילה לילה… בעומס פיזי ומנטלי ימים שלמים ללא שינה … ובסוף היתה תחושת סיפוק גדולה מהתוצאה.

מעבר לכך, אנו שומרים על קשר כמעט יום יומי בטלפון. זכורים לי שיחות רבות אודות שהתרחש בקרב מרסה תלמת שהינו אירוע מכונן בהתייחס לתולדות חיל הים, לזירת ים סוף , לפלגה 915 ולבטח בקרב הנפשות שפעלו באירוע זה, לוחמי פלגה 915 בדבורים 864 ו 867.

לאחרונה קבלתי את אישורו של עמי שגב לתעד בכתב את זיכרונותיו משרותו בחיל הים ובפלגה 915 בכלל ואת שהתרחש בקרב מרסה תלמת בפרט.

כדרכי אתחיל ב"כרטיס הביקור" של עמי שגב, ששרת שרות ארוך בחיל הים.

• עמי, בוגר בית הספר לקציני ים בעכו (1971) , מחזור ט"ז.
• התגייס לצה"ל באפריל 1972, התנדב לקורס חובלים, בתום תקופת הפלגה בצי הסוחר.
• בוגר קורס חובלים, מגמת שייט, מחזור כ"א (1973). לבוגרי ביה"ס לקציני ים בעכו, ההפלגה בצי סוחר באה על חשבון שלב ראשון של קורס חובלים.
• בסיום הקורס הוצב כמדריך לחניכי קורס חובלים (מחזור כ"ג + כ"ד) בסדרת הפיקוד בטאבה.
• בסיומה של הסדרה הוצב בפלגה 915 כמתמחה לסגן מפקד דבור ואליה הגיע בתחילת אוגוסט 1973.
• הוצב בדבור 862 בפיקודו של מוטי קגנוביץ , כמתמחה לסגן מפקד דבור.
• במסגרת "מדיניות לדיכוי הסג"ם" הפליגו הקצינים הזוטרים ב"מונטנות" גם בדבורים אחרים. כך מצא עצמו מפליג בעוד "מונטנה" , הפעם עם דבור 864 בפיקודו של צביקה שחק, כשלושה ימים טרם פתיחת מלחמת יום הכיפורים.
• השתתף בקרב מרסה תלמת בלילה הראשון של מלחמת יום הכיפורים על דבור 864 בו נפצע קשה ופונה בתום הקרב ורק לאחר כניסת הכוח למעגן אבו זניימה , במסוק מאבו זניימה לרפידים ומשם לבי"ח הדסה ירושלים שם טופל.
• בתום הטיפול ב"הדסה" ירושלים , הועבר לשיקום בבית חולים "אלין" – בי"ח לילדים משותקים.
• החלמה נוספת בבית גולמינץ בנתניה + טיפולי פזיוטרפיה.
• החל מפברואר 1974 במקביל לטיפולים הפזיוטרפיים, הוצב בבית ספר לחובלים. שימש כפקיד עוזר לסגן מפקד בית הספר לחובלים, רס"ן שאול חורב. בין היתר בחן במבחני כשירות את חניכי קורס חובלים מחזור כ"ג בנושאי לימוד שונים. (תנועה יחסית, מלקוד סגול ומלקוד שחור).
• באפריל 1974 חזר לזירת ים סוף , לפלגה 915 לאחר שמז"ר ים סוף אל"ם זאב אלמוג והרופא ד"ר חיים שוהם אישרו שרותו בים למרות הפרופיל הנמוך.
• בקיץ 1974 הוסמך כמפקד דבור ע"י סמז"ר ים סוף , סא"ל אריה שפלר, ונדרש לעלות צפונה לבה"ד חיל הים כחניך בקורס קצינים מתקדם, מגמת גנ"ק, למרות מחאותיו. יחד עימו נדרשו לעזוב את הפלגה חלק ממפקדי הדבורים (ירמי, שכטר, לוקס,). למחאותיהם נענו ע"י מז"ר ים סוף זאב אלמוג: ".. אתם העתודה הפיקודית של חיל הים וחשוב שתעברו לשרות בספינות הטילים…".
• מספטמבר 1974 – קורס קצינים מתקדם, בו היה נוכח עד כחודש לפני סיומו והודח.
• בתחילת קיץ 1975 ירד שוב לזירת ים סוף כמפקד דבור 901.
• בספטמבר 1975 קבל פיקוד על סיירת דבורי א-טור ושימש כמפקדה עד לפברואר 1977 תחת פיקודם של מפקדי א-טור גיא משה ואבשלום.
• בפברואר 1977 יצא לאנגליה והשתתף בקורס מפקדי ספינות סיור עד מאי 1977.
• במאי 1977 התמנה למפל"ג דבורי אשדוד , פלגה 916, עליה פיקד עד אפריל 1978.
• מאפריל 1978 ועד ליולי 1978 התמחה למפקד אח"י נגה. עבר בהצלחה את המבחן השלישי והאחרון (נבחן ע"י רמ"ים) וביולי 1978 קבל פיקוד על האוניה. עמי שגב היה מפקד אח"י נגה הראשון שלא הוסמך קודם לכן כמפקד סטי"ל. (את שחווה במהלך התמחות זו יפורט בהמשך)
• יולי 1978 ועד אפריל 1980 – מפקד אח"י נגה.
• אפריל 1980 קבל דרגת רב סרן (במקביל לראשונים במחזורו, בקיצור פז"ם של 8 חודשים !)
• באפריל 1980 הוצב לפלגה 45, כמתמחה לקצין גנ"ק וסגן מפקד סט"ל, על אח"י כידון.
• במרס 1981 החל בהתמחות למפקד סטי"ל בב"ח , ש/3 . (תקופה קשה מבחינתו לאור מערכת היחסים עם רעייתו לעתיד)
• מאי 1981 ועד נובמבר 1982 – מפקד אח"י יפו . על ה"פריגטה" גם פיקד במהלך כל מלחמת שלום הגליל (אח"י יפו עם 2 תותחי 76 מ"מ).
• מנובמבר 1982 ועד יוני 1983 – קצין אג"ם ש/3 בתקופת פיקודו של המש"ט אריה רונה. מפקד ב"ח בתקופה זו היה תא"ל זאב יחזקאלי.
• בספטמבר 84 ועד אוגוסט 85 – חניך בקורס ארוך לפיקוד ומטה זרוע ים, במכללה לפו"ם.
• באוגוסט 1985 התמנה למפל"ג דבורי בסיס חיפה, מפל"ג 914, קבל דרגת סא"ל ושימש בתפקידו עד אוקטובר 1987.
• באוקטובר 1987 יצא להשלמת לימודי תואר ראשון (היסטוריה כללית ומדע המדינה, באוני' חיפה).
• במאי 1988 התמנה למפל"ג סטילים – מפל"ג פלגה 32, עליה פיקד כשנתיים.
• במאי 1990 התמנה לבקשת מח"י כמפקד בית ספר לחובלים , עליו פיקד עד אוקטובר 1991.
• באוקטובר 1991 התמנה לתפקיד רמ"ח תוה"ד ומפקד כוח משימה במספן ים, ושימש בתפקידו האחרון בחיל הים עד דצמבר 1993.
• באוקטובר 1994 השתחרר משרות פעיל בצה"ל בתום כ 23 שנות שרות.

בהתבוננות ב"כרטיס הביקור" של עמי שגב , ניתן להבחין בנקל כי:

• עמי שגב הינו בראש וראשונה "דבורן" בנשמתו (שימש מפקד דבור ומס"ר דבורים בפלגה 915, מפל"ג 916, מפל"ג 914) לעניות דעתי אולי מהבודדים (אם בכלל) שזכה לתפקידי פיקוד ב 3 פלגות הדבורים בחיל הים.
• זאת למרות שהתפקידים הבכירים שעשה בש/3 מזכים אותו גם כ"סטילן" מדופלם (מפקד ה"יפו" במלחמת של"ג, מפקד ה"עליה", מפל"ג 32 ומפקד כוח משימה בתרגילים שייטתיים רבים כרמ"ח תוה"ד).
• כל תפקידיו היו תפקידי "שטח" ותפקידי ים, לרבות תפקידו האחרון כרמ"ח תוה"ד שכידוע הינו תפקיד מטה. עם זאת היותו במקביל גם מפקד כוח משימה בים, אפשרו לו לצבור שעות ים רבות גם בתפקיד מטה זה.

אני יכול לומר כמעט בוודאות שלעמי שגב יש זיכרון מצוין ולא ממש  שכיח.

זיכרונות רבים מאירועים שונים בהם השתתף, זיכרונות מדברים שנאמרו ע"י  אנשים רבים בהקשרים שונים, וכמו כן פרטי פרטים אודות נושאים שקרא או שמע … אגב, לא פעם זיכרונותיו נשלפים ממאגריהם באמצעות חשיבה אסוציאטיבית … מרתקת כשלעצמה….

וכך באחת משיחותינו , הוא נזכר בסיפור שסיפר לו  לאחרונה תא"ל (מיל.) ניר מאור, בוגר חובלים מחזור כ"ג, אותו הדריך בטבה, אירוע שעמי לא ממש זכר …. :

"… רשימת המדריכים לטאבה פורסמו לחניכי מחזור כ"ג ו כ"ד עוד בהיותם של המדריכים העתידיים עדין חובלים שעמדו ממש לפני טקס הסיום. אגב, המדריכים מקרב החובלים נקבעו לאור כושרם הגופני ויכולת הפיקוד שניחנו בם. חניכי הקורסים מעט נבהלו לראות את  סג"ם עמי שגב וסג"ם אודי בל ברשימת המדריכים ומייד נזעקו ובקשו להביע חששם בפני מפקד בית הספר סא"ל יעקב ניצן.  תשובת מפקד בית הספר היתה משהו כמו: "… המדריכים עדיין חובלים שברשותינו, תעמתו את החניכים עם מדריכיהם … ומנעו חרדות מיותרות …."

בסיום הסדרה , הוצב עמי לבקשתו לשרת בפלגה 915. עמי נזכר בימים של טרום המלחמה… במסגרת המדיניות לדיכוי הסג"ם … תבעו מאיתנו להפליג גם בדבורים אחרים. הרעיון היה שנצבור שעות ים רבות ככל שניתן ונכיר הייטב את הזירה, אתרי הניווט, המודיעין וכו'.

את שהתרחש בימים שלפני ובליל הקרב מתאר עמי שגב :

"… יצאתי לים ביום רביעי שלפני המלחמה עם דבור 864 בפיקודו של צביקה שחק , מוביל הזוג (יחד עם ד-867 בפיקודו של מוטי טנקלוביץ), לעוד סיור "מונטנה" בצפון מפרץ סואץ במסגרת "מדיניות לדיכוי הסג"ם".  אני זוכר הייטב את התדרוך בראשותו של מז"ר ים סוף, אל"ם זאב אלמוג, טרם היציאה ל"מונטנה". היה זה תדרוך לא רגיל,  בו התריע בפנינו המז"ר על אפשרות שבמסגרת התרגיל המצרי שהחל , "תחריר 41" , יעבור הצבא המצרי למתקפה ולא מן הנמנע שנמצא עצמינו בלחימה.

יצאנו בשבת בצהריים מראס סודר לכוון אבו זניימה. מצב הים היה לא קל. חלק מהחיילים היו בצום. בדרך דרומה צפינו במסוקים שנעו ממערב למזרח. לא ידענו שפרצה מלחמה.

לקראת ערב התקבל השדר ממפקדת חיל הים במלקוד סגול "צא והשמד סירות גומי וברטרם בראס זעפרנה"

בצענו תנועה לחציית המפרץ ממזרח למערב והפלגנו בים גלי לכוון החוף המצרי. התכנון היה  לסרוק את החוף מצפון לדרום לכוון ראס זעפרנה. כשהגענו לכוון ראס זעפרנה ולא זיהינו דבר ערך צביקה שחק התייעצות קצינים. החליט לעלות צפונה ולסרוק שוב את החוף. כשלא נמצאו המטרות החליט צביקה לסרוק שוב מצפון דרומה ולרדת דרומית לראס זעפרנה לכוון מרסה תלמת.

בדיעבד אנו יודעים שבמברק שהגיע אלינו ממפקדת חיל הים נכתב ראס זעפרנה ולא מרסה תלמת כי השם שנכתב מופיע בגדול במפות היבשתיות. תוך כדי ירידה דרומה, התגלתה הכניסה למעגן מרסה תלמת. צביקה תדרך את הצוות בגשר לגבי התקיפה.

אני נתבקשתי להכין רימוני קצ"ל / נ"א (רימון עם השהייה של 9 שניות..) ולהטיל אותם לתוך הסד"גים תוך כדי חליפה.

דבור מס' 2 בפיקודו של מוטי טנקלוביץ, (עם אהרון שכטר כסגן מפקד ושמואל לוקס כקצין משמרת) נתבקשו להישאר מחוץ למעגן. (הערת כוכבי: למייטב ידיעתי , זאת משום שטנקלוביץ דיווח לשחק שאין ברשותו רימונים ואז נענה "תשאר בחוץ…"  האם מפאת חוסר ביכולת התקיפה / כעונש על העדר הערכות ראויה??? ). לימים טען צביקה שחק שמלכתחילה החליט להשאיר את מס' 2 בחוץ לצורכי חילוץ וחיפוי.

אחרי חצות נכנסנו למעגן. אני זוכר מעגן חשוך ושקט עם סדגים רבים. חפשנו את הסירות והברטרם , תוך כדי תנועה איטית יחסית והפניית חרטום לכוון שמאל … בשלב מסויים צביקה נתן הוראה להדליק "לבן" בדופן שמאל. אני זוכר שההלומה נפלה כמעט במדוייק על הסירות. ניכר כי הם היו מאויישות על לוחמי קומנדו על חליפותיהם וסרבליהם הבולטים. יתכן שחלק מהמנועים הונעו….

בשלב מסויים נשמעו קריאות מתותחני הצוות "ראבק ברטרם, ראבק ברטרם למה לא יורים.?  בשלב מסויים נפתחה אש לכוון הסירות. תותחן ירכתיים , דני נחושתן ירה באופן מדוייק לכוון הברטרם ופגע בו והוא החל להתלקח ולהאיר את הסביבה. לפני כן הספקתי לזרוק מספר קטן של מטענים לכוון הסד"גים…

מיד לאחר הפתיחה באש  הואר המעגן בירי מאסיבי של נותבים לכוון השמים. יתכן והמצרים חשבו שהתקיפה היא אוירית… אך אט אט הם זיהו אותנו והחלו לירות אלינו מכל הכוונים… ירי מאסיבי מסוגים שונים. תוך כדי תנועה והתקרבות לס"גים , צביקה נגח אותם עם החרטום. אנשי הקומנדו קפצו מהסירות למים ….  ובהמשך מצאנו עצמנו עולים על החוף.  ואז, החלו נפגעים חיילנו. אולי אפילו מעט לפני… בעצם כל מי שהיה על הסיפון ובגשר נפגע בשלב זה ויחסית די מהר. אש התופת נחתה עלינו מכל הכוונים. הראשון שנפגע היה תותחן חרטום, רמי גנצלר שנפגע בבית החזה , התפנה לגשר הפנימי לקבלת טיפול.

בשלב זה נגמרה המחסנית לתותחן ירכתיים דני נחושתן. מאחר ולא היה מס' 2 , הוא יצא מהחצובה ע"מ להחליף מחסנית ובדרכו חזרה לתותח נפגע … הוא הועף לכוון הרילינג ובמזל נתקע ונעצר בו. כעבור זמן קצר התאושש , ניסה לחזור לתותח אך הבין שנפגע במותן וביד, אינו מסוגל לתפקד ופינה עצמו לגשר לקבלת טיפול.

ככל הנראה מעט לפני כן ,  חטפתי גם אני פגיעה באגן והועפתי לרצפת הגשר הסגור בדופן שמאל . מצאתי עצמי שוכב על רצפת הגשר הסגור עם הפנים לכוון ירכתיים, ויורה ב"עוזי" לכוון חיילים ששהו במים ועשו דרכם לכוון הדבור. .. אגב , קבלתי מחסניות שזרק אלי נמרוד ארז מהגשר הסגור. בשלב מסויים ראיתי מולי את דני נחושתן בדרכו למעלה, וצעקתי לו "זוז הצידה , אתה מפריע לי לירות …"

המשכתי לירות בנק"ל. בשלב זה היינו לבד בגשר צביקה שחק ואני. כל השאר היו בגשר הסגור ובמס . בשלב מסויים שמעתי את נמרוד ארז צועק בקול היסטרי בקשר טנקלוביץ: "בואו ותצילו אותנו….".

ככל הנראה כנסתו של דבור 867 למעגן הסיטה מעלינו את האש, והוא החל ל"קבל את מלוא תשומת הלב והנשק המצרי" … אני סבור שחלק גדול מהחיילים המצריים שנפגעו , נפגעו מאש מצרית. היה חוסר סדר וברדק גדול מבחינתם.

בדיעבד בתחקיר (בו גם אני השתתפתי) נשאל טנקלוביץ "איך ומדוע נכנסת למעגן?"

הוא ענה: מישהו צעק בקשר "בואו מהר להציל אותנו…" .

מי צעק נשאל? הוא ענה " אני חושב שהיה זה נמרוד ארז" (אגב, למייטב זכרוני נמרוד לא נכח בתחקיר זה)

לימים הוסיף: חשבתי שצביקה נפגע / נהרג. שהדבור נפגע, וחלק מהצוות במים… כשראיתי את החיילים במים חשבתי בתחילה שאלו אנשי צוות הדבור… כשהיה ברור לנו שהם חיילים מצרים נשאלתי ע"י אלבז דוד, שהיה על הסיפון , לירות בהם? ועניתי לו – לא. אל תירה בהם.

בהמשך לאחר שיצאנו מהמעגן טופלתי בגשר החיצון ע"י מאיר נחמיאס שככל הנראה הציל אותי…. אבדתי הרבה דם…. כשהוא ראה את הפציעה הקשה באיבר המין  … הוא אמר לי " … שגב הלך עליך…"

אני זוכר במעורפל .. את גיגו (גדעון כורם) מביט לכוון ירכתיים וצועק "רודפים אחרינו.." , תוך כדי ירידתו לתותח ירכתיים קבל הוראה מצביקה לפתוח באש. הוא לא ירה. מאוחר יותר נשאל מדוע לא ירה?   טען שזיהה שזהו דבור והחליט לא לפתוח באש. מאוחר יותר זיהה זאת גם הסגן נמרוד ארז וצעק לגיגו "אל תירה , זה טנקלוביץ"

עמי זוכר שבמהלך המלחמה לא הגיעו חברים לבקרו, ורק אנשי מכ"א , ענף נפגעים בקרו אותו.

לאחר המלחמה זכה לביקורי מז"ר ים סוף – אל"ם זאב אלמוג, רמ"ח תו"כ – אל"ם קפלן, חברים קרובים (דרור אלוני..) חניכי קורס חובלים ותלמידי ביה"ס לקציני ים בעכו.

בהתייחס להענקת העיטורים, והקשרים נוספים:

בתקופה הראשונה שאחרי המלחמה, לאור מה שחשתי בקרב עצמו, לאור מה ששמעתי במשך חודשי האישפוז וההחלמה מחברי הפצועים, התגבשה אצלי תחושה שראוי לשכוח מהקרב במרסה תלמת, שמסיבות רבות ושונות חשתי שאין זה אירוע שראוי להתהדר בו.

בקרב בני משפחתי מעולם לא ספרתי להם דבר עד לקבלת העיטור. בתוכי הרגשתי תחושה משונה, שהאירוע הוא משהו שאיני רוצה לדבר עליו .. כמעט מתבייש בו.

אני זוכר הייטב את שיחתי עם חברי ובן מחזורי דרור אלוני עת ששרתנו בקורס קציני גנ"ק מתקדם, שהודיע לי שזומנתי לועדת העיטורים. לתומי חשבתי שהוזמנתי להעיד על תפקודם של אחרים …. ואז הוא תקן אותי ואמר לי " היי … אתה מועמד לקבלת עיטור!"

זומנתי יחד עם צביקה שחק ונמרוד ארז ולועדת העיטורים. אני זוכר שחשתי OUT  SIDER נוכח יחסי הקרבה שהיו בין צביקה לנמרוד (מפקד וסגנו). בועדה נשאלנו מה עשינו בקרב?

ספרתי בקצרה מה עשיתי וכך גם חברי.

ימים/שבועות אחר כך פגשתי את צביקה שחק. אמר לי: "אל תשאל מה קרה…ועדת העיטורים החליטה להעניק לך לשלום נחמני ולי את עיטור המופת, ושום עיטור לנמרוד ארז..""

שנים אח"כ , עת שרתתי במכללה לפיקוד ומטה, וערכתי עבודה בנושא מורשת חיל הים, אודות תהליך קבלת ההחלטות בקרב מרסה תלמת, נתקלתי במכתב ערעור שכתב נמרוד ארז למפקד חיל הים ולמז"ר ים סוף, תוך שהוא מדגיש את תפקודו המיוחד בקרב זה , נוכח חוסר תפקודו של מפקד הדבור ומפקד הכוח צביקה שחק, את העובדה שהטביע במו ידיו את הברטרם, ושלדעתו נמנע ממנו עיטור שלא בצדק.

בעקבות ערעורו  החליט ככל הנראה פיקוד חיל הים להמליץ עליו  לועדת העיטורים. ואכן בספטמבר 1975 הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל כ 4 חודשים לאחר שאנו קבלנו את העיטורים.

במאי 1975 נערך טקס הענקת  העיטורים בבנייני האומה בירושלים. טקס ראוי , מכובד ומרגש לי ולכל בני משפחתי. היה הרבה כבוד.

אחד הרגעים המרגשים באירוע זה מבחינתי היה היכרותי עם אל"ם מיכאל ברקאי (יומי) שזכה לעיטור המופת על חלקו במלחמת יום הכיפורים  כמפקד  שייטת/3  , יחידה שתפקדה למופת וזכתה לנצחונות מכריעים בכל הקרבות הימיים שנערכו בזירות מצרים וסוריה. כנסו את כל המעוטרים בחדר קבלת פנים. מפקד חיל הים האלוף ביני תלם חבק אותי וברך אותי בחום והערכה. אח"כ נגש אלי יומי ואמר לי: " עמי שגב, קראתי את שעשית בקרב מרסה תלמת , ואתה גיבור גדול ממני!"

אגב, מאז זכיתי ליחס של הערכה מצדו של יומי. הוא מינה אותי להיות מפקד אח"י נגה – המפקד הראשון שלא היה מפקד סטי"ל  לפני כן!  הוא האמין בי !

נכשלתי בשני מבחנים מעשיים. הבוחנים, סא"ל עמי שראל, מפל"ג 914 ומפקד אח"י נגה לשעבר, שמר לי טינה מתפקידי הקודם כמפל"ג 916. בדיוני מפל"גי הדבורים שנערכו  (שראל – 914, פפר – 915, שגב – 916) התייחסתי אליו לא פעם בחוסר הערכה נוכח פערי ידע ומיומנויות שהפגין, ועל כך זכה להערותי ("לך תלמד איך מפעילים דבורים …").

הבוחן השני , שמיר (סירצקי) ששימש כרע"ן אוה"ד, התנגד למינוי של יומי וטען בנחרצות שלא יעלה על הדעת למנות קצין שלא היה מפקד סט"יל  , שלא לדבר שאפילו קצין מחלקה לא זכה להיות!!

אחרי המבחן השני יזמתי מפגש עם יומי. נגשתי אליו ואמרתי לו "מנסים לטרפד את המינוי שלך". הוא אמר לי אל תדאג, גדעון רז יבחן אותך מחר.

ואכן היה לי מבחן מצויין. בסיכום המבחן בקשתי לומר דברים… גדעון שקלט מה אני מתכוון להגיד, עצר אותי ואמר לי אין צורך שתתייחס. עשית מבחן מצויין והינך מוסמך כמפקד האוניה.

כשיומי העניק לי בתום התהליך בב"ח את תעודת ההסמכה לעיני חלק מהמלעיזים, הוא טרח להדגיש: "אתם עוד תראו איזה מפקד גדול עמי שגב יהיה!"

אני זוכר הייטב את שחשתי בחלק מהטקס. בליבי הרגשתי באותם רגעים שאני אולי לא ראוי לכבוד הגדול שמעניקים לי  כשמסביבי היו אלמנות רבות, עם יתומים חדשים …היה לי קשה.

לימים , עת הייתי חניך בפו"ם יזמתי ראיון עם מפקד חיל הים לשעבר האלוף (מיל.) ביני תלם, בנושא עבודת חקר במורשת חיל הים. בפתיחת הראיון הדגיש ביני תלם: " אני חש אי נוחות ואולי אף צורך להתנצל בפניך …." על מה להתנצל שאלתי?

" …. בערב ה 6 לאוקטובר הגיע ל"בור" "דדו" [1], וספר על כוונתם של המצרים להעביר אספקה לכוחות הקומנדו שהונחתו במהלך היום בגדה המזרחית, באמצעות כוח גדול של סדגים מגוייסים מראס זעפרנה לכוון הגדה המזרחית. מאחר וחיל האויר אינו מסוגל לתקוף נוכח איום טילי נ"מ, האופציה היחידה היא לתקוף מהים. התבוננתי במפה וראיתי 2 דבורים באזור אמצע המפרץ . החלטתי להנחות אתכם לתקוף…. הרגשתי אז שאני שולח אתכם למשימה ממנה לא תשובו .. אבל לא היתה לי ברירה… מכאן, שמח מחד על הצלחתכם ומאידך חש אי נוחות ומתנצל…"

[1] הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר ז"ל

בתחילת שיחתינו שיתף אותי צביקה בפועלם הרב של בני המשפחה והחברים במסגרת העמותה להנצחת בתו בת חן שחק ז"ל שנהרגה בפיגוע בדיזנגוף סנטר בתל אביב , ביום הולדתה ה 15 בחג פורים , 4 למרס 1996. כמו כן התרשמתי עמוקות מפעילות משותפת של העמותה עם עמותת "אחריי".

בתחילת הראיון בחר צביקה לערוך עימי "תיאום ציפיות" והדגיש כי כל מה שיאמר בהתייחס לקרב במרסת תלמת, הינו פרי זיכרונותיו והאופן בו החוויות וההחלטות שקבל צרובות בתודעתו. הוא הדגיש בפני את הקושי המוכר והידוע בהתייחס לתפיסת המציאות כפי שאנשים נוהגים לתפוס אותה ובאה לידי ביטוי בסרט היפני "רשומון". משמע, אם תשאל מספר אנשים , שחוו חוויה משותפת , מה קרה שם? סביר להניח שתקבל מגוון של תשובות. וכאן הקושי מבחינת צביקה. לפיכך בחר להציג את שהתרחש בקרב זה באמצעות הדילמות שהתמודד עימם וההחלטות שקבל.

צביקה הינו מרצה מבוקש בחיל הים. מרבה להופיע בערבי מורשת חיל הים. הוא עורך כ 6 – 10 מפגשים בשנה לצרכים שונים של אוכלוסיות יעד. צביקה נדרש להופיע ולהציג קרב זה גם בחו"ל ולצורך זה הכין מצגת באנגלית המשרתת אותו גם במפגשיו בישראל.

בראייתו,

המענה לשאלה : מה הייתי רוצה שהשומע יקח איתו בהרצאה זו. (חניכים, מפקדים, אזרחים,) ?

בניתי תבנית "קרב מרסה תלמת – ממלחמה לשלום."

בהעברת המור"ק פותח  צביקה תמיד בכך שמה שהוא מבקש שהשומעים ייקחו מן סיפור הקרב זה לא קולות המלחמה אלה את סיפורם של שני החיילים הרצל מועלם ז"ל ושלום נחמני שייבדל לחיים ארוכים,לטענתו  שהיחיד שצריך היה לקבל צל"ש –הוא שלום נחמני. 

"לכן אני לא רק מספר את הסיפור אלא, בחרתי לדון בדילמות שהתמודדתי איתן דרכן מסופר סיפור הקרב. "

אני מציג דילמה – מתאר את הסיטואציה, ומסביר כיצד בנתונים ובמגבלות התמודדתי איתה.

הסיפור שלי הוא סיפורו של מפקד הכוח, ומפקד דבור 864, הדילמות וההחלטות שקבלתי.

צריך לזכור שמדובר בבחור צעיר, המכניס 2 דבורים למעגן אויב ,ללא כל מידע מודיעני מקדים,משמיד כלי שייט של האויב העומדים לצאת לקרב, ובדרך נס מצליח לצאת חזרה.

צביקה שחק בוגר קורס חובלים במגמת שיט, מחזור כ' 1972 . בקשתי לשרת בראס סודר, כסמפל"ג (לסגן הרצל) בסיירת היו באותה תקופה 4 ברטרמים סולר, 4 לוחמים , 2 מאג"ים, (לא חשמלי) ובהמשך 0.5.

לפני המלחמה (מאי 73) נכנס סט"ר  כ- 123 מעדבייה. הוזנקנו 2 הברטרמים מראס סודר וזאת ע"מ להוציאו מהמים הריבוניים. צריך להבין את יחסי הכוחות – זה כמו "דוד מול גוליית"- מול כלי שייט באורך כ- 20 מטר, עדיפות בתמרון, 25 מ"מ דו קני בחרטום, רצתי אליו, קבלתי הוראה לפתוח באש מאורי גולני שהיה מפקד ראס סודר, פתחתי בטווח ארוך… גמרתי את כל התחמושת טרם הגעתי לטווח …  או..אז ..בתחקיר  חטפתי על הראש מזאב אלמוג מז"ר זי"ס באותה עת."אתה תפעל בים ….??

בהמשך לאחר שהוסמכתי למפקד דבור ומוביל זוג דבורים ע"י מפל"ג 915 באותה עת עמי איילון ,יצאתי מראס סודר לאירוע נוסף עם זוג דבורים מול הדה קסטרו (אוגוסט 73) , ה"דה קסטרו" נכנס למים ריבוניים, יצאנו מולו (864, 861) שלום שבוי (שביט)

הגעתי לטווח סביר לירי, בצענו ירי, אבל הדה קסטרו מהיר יותר והתחמק. עוד אירוע שהסתיים

בתוצאה לא רצויה מבחינתי וזאת נוכח חוסר יכולת שלנו לסגור טווח ולהגיע למגע אפקטיבי עם נשק מסיים.

לשאלתי מי היה המפקד האחרון של סיירת הברטרמים בראס סודר – בני יסעור מפקד פלגת הברטומים האחרון, (בני היה בהמשך סגן מפקד ראס סודר , סגנו של אורי גולני)

ה"מונטנות" – זוג דבורים היה יוצא לשבוע עד 10 ימים, מפגין נוכחות, מכיר את הזירה ונמצא ב"שטח".

יצאתי ביום רביעי שלפני המלחמה ל"מונטנה". אנחנו לא ידענו שבחה"י היתה ככל הנראה הערכות למלחמה. עמי שגב – הגיע כמתמחה לקצין משמרת.

כעבור זמן קצר התקבלה במלקוד סגול,  הודעה ממפקדת חיל הים ישירות, להיכנס למעגן ראס זעפרנה ע"מ לפגוע ב 2 סגי"ם + ברטרם.

דילמות

1. דילמה ראשונה , מצב הים.

כשיצאתי משארם לכוון אטור – נתקלנו בים גבוה וספגנו תקלות. הדבור נחבט בגלים , ה"גלבו" נפגע, המכ"מ עבד לסרוגין, מכשירי קשר נפלו, ההערכה דברה על החמרה במצב הים. רוב החיילים היו ירוקים לא בוגרי בתי ספר ירוקים = "פלאטים". הקמתי קשר עם שארם – ובקשתי בגלל טיח חוה טיח יונה (מצב הים ועוצמת הרוח) לחזור לבסיס וקבלתי על כך אישור. היתה לי דילמה מה לעשות? משימה מול / בעיות שבירת ספינה והתשת צוות (לא יודע שתהיה מלחמה השבוע …)

החלטתי – אפליג עד אטור ושם אחליט. הים מעט ירד צפונית לאטור. לפנות ערב נכנסנו לאבו זניימה. אנשי התחזוקה חיכו לנו וטיפלו בתקלות. קבלנו אספקה . שם פוגש את הסירנייה (במעגן) – מקבלים מוצרי חלב וחמאות תמורת ה"לופים" .

2. חה"י מציג את העובדות כאילו הכוח ידע שפרצה מלחמה.

 מפקדי דבורים הוזנקו למפקד ראס סודר, (זה אירוע נדיר. היה מקובל שתמיד נשאר מפקד אחד לפחות עם הספינות) עם ההגעה לראס סודר בבוקר יום שישי בבקר,גולדצקי אומר לנו: "המצרים בכוננות, אנחנו לא יודעים מה הם מתכננים, אני מבקש שתהיו בכוננות לפעילות מבצעית". בקשתי לדעת קצת יותר – גולדצקי אמר לי "מעבר לכך איני יודע".

חזרנו לדבורים אספנו את הצוותים – בקשנו מהמתכננים לצום – שלא לצום, נוכח פעילות מבצעית צפויה.

למחרת בבוקר (שבת) – שוב נקראנו מפקדי הדבורים בדחיפות למפקד ראס סודר . (צריך לזכור שזו אופרציה …. רכב בחוף … ) גולדצקי הדגיש שוב "תהיו בכוננות….."

שיקולי הדעת שלי יתכן והיו אחרים אילו ידעתי שצפויה לפרוץ מלחמה.

3. הדילמה השניה – שבת מוזנקים לים לחסום את הסט"ר (כ- 123).

אני מפצל את הכוח. טנקי בגזרה אחת ואני בגזרה אחרת. מבחין במסוקים מעלי – מסוקים לא ישראליים בוודאות, הדילמה – האם לפתוח באש? (עדיין לא יודע שפרצה מלחמה). החלטה – מבקש אישור לפתוח באש על המסוקים, לאחר קבלת אישור הסתבר כי המסוקים מחוץ לטווח האש.יתכן ואלו היו היריות הראשונות שירה חיל הים במלחמת יוה"כ.

4. שבת 6 לאוקטובר 73 – אירוע ה"סירנייה"

הוזעקנו לכיוון מטרה, בהמשך התגלתה מטרה גדולה עם נתוני תנועה לכיוון אבו זניימה. קבלנו הוראה לצאת ולהשמיד. הוגדרה מדיניות של  "תותחים חופשיים", הגעתי  עד לטווח קרוב  והחלטתי להפעיל זרקאור וזאת בניגוד לתו"ל , וראיתי את "הסירנייה" מיכלית ישראלית שתפקידה היה להוביל נפט מן בארות הנפט שבמפרץ סואץ לאילת אשר משם הוזרם בצינור קצא"א לאשקלון.

המיכלית שהייתה חשוכה לגמרי … קבלה מיידע מבעליה בישראל כי פרצה מלחמה וקיים חשד כי תמוקש העת עגינתה במעגן אבו-זניימה, מה שאני טרם ידעת.  ולכן קיבלה הנחייה לצאת ולהפליג חשוכה בצמוד לחוף.  רק שמידע זה לא הועבר לחיל הים. בדיעבד – מחשבה קשה … איזה נזק היה נגרם מירי שלי על הסירנייה….

הדילמה ההחלטה האם לפתוח באש על הסירנייה? – האם להפעיל זרקאור – 30 ס"מ ? (בניגוד לתו"ל) ע"מ לזהות מטרה. בזכות חריגה זו, לא פתחתי באש!

הגעתי לירכתיים ודיברתי עם הקפטן… הסתבר שהם קבלו הנחיה  מהמפעיל האזרחי שצפויה מלחמה, לעזוב את השטח ולנוע ללא אורות ניווט.

5. מה, אני צביקה שחק פותח מלחמה מול המצרים ?

לאחר פענוח  המלקוד הסגול, אשר לשונו הייתה הכנס לראס זעפרנה והשמד שתי סירות גומי וברטרם. אני זוכר שהתלבטתי והתייעצתי עם הסגן (נמרוד ארז) ועם המפקד הנוסף (טנקי) בסוגייה: איך אני נכנס למעגן מצרי ? מה אני צביקה שחק פותח מלחמה מול המצרים ?

הדילמה – האם אני  קצין צעיר, עם כ- 24 לוחמים אין לי קשר למפקדה / ראס סודר ולא לבסיס בשארם א-שייך וצריך להחליט האם להיכנס – ולפתוח במלחמה… ואין לי עם מי להתייעץ. האחריות כולה על הכתפיים. ברקע יש לי הנחייה ממפקד ראס סודר לחזור לצפון המפרץ

חשתי שהאחריות לפתיחת מלחמה עוד עלולה ליפול עלי. רק כשנכנסתי בתום הקרב לאבו זניימה – הבנתי מטייס המסוק שבעצם פרצה מלחמה עם מצרים וסוריה .

5. מתעמת עם מפקד ראס סודר בקשר ומתעקש לבצע את הוראת המפקדה.

היה ים קשה,  עברתי  את ראס זעפרנה, לא מגלה דבר ומתחיל בגלישה לכוון מרסה תלמת. ואז יוצר איתי קשר מפקד ראס סודר, ושואל אותי "לאן אתה מפליג?" גולדצקי מפקד ראס סודר שאינו מודע למשימה שקבלתי ממפקדת חיל הים, ציפה שאחזור לצפון המפרץ לעמוד מול ה-כ 123 .  מצאתי עצמי  מתעמת איתו ומתעקש לבצע. אני למוד ניסיון האירוע הקודם, החלטתי לקיים את החלטתי לבצע את המשימה הראשונית.

גולשים לכוון החוף המצרי דרומה, אנשים מוכנים ומתודרכים, ארגזי פעולה פתוחים. קבלתי משימה, לא גיליתי את האוייב, מה עושים? כשברקע מפקד ראס סודר מצפה שנעלה לשמור על ראס סודר ואין לך עם מי להתייעץ.

ואז החלטתי  לבצע לג נוסף מצפון דרומה – קרוב יותר, גולש ולא מגלה שוב שום מטרה.

מסתכל על המפה – ורואה שמרסה תלמת כתובה בקטן. מדוע ציינו ראס זעפרנה ולא כתבו מרסה תלמת? האם התכוונו שאבין לבד כי הכוונה להכנס למעגן מרסת תלמת אשר נמצא מתחת לראס זעפרנה? לקחתי החלטה שאכנס למרסת תלמת לחפש שם את האויב.

6. האם להכנס לבד למעגן או עם זוג?

ההחלטה – החלטתי להכנס לבד למעגן מהטעמים הבאים: עדיף להיכנס לבד למעגן לא מוכר, יש לי גיבוי במקרה של הסתבכות, היה חשש לפגיעה בשני כלים נוכח אי הודאות…  לכן העדפתי שטנקי ישאר מחוץ למעגן.

הערת כוכבי – האם החלטתך להיכנס לבד למעגן היה קשר לעובדה שלטנקי לא היו רימונים נגד אדם (נ.א.) בספינה ? התשובה של צביקה: לא היה לכך שום קשר.

נכנסתי למעגן כשאני חשוך …. צוות בעמדות קרב … מוכן לפתיחה באש …  מבחין בכ 70 סדג"ים שלווים… בדיעבד נודע שהיו עמוסים במזון, תחמושת , דלק, ושאר אספקה… ומוכנים לצלוח את המפרץ ולחבור לכוחות המצריים אשר צלחו את התעלה והמתינו לאספקה זו.

מחפשים את  הס"גים והברטרם … מדליק זרקאור ומגלה את הס"גים כשהם קשורים לברטרם ואנשי קומנדו עם הווסטים הצהובים נראים ערוכים ומוכנים לצאת לים.

פותחים באש על  על הסג"ים ומטביעים אותם, ואז נפתחת אש תופת אלינו מכל הכיוונים….

מחליט לעשות סיבוב סביב הברטרם ולבוא מסביב…. כך עלינו  על הריף.. .. לפתע נדלקת תאורה מעלינו כ- 20 מטר מהחוף, וירי עז.. .. של נותבים מכל הכוונים …. צעקות של פצועים ….דיווח על תקלות . מדבר עם טנקלביץ מעביר לו תמונת מצב קצרה … ומבקש שיכנס  למעגן. התברר  שטנקלביץ לא חיכה…, הוא גלש והתגנב למעגן ופתח באש. …. ואז טנקי מודיע שגם הוא מתיישב.

7. דילמת המפקד היושב על שרטון עם ספינותיו בחוף מעגן אויב, עוין ותוקפני.

הדילמה הבאה – אנו יושבים על שרטון.. ברור לי שלא אצליח לרדת .. אין לי קשר.. לא יכול לדווח למפקדה …לא יכול לקבל סיוע …. שואל את עצמי מה לעשות? האם לנטוש לחוף? איזה נשק לוקח איתי? איזה ציוד אני צריך לקחת איתי? מה עושה שם? מה עושה עם ציוד הכ"ס שצריך להטביע (איך משמיד אותו ?)מסתכל על הס"ג בירכתיים רואה שכבר אינה כשירה … מסתכל על דוברת ההצלה בירכתי הגשר הפתוח, ראוה שגם היא מחוררת.

מחליט שלא יורדים מהספינה… ונלחמים.

8. תושיית הצ'יפ שלום נחמני וחילוץ הכוח מהמעגן…

בשלב הזה מגיע שלום נחמני הצ'יפ, מבקש רשות לרדת למכונה לעשות מאמץ עם איציק המכונאי. הוא אוטם עם גרביים / בגדים + אטם הפרצות המתקפל , ממלא שמן, ממלא מים, מתניע את המנועים שנחנקו עם העליה על הריף. .. ..עולה לגשר לדווח לצביקה ומבקש אישור להניע.

מניע … המנוע כבה ….מניע שוב , פועל למספר סיבובים והמנוע שוב כבה…. וכך תוך כדי חפירה לאחור , עם התנעה חוזרת ונישנת  נחמני מנסה להוריד אותנו …. בשלב זה טנקי מודיע שהצליח לרדת.  טנקי מכין חבל קצר בחרטום … מתקרב לאט לאט על מנת לחלץ אותנו … ואז אני מרגיש שאנחנו עומדים לרדת מהריף…

עצרתי את טנקלביץ, (כל הזמן הזה  לא מפסיק הירי בעיקר שלהם ומעט גם שלנו), סוף סוף הצלחנו לרדת …תוך כדי יציאה מהמעגן … ארז נמרוד לוקח אקדח זיקוקים ויורה לכוון הברטרם …הברטרם עולה באש מתפוצץ ושוקע ,עד היום איני יודע האם הברטרם נפגע והתפוצץ מירי הזיקוק או מירי הנותבים של תותחי האורליקון שנורו ע"י התותחנים שלנו ושל הספינה של טנקי.

בשלב זה אני יורד מהריף,הדבור מפליג , עם צירים רועדים ובלי מכ"מ….

בקשתי הכוונה מטנקלביץ… ומצאנו עצמינו יוצאים מהמעגן …. בודקים מצב פצועים .

טנקלביץ מדווח לי על חייל בספינתו  פצוע קשה (הרצל אל מועלם ז"ל). בשלב מסויים יש לי קשר עם שארם מעביר דיווח (הם לא הבינו שבכלל הייתי במרסה תלמת) ומבקש חילוץ מוסק ( נדמה שדברתי עם רס"ן אברהם בן שושן – מפל"ג אג"מ זי"ס) בשלב מסויים הרגשתי שמרחו אותי…….. דרשו: דווח ט-ח ט-י, (מצב ים ועוצמת רוח) אני עדין לא מבין שיש מלחמה….

בשלב מסויים אני צועק…"אתם מפקירים פצוע קשה"… בשלב מסויים טנקי עולה לקשר… ומודיע לי שאין צורך לכעוס… ומעדכן אותי שהחייל הפצוע מת מפצעיו.

הערת כוכבי: דני נחושתן (תותחן של טנקלביץ) טען שהוא הטביע את הברטרם.

צביקה: יכול להיות, אני יודע שמייד אחרי הירי של ארז ראיתי פטריה גדולה מעל הברטרם.

9. טייס המסוק מסרב לפנות את החייל ההרוג.

מגיעים לפנות בוקר לאבו זניימה.  מחכה לנו מסוק חילוץ בחוף.

נפגש עם הטייס, ומבין שפרצה מלחמה. מעלים 8-9 פצועים, אני מבקש להעלות את ההרוג.

הדילמה – הטייס טוען שהוא לא לוקח הרוג….הטייס אומר שיש לו הנחייה לא לקחת הרוגים.

אני מתקשר לשארם, מספר להם…

התשובה משארם – אין לנו מה לעשות אלו הוראות חיל האוויר.

נתתי הוראה לפצועים לרדת מהמסוק , לא הייתי מוכן לקבל שישאירו את גופתו של החייל ההרוג.

הפצועים הורדו .. והטייס ניגש אלי ושואל האם הוא יכול להמריא?

ואני מלא תסכול וכעס שואל אותו: אתה לא מתבייש להתנהג כך? איך אתה יכול שלא לקחת הביתה חייל ששילם בחייו?

ואז בלית ברירה … מלא תסכול ועצב , קבלתי החלטה לפנות את הפצועים ללא ההרוג.

הפצועים עולים שוב ומפונים..

כיום אני יודע שההנחיה של חיל האוויר היתה הגיונית. חשוב היה לחלץ את הפצועים.

מקום שתופס הרוג בשכיבה ניתן להוביל מספר פצועים בישיבה.

למחרת מגיעים לוחמי ש/13 ומחלצים את המדחף של הדבור כאשר הדבור במים וזאת  באמצעות הרכבת פתיל רועם על הציר.

2 הדבורים הושמשו באבו זניימה באמצעות צוות טכני.

הערת כוכבי: מייק אלדר מספר בספרו שכמפקד ה"בת ים" גרר את דבורי "מרסה תלמת" הפגועים לאילת.

10. תוצאות הקרב:

• בדיעבד הסתבר שה"ברטרם" + הסג"ים – היו אמורים לשמש כחוליית פיקוד והובלה לראש חוף ולאפשר נחיתת אותם 70 סדג"ים מזוודים עם האספקה שכה הייתה חיונית לכוחות המצריים אשר צלחו את התעלה.
• המצרים שהופתעו מהתקפת הפתע של הדבורים, חששו לצאת לים והסתגרו בנמלים.

11. בהמשך בצענו מארבים לסטיל"ים המצרים. היה פחד גדול….
12. שמשנו ככוח ליווי לכוח חילוץ (יחידה 707 בפיקוד דב בר) לחיילי מוצב המזח – יצאנו 3 פעמים… כתוצאה מירי אפקטיבי של ה 130 מ"מ מראס מהג'רה… חזרנו לאחר שהמשימה נדחתה ולבסוף בוטלה.

לסיכום:

קרב מרסה תלמת היה טבילת אש מוצלחת לדבורני פלגה 915. בהמשך המלחמה בוצעו מבצעים מוצלחים נוספים בזכות האימון במפקדי וחיילי הפלגה.

על חלקם בקרב מרסה תלמת זכו סגן צביקה שחק , סג"ם עמי שגב וסמ"ר שלום נחמני בעיטור המופת.

מאוחר יותר זכה גם סג"ם נמרוד ארז בצל"ש הרמטכ"ל.

צביקה שחק השתחרר מצה"ל בתום התחייבותו לקבע.  שלום נחמני ונמרוד ארז השתחררו גם הם כעבור מספר שנים. כולם שרתו בפלגה 915 ו 916 בשרות מילואים פעיל עוד שנים רבות.

עמי שגב שנפצע קשה בקרב זה מפגיעת קליע של גוריאנוב באזור המפשעה ואגן הירכיים, חזר לפקד על כלי השייט בתום כחצי שנה של שיקום. בהמשך בצע תפקידי פיקוד והדרכה והשתחרר בדרגת אל"ם.

אתאר את אירועי הקרב במרסה תלמת, ממועד קבלת ההוראה ממפקדת חיל הים לצאת לראס זעפרנה, על מנת להשמיד כלי שייט אויב.

קבלת הוראה בקשר לצאת לראס זעפרנה ולהשמיד כלי שייט מצריים

במהלך הסיור באזור בלעים, קיבלתי ישירות ממפקדת חיל הים בקשר מברק מוצפן במלקוד סגול (אמצעי הצפנת קשר ברמה בינונית). הקשר היה מקוטע, ועקב בעיות קליטה, צביקה קיבל אותו חלקית.

עם סיום פענוח המברק, הייתי מופתע, במברק קבלנו הוראה לצאת לראס זעפרנה ולהשמיד כלי שייט הנמצאים שם אין זו הוראה שדבורים צפויים לקבל במהלך סיור! ! מה גם שלא ידענו ולא נאמר לנו שפרצה מלחמה! התקשרתי לצביקה ושאלתי אותו אם קיבל את המברק. לאחר שנעניתי בשלילה, העברתי אליו את נוסח ההוראה בשלמותה.
התנועה לכוון ראס זעפרנה

מייד פנינו לכיוון ראס זעפרנה. קראתי לסגן שכטר אהרון והוריתי לו להכין את הספינה לפעילות הצפויה (הכנת נק"ל ותחמושת) הנחיתי אותו שלא להעיר את הצוות שהיה עייף מעמדות הקרב הממושכות שהיינו מצויים בהן במהלך כל היום. כן הוריתי לו להעיר אותי 10 מייל לפני ההגעה לראס זעפרנה.

שישה מייל לפני ההגעה לראס זעפרנה, הדבור נכנס לעמדות קרב. נתתי סקירת מצב לצוות והודעתי לו, שקבלנו משימה לפגוע ולמנוע חדירת  כלי שייט מצריים שינסו לחדור לכיוון סיני. עברנו מצפון לדרום לאורך החוף בקרבת ראס זעפרנה, אך לא גילינו כל כלי שייט. לאחר שלא התגלה דבר בראס זעפרנה, העביר לי צביקה את הכוונות להיכנס למעגן מרסה תלמת, שנמצא דרומית לראס זעפרנה, (מעגן מרסה תלמת, עפ"י ידיעותיי בזמן האירוע, היה מעגן דייגים ללא נוכחות כלי שייט צבאיים), לנסות לאתר כלי שייט מצריים במעגן ולפגוע בהם. צביקה הורה לי להכין נק"ל וקצלי"ם לשימוש בהתאם להתפתחויות. כשהתברר לי שאין קצלי"ם בספינה (עד היום אינני יודע האם היה צריך להיות עפ"י התקן וההוראות), הודעתי לצביקה שאין ברשותי קצלי"ם.

הקרב במרסה תלמת

לאחר מס' דקות שינה צביקה את ההנחיות, והודיע לי,שבכוונתו להיכנס למעגן לבד. הוא הורה לי להישאר בפתח המעגן בכוננות לחילוץ.

היה לילה חשוך לחלוטין והים היה שקט. הוריתי לסגן שכטר אהרון לעקוב אחרי נתיב הדבור במכ"מ ועקבתי אחרי הדבור של צביקה תוך כדי גלישה איטית לתוך המעגן. לפתע הוארו השמיים בפצצות תאורה ונותבים של כדורים, וזמן קצר לאחר מכן קרא לי צביקה בקשר והורה לי לבוא לעזרה. לא היה ידוע לי מצב הדבור של צביקה ולכן החלטתי לחבור אליו על פי הנתיב בו הפליג, ולפגוע במקורות הירי בחוף, שירו עליו.

הודעתי לצוות שאנו נכנסים לסייע לדבור של צביקה והורדתי את הטרוטלים ממצב גלישה (הצמדה והוצאה משילוב לסירוגין) למלא קדימה.  בשלב זה למדתי מה הכוונה לביטוי פיק ברכיים , ואכן הרגשתי את הברכיים שלי רועדות לפתע וללא שליטה, אך כמובן מייד התעשתתי והרעד חלף.

בשלב זה פנה אלי אלמלם הרצל ז"ל ואמר לי: "המפקד, יש לי ניסיון רב בירי במקלע 0.5 לעומת הניסיון של החייל שמוצב בעמדה. אני מבקש להיות מוצב בעמדת המקלע במקום בעמדת המוכם בגשר." הרצל צדק. במצב זה רצוי שמפעילי המקלע יהיו בעלי הניסיון הרב ביותר. נעתרתי לבקשתו.

היה לי ברור מה צפוי לנו. דבור עשוי מאלומיניום הנכנס באופן רועש כשרוב הצוות נמצא חשוף בעמדות קרב על הסיפון, וגם אלו הנמצאים בתוך הספינה אינם מוגנים כלל, מפליג במהירות  לתוך הנותבים, והאש שנורית על הדבור של צביקה מכיוון החוף.

שום דבר לא הכין אותי למצב זה. הדבר אינו כלול בתורת הלחימה של הדבור, שייעודו מניעת חדירת כלי שיט פח"ע לשטחינו ולחימה בכלי שייט אויב, אך בשום מקום לא נלמד כיצד דבור נלחם בתוך נמל אויב כנגד ירי מהחוף .

החלטתי לפגוע במקורות הירי בחוף. התקרבתי במהירות, כאשר אני מקבל מהסגן כל הזמן נתונים לגבי הטווח מהחוף והעומק. האויב לא גילה אותי ולא פתח עלי באש. היה לי ברור שברגע שאדליק את הזרקור, לצורך זיהוי מקורות הירי, ואפתח באש, תוסט כל האש לעברי, ולכן עלי לנצל את גורם ההפתעה ולפתוח באש בטווח קרוב ככל שניתן, על מנת שמכת האש הראשונה שלי תהיה יעילה!  בשלב זה טרם זיהיתי את הדבור בעין. רק כשהתקרבתי לטווח של כ-400 יארד מהחוף, זיהיתי את הצללית של הדבור של צביקה.

החלטתי לפתוח באש בטווח של כ-200  יארד מהחוף. עם קבלת הטווח 200 מהמכ"מ, נתתי הוראה לפתוח זרקור לצורך זיהוי המטרות בחוף, ואכן התגלה מבנה ממנו נורתה האש. פתחתי גזרת אש לדופן שמאל תוך הורדת מהירות וגלישה איטית, ונתתי הוראת אש. הדבור ירה אש יעילה לכוון מקורות הירי בחוף, אך מיד קיבלנו  מכת אש חזקה מהחוף. כתוצאה מהירי, נפגע אלמלם הרצל ז"ל, שעמד לימיני על מקלע שמאל, וצנח מיד. הוא הורד למטה וקבל טיפול רפואי מהחובש ומסג"מ לוקאס שמואל, שניסה להנשים אותו  ולמנוע את פטירתו. פרוכסאד מנחם שהיה מוצב בתותח 20 מ"מ בחרטום נפגע ברגלו  מקליע שפגע בחצובה לאחר שהספיק לרוקן מחסנית שלמה לכיוון החוף .הוא פונה לבטן הדבור וקבל טיפול מהחובש. גם מקלע שמאל, בו היה מוצב אלבז דוד, הספיק לירות כשני ארגזים, ותותח ירכתיים הספיק לירות כשתי מחסניות .

יפה, שהיה הגאי, נפגע ברסיסים בפניו מקליע שנכנס לג'יירו. ראיתי את פניו שטופי דם אך הוא הודיע לי שהוא בסדר, ויכול להמשיך לתפקד. תוך כדי מכת האש הזו אני מרגיש שהספינה עולה על ריף מיד שילבתי את המנועים לאחור ממצב ניוטרל והספינה החליקה ברעד לאחור, עקב הפגיעה במדחפים.

מקורות האש בחוף נפגעו והאש פסקה. הזרקור נפגע זמן קצר לאחר הפתיחה באש וכבה, ומסביב השתרר שקט מוחלט. הבחנתי בדבור של צביקה מצד ימין לי בטווח של כ–100 יארד, ובשלב זה הודיע לי צביקה שהוא יושב על ריף, ובקש שאגש אליו לחילוץ.

המצב היה כמובן מאוד מסוכן. המדחפים שלי נפגעו בזמן העלייה על הריף, דבר שהקשה על התמרון. חלק גדול מהצוות היה מנוטרל עקב הפגיעות והטיפול בפצועים, והיה לי ברור שאני מתמרן באזור ריפים ויש סכנה שאטפס שוב על ריף. הדבר המעודד היחיד היה, שהשתרר שקט מוחלט ולא היו אש ופעילות עוינת מכיוון האויב. נתתי הוראה להכין את הספינה והתחלתי בתמרון לגרירה וחילוץ.

תוך כדי התמרון, הבחנתי במספר חיילים מצריים במים בקרבת הספינה. יתכן שאחד מהם נפגע מהמדחפים בזמן שתמרנתי לאחור. נשמעו קולות מכיוונם שנשמעו כבקשת רחמים. אלבז דוד, שעסק בהכנת חבל הגרירה, פנה אלי ושאל: "המפקד האם לירות בהם?". הוריתי לו לא לירות ולהמשיך במלאכת ההכנה לגרירה.

לפני שאמשיך בתיאור הקרב, ברצוני לספר לכם על הערה שקבלתי מהמז"ר זאב אלמוג כעשרה ימים לאחר מכן. היינו שלושה דבורים בהפלגה מהירה לכיוון עדבייה, שהייתה במהלך כיבוש של כוחות שריון. קיבלתי הוראה לחזור לאבו זנימה ולאסוף את המז"ר. לאחר שעלה, סיפרתי למז"ר את אירועי הקרב, לרבות אי הירי על החיילים המצריים שהיו במים. המז"ר העיר לי ואמר לי שהיה עלי לירות בהם. ייתכן והוא צדק. הריגתם היתה פוגעת במורל הצבא המצרי, ואולי מונעת מהם להשתתף בקרבות עתידיים במהלך המלחמה. אך במבט לאחור, לאחר 37 שנים, אני מרגיש נוח עם ההחלטה לא להרוג בחיילים השוחים במים חסרי אונים ולא מהווים איום ישיר ומיידי.

תוך כדי ההכנות לגרירה, הודיע לי צביקה שהצליח לחלץ עצמו לבד, והתחלנו לנוע שנינו באיטיות, לאור הפגיעה במדחפים מחוץ למעגן.  צביקה הוביל ואני הפלגתי אחריו. מאחר והמכ"ם של צביקה נפגע, הוא בקש ממני קורס יציאה. בטעות נתתי לו את הכיוון אליי, כלומר 180 מעלות הפוך, אך לשמחתי הוא עלה על הטעות ומנע התנגשות מביכה…

כחצי שעה לאחר היציאה התקשר מפקד חיל הים, שאמר לנו בגלוי – "כל הכבוד על פעילותכם". התמלאתי גאווה והודעתי במערכת הכריזה לצוות, שמפקד חיל הים התקשר וברך אותנו על המבצע.

פה המקום לציין את פעילות כל הלוחמים בדבור. ראשית את אלמלם הרצל, זיכרונו לברכה, שבקש להיות מוצב חשוף במקלע 0.5 בגשר, על מנת שתרומתו ללחימה תהיה מירבית, ובכך מצא את מותו בקרב. את  הסגן שכטר אהרון, שהכין את הספינה לקרב בצורה מיטבית, וכל הלוחמים בספינה, שפעלו כולם בקור רוח, ירו לכוון החוף אש מדויקת ויעילה, טיפלו היטב בפצועים, וכל זאת תחת אש ופגיעות קשות בספינה .

הקרב על הצל"ש

התלבטתי אם להתייחס לצלשי"ם, אולם בעקבות ההתייחסות של פטשניק וצביקה לנושא הצלשי"ם, ברצוני לאמר את הדברים הבאים:

לא אחת נתקלתי בשאלה מגורמים שונים, מדוע הוענקו ארבעה צלש"ים ללוחמים בספינה של צביקה ואילו אני וצוותי לא זכו להערכה דומה. לא אסתיר ואומר, שהייתי שמח לקבל צל"ש על פועלי בקרב. השאלה האם אכן פעילותי ראויה לצל"ש?

תשובתי ,במלוא הכנות, הינה שפעילותי במהלך הקרב הייתה אמנם טובה וראויה ולכל היותר זכאית ל-ח"ח (חיזוק חיובי),  אך זאת הייתה פעילות  שיש לצפות אותה ממפקד בצה"ל, ואין לראות בה פעילות יוצאת מהכלל שראוי לציינה בציון לשבח.

פעילותו של צביקה בכך שיזם מעבר למצופה ממנו, דבק ואף הרחיב את המשימה שהוטלה עליו, כמו גם פעילותם של עמי ושלום, פעילויות אלו אכן ראויות לציון לשבח וראויות להוות מודל לחיקוי ללוחמים בצה"ל ולדורות הבאים.

דקל טנקלוביץ מרדכי (סא"ל מיל)

"מונטנה" ותפיסת סירת מודיעין

מונטנה 

חלק חשוב מפעילות הדבורים בזירת ים סוף היה הפלגות לסיור במפרץ סואץ.  יצאנו משארם לכוון רס מוחמד, משם דרך מיצר יובל שליד האי שדואן או דרך מעבר מילאן שליד ראס קניסה שבחופי סיני, הפלגנו לא-טור. ערכנו סיוריי לילה אקראיים באיזור או שהמשכנו הלאה לאבו זנימה. באיזור אבו זנימה ערכנו סיורי ליילה באזור שדות הנפט של אבו רודס ולפעמים עלינו לסיורים בראס סודאר.

המקומות שהזכרתי שמשו לנו למנוחת היום ותיקוני תקלות בעזרת צוות תיקונים קלים, שנשלח משארם. הצוות  כלל מיכלית מים, מיכלית סולר וטכנאים  לתיקון תקלות בנשקים אך בעיקר בציוד האלקטרוני. הציוד  שמורכב בדבור צריך לעמוד בתנאים קשים של לחות, רטיבות וחבטות בגלים.  

בא-טור היה מזח ישן מהתקופה של העליות לרגל למכה דרך סיני. למזח זה היה קשה להתקשר עקב הרוחות העזות שירדו מהר משה – רוח קאטבטית. הכניסה לא-טור בשעות הבוקר המוקדמות היתה בקור מקפיא וברוח חזקה. הרוח באה בניצב למזח. הצד העמוק של המזח היה במורד הרוח. לקח לדבורים שנים ללמוד את צורת ההתקשרות המתאימה ביותר. המקום היה ריק מאדם והגישה התחילה בהתקרבות עם החרטום למזח. הורדת חיל לקבל את  החבלים. קשירת חבל חרטום לטבעת התקשרות על המזח. לאחר מכן שולב מנוע ימין אחורה ומנוע שמאל קדימה והגה ימינה. כך עד  שהדבור הסתובב במקום והגיע במקביל למזח. נקשרו חבלים נוספים וכיבינו מנועים. הכל בקור ורוח מקפיאים גם בקיץ. 

באבו זנימה נקשרנו לרציף בטון מהתקופה של מכרות המנגן . משם הועמס המנגן לשווקים בעולם. בראס סודאר עגנו ליד הבסיס.

הסיורים בוצעו ע"י זוג דבורים, כשהמפקד הבכיר מוביל את הזוג. הם נערכו בנופים עוצרי נשימה. השילוב של מים הרים ושמים, הוציאו את המילים מפי. לרוב הים היה סוער ורוח צפונית של שלושים קשר נשבה והרימה גלים, שגרמו לנו להוריד מהירות למינימום, ולפעמים נגרמו נזקים מהמכה שקבלה הספינה בעת ההתנגשות בגל הבא. ככל שעלינו צפונה ירד גובה הגלים.  ליד ראס סודר היה הרבה יותר נח לסייר. בסך הכל לא ניכרה פעילות אוייב במפרץ למעט סירות גדולות – מארקב – שעסקו בדיג,  או סירות קטנות לשרות בשדות הנפט. 

הארוע 

באחד הסיורים בחודש אפריל 1972  ספינתו של סגן רוני ביליק ה 881 (הדבור המוביל) סבלה מתקלה ונשארה בא-טור ללילה לצורך תיקונים. יצאתי עם . הספינה שלי 873 יצאה לסיור ב"בודד" מול א-טור, כבר ביציאה הבחנו בתופעה שטווחי  הגילוי במכ"ם גבוהים מהרגיל, וחיכינו לבאות. בלילה גילה סג"ם פוגל מתמחה למפקד, שהפליג כסגני במטרה לא מזוהה  במרחק של כ 12 מייל מאיתנו. לא סתם קראנו לו "עיני הנץ". העירו אותי ובאתי לגשר. כיון שהמטרה הפליגה דרומה יצאנו למרדף. 

באזור הזה לא התגלו כלי שיט בכל התקופה שלפני כן וכל כלי שיט היה חשוד. התעלה הייתה סגורה ולא הסתובבו שם כלי שיט. כשהתגלתה המטרה  היא היתה קרוב יותר לחוף סיני מהחוף המצרי כלומר מאמצע המפרץ והפליג לכוון מעבר האשרפי. למזלי הוא לא חצה בניצב לחוף ולכן ניתן לי הזמן לרדוף אחריו.

הודעתי לביליק מה קורה וגם למפקדת הזירה בעורק  "ערפל" (דרך תחנת הממסר בסאנטה קטרינה). הים היה שקט מהרגיל והירח היה כמעט מלא. בדרך הבנתי שעל מנת לתופסה אצטרך להתקרב לחוף המצרי. הבנתי שאני צריך להשאיר את המפקדה  מחוץ לתמונה אם ברצוני לתפוס את הסירה.

הפלגנו במלא המהירות לכוון הסירה וכשהתקרבנו אליה הכנסנו אותה לקו הירח שהיה קרוב לשקיעה. הבחנו במשקפת שזאת סירת דיג קטנה עם די הרבה אנשים בתוכה, לא מארקב, וזה קצת היה מוזר שגילינו אותה מ 12 מיל. בצענו עקיפה מצפון כדי להביא את הסירה כך שאנחנו בגבינו לחוף המצרי והסירה מזרחית לנו.

התקרבנו ופתחתי זרקור לעברה. בשלב זה הסירה היתה כשלושת רבעי מייל מהחוף המצרי, מעט צפונה מהאשרפי. הורדנו את סירת הגומי וצוות השתלטות בפיקודו של פוגל. ביקשתי מצוות ההשתלטות לבדוק את ידי האנשים. התגובה היתה שחלקם בעל ידים מחוספסות כיאה ל"דייג" וחלקם עם ידי "פקיד". אנחנו לא מצאנו שום סימן מפליל על הסירה, למעט הידיים העדינות של חלק מהמפליגים.  אם היה להם נשק? הוא ניזרק למים כשהבינו שהם נתגלו.

גררתי את הסירה באיטיות בתנועה צפונה כשאחד מהחיילים מחזיק בהגה הסירה. הבנתי שיש כאן חשיבות לבטחון המדינה ודיווחתי לחמ"ל שאני מתקדם צפונה ללא מיקומי. כשהגענו לא-טור חיכו שוטרים אזרחיים, השוטרים ערכו עליהם חיפוש גופני ובתוך הגאלאביות שלהם מצאו את הניירות. נמצאו ניירות עם קודים ואינפורמציה על תנועות צה"ל בחצי האי סיני. כשיצאנו לכוון שארם כבר ידענו שתפשנו אנשי מודיעין.

הסתבר שהמצרים שלחו כל הזמן אנשי מודיעין לסיני שחברו לבידואים ועקבו אחר המהלכים שלנו. מהקבוצה שנתפסה הוציאו הרבה מידע על שיטות המודיעין המצרי ובעיקר מה הם היו מעונינים לדעת.  

חזרנו לבסיס בשארם עם מטאטא על התורן, וחשבנו שבנות החיל יחכו על הרציף במצילתיים. לא בנות ולא ציפורים. חיכה לנו רק המתדלק.

רואיינתי על ידי הטלביזיה הישראלית לתכנית יום העצמאות והקמ"ן תדרך אותי באופן שעלי לספר את הסיפור. באותו יום העצמאות היתה כתבה טובה על חיל הים. אני לא ראיתי אותה, כיון שהייתי בשארם אך מפקד חיל הים (בוצר) אמר לי כשפגש אותי לאחר מכן ש"גנבתי לו את ההצגה". שאותו שמעו ואותי ראו. שנה לאחר מכן הוזמנתי  לבית המשפט בעזה להעיד.

הנתפסים כנראה שוחררו במסגרת החזרת השבויים לאחר מלחמת יום הכיפורים

יעקב בוגץ'

מפקד דבור 873

  רוח קאטבטית – בחלק העליון של ההר האדמה מתקררת יותר מהר מהאויר שלידה. האויר החם רוי האדים מתקרר במגע עם האדמה. התקררות אויר משמע שהאויר נעשה דחוס יותר והמשקל הסגולי שלו גדל. הוא כבד יותר מהאויר שלידו ולכן מתחיל להדרדר במורד ההר. לכן קוראים לתופעה זאת גם רוח גרביטציונית.