סא"ל (מיל') זאב אלמוג

קבלתי את הפיקוד על זירת ים-סוף באוגוסט 1968 ומצאתי בה "בלגן". היה צורך לבצע "רה ארגון" ולקבוע נהלי עבודה ופקודות.

מפקדת הזירה שכנה באבו- זנימה ופיקדה על הבסיסים באילת ובשארם, ועל יחידות ניידות בראס- סודר ובפורט- תאופיק. כמו כן היתה יחידת מכ"ם ניידת, ששימשה למטרות אבטחה לאורך תעלת – סואץ.

הכוח הימי – שמנה אוניות תובלה, ספינות דייג חמושות ושלושה נט"קים – עסק בהעברת אספקה מאילת לשארם, ובאבטחת האוניות הגדלות וספינות הדייג שהפליגו במפרץ- סואץ ובמפרץ- אילת.

מפקדת – הזירה עברה לשארם זמן קצר לאחר הגעתי ופתחה שורה של שינויים בהיערכות הזירה: כלי השייט התארגנו באילת ובראס- סודר הפך להיות הבסיס העיקרי מדרום למעוזים שבקו התעלה, ואליו היתה כפופה יחידת תצפית ששכנה בראס- מסלה: בסיס אבו זנימה ניסגר וחלק ממשימותיו הועברו ליחידת התצפית בפורט- תאופק: באבו- רודס ישב קצין קישור שהיה אחראי לאבטחת מכליות הדלק שהפליגו משדות הנפט לאילת: בשארם התבססה יחידת הנט"קים שמשימותיה התרכזו בביצוע פטרולים באיזור מיצרי יובל, כמו כן עסקו הנטק"ים באימוני נחיתה עם הטנקים המעטים שהיו באיזור: הפעילות של בסיס אילת התרכזה במשימות אבטחה.

במלחמת ההתשה לקחנו חלק פעיל בהעברת אספקה ובסיורים ורק כשהיו הפגזות היינו בורחים…. אך אם להיות רציניים, הרי שהיה לנו חלק לא מבוטל במאמץ המלחמתי שהתבטא בסיוע לכוחות האוויר והרגלים, אפילו בליבה של מצרים.

גולת הכותרת שלנו במלחמת ההתשה היתה דווקא בסיום המלחמה, בספטמבר 69' שעה שביצענו פשיטה משוריינת למצריים, בה לקחו חלק 3 "צרעות" ("ברטרמים") ונט"קים חמושים בתותחי 20 מ"מ.

מלבד השאיפה לנצח, היה לנו רצון עז להוכיח את עוצמת הנט"קים שהגיעו להישגיהם בעקבות אימונים מפרכים משולבים ב"ימאות טובה". לאחר מלחמת ההתשה התרחשו אירועים נוספים, שעיקר חלקינו בהם היה סיוע, כמו הפשיטה על האי שדואן. בסוף שנת 69' התחלנו בעבודות תשתית לקליטת סטי"לים: בניית מזחים, מחסני – טילים ושאר אמצעים הדרושים לפלגת סט"ילים.

במקביל לנושאים הצבאיים היה לי חשוב להכניס רוח חדשה בקרב המשרתים בזירה, ולשם כך נאלצתי להחליף כ- 40 קצינים. לא רציתי שיראו ברס"ר המחנה דמות שכל תפקידה מסתכם בהשגחה על לבוש החיילים ולכן אותם רס"רים , כרס"ר בוקסר ז"ל או רס"ר דוד מאיר, היו מפליגים כמדריכי נשק, כדי שיכירו בערכם כנגדים. אחד הדברים החשובים, אותם למדתי בעת שירותי באנגליה ויישמתי בזירה, היה קבלת הפנים לכלי- שייט על ידי מפקד הבסיס בעצמו.

עלי להודות שלא הכל הלך "חלק". המאבק בלבוש החיילים היה קשה, האוירה בדרום התבטאה בהופעה לא תקנית והייתי הראשון שהכניס לכלא סגן מפקד כלי- שייט,על עבירה מסוג זה.למרות המאמץ שהושקע בעבודת הרה ארגון, הפעולות הצבאיות השונות והטיפול בפרט – השארתי מאחורי זירה שעוד רבות היה צריך להיעשות בה. סיימתי את שירותי בזירה באפריל 1970 ולא הוספתי לבקר בה.

היום, כואב לי לראות את המקום חוזר לריבונית מצרית, אך לקראת השלום עלינו להיות אמיצים יותר מלקראת מלחמה.

אל"מ (מיל') עזרא קדם ("כריש")

נפגשתי לראשונה עם זירת ים – סוף בתום מלחמת השחרור, כאשר נכבשה אום- רשרש ודגל הלאום הונף באילת.

את הפיקוד על זירת ים – סוף קיבלתי באפריל 1970. כאשר הגעתי לשארם מצאתי במקום תנאים קשים, שארם היתה מקום שכוח-אל והתפיסה של המשרתים בה היתה: "שארם זה סוף העולם". תקופה ארוכה לא היו מים בבסיס, והם הובאו מאילת על ידי אוניית אספקה שעגנה בשארם.

בסיסים גדולים אחרים לא היו בזירת ים- סוף אפילו ראס- סודר שמאוחר יותר הפך לבסיס גדול וחשוב היה באותה תקופה קטן ונידח ופעל באופן מאולתר, כשכל הכוח שישב בו מנה כמה עשרות חיילים ו"צרעות".

בשארם עצמה היו מספר נט"קים קטנים ואוניית האספקה שהפליגה בקו שארם- אילת.

כעבור מספר חודשים הגיעו לשארם נט"קים גדולים יותר.

ב- 1972 הגיעו לשארם שני ה"דבורים". הראשונים שהיו למעשה זוג הדבורים הראשון בחיל הים. כבר בפעם הראשונה בה הופעלו מבצעית – נתקלו "הדבורים" בכוח אוייב וחיסלו אותו. "הדבורים" הביאו לשינוי מהותי בעוצמת הכוח הימי בזירה.

למרות התנאים הקשים ששררו בשארם ולמרות מיעוט כלי השייט וכוח- האדם , היתה לחיל- הים שליטה מלאה על התנועה במפרץ- אילת ובמפרץ- סואץ, והסיורים הימיים הוכיחו את עצמם לא פעם כשנתקלו בכוח עויין.

משך התקופה בה פיקדתי על זירת – ים סוף התפתח בחיל- הים נושא הנחיתה, והשימוש בנחתות לסוגיהן היה אינטנסיבי. ביצענו אימוני נחיתה רבים בשיתוף עם כוחות היבשה.

ביולי 1972 העברתי את הפיקוד על הזירה למפקד חיל – הים הנוכחי, האלוף זאב אלמוג.

אלוף זאב אלמוג

קיבלתי את הפיקוד על זירת ים- סוף ביולי 1972, על סף משימה מרכזית – קליטת הסטי"לים והפעלתם בתחומי הזירה.

העברת הזירה מעידן הכלים הישנים והפשוטים אל עידן הסטי"לים המודרני, חייבה שיפור ושימון של התחזוקה והטכנו- לוגיסטיקה.

כשהגעתי לזירה, מצאתי שנוכחות כלי השייט שלנו במפרץ – סואץ דלילה מדי.

סיורי ה"דבורים" ארכו שלוש יממות בלבד.

ולא הקיפו את כל המפרץ. הסיורים הוארכו ל- 10 עד 16 יום, תוך שהייה בנקודות שונות של המפרץ עד ראס- סודר. גם את נוכחות הנט"קים במפרץ- סואץ הגברנו,  כדי להרגיל את המצרים לראות נט"קים מפליגים במפרץ. הפעלת הנט"קים היתה אף חיונית להעמקת ההיכרות עם זירה מסובכת זו.

הנוכחות התכופה של ה"דבורים" והנט"קים חייבה תשתית של אספקה מלאי ודלק כדי לאפשר את פעילותם ללא תלות ב"חבל הטבור" – בשארם. למדנו להכיר את האיזור, לרבות איזורי העגינה והמחסה.

המשימה המרכזית שהוגדרה לזירה היתה הנחתת כוחות יבשה, ולכן הפעלנו לראשונה את כל יחידות הזירה, סביב ציר הנחיתה.

אחת לחודש התקיים תרגיל זירתי משולב, בו נטלו חלק כל הכוחות הזירה שלמדו להכיר זה את זה ויצרו שפה משותפת .

כשהגעתי לזירה עסקו ה"דבורים" בסיורים שנועדו למנוע חדירות, הגעתי למסקנה שכל עוד אין סטי"לים בזירה יש להפעיל את ה"דבורים" ככלי שייט התקפי, ולפתח תורת קרב שרואה ב"דבורים" ספינות תותחים.

ה"דבורים" אומנו בהתאם לתפיסה זו והם אף היו הראשונים שבירכתיהם הותקן תותח 20 מ"מ. כאשר היו אמורים שני הסטי"לים הראשונים לצאת למסעם מסביב לאפריקה, בדרכם לשארם פרצה מלחמת יום- הכיפורים, ולא זכינו לקבלם, אלא כחצי שנה לאחר המלחמה.

ההתארגנות של כוחותינו בזירה הניבה פרי הילולים במלחמת יום – הכיפורים.

יחסי הכוחות שהיו נחותים ביותר לרעתינו, התבטאו לא רק בסוג הכלים, במספרם המועט ובעובדה שהיו ישנים, אלא בגבול הימי הארוך והשומם שהיה סמוך לחזית המצרית עתירת המעגנים והכוחות.

כל זינוק של כלי שייט משארם היה באופן ישיר תחת איום של אש מצרית. התפיסה של "דבור" כתוקף ומסתער באה לידי ביטוי בהטבעת ה"דה קסטרו" בלילה השני למלחמה ובתקיפת המעגנים המצריים.

יישום לקחי- המלחמה כלל הקמת בסיסי משנה רבים: בראס- כניסה, א-טור אבו-רודס, אבו- זנימה ואפילו "בסיסון" קידמי בעדביה וסואץ, שהיו שלוחות של ראס- סודר.

אחד הדברים הראשונים שהנהגתי ולא הסכמתי לוותר עליו עד יומי האחרון כמז"ר, הוא סדר יום שמתחיל בשחיית בוקר, בשעה שש וחצי, וכולל את מפקד הזירה עד אחרון החיילים.

האחזקה הטכנית ונהלי הפעלת המערכות היו קפדניים, איחור של דקות ביציאת ספינה לים גרר תגובות חריפות. היתה הקפדה שלא יושחת הנוף התת מימי ומי שהפר זאת, נשלח לכלא.

היתה אווירת משמעת קפדנית, כמעט נוקשה, ומפקדים שלא עמדו בדרישות נענשו ללא כחל וסרק. היו אנשים שהועברו מן הזירה אפילו מיפקדת חיל הים לא יכלה למצוא להם תחליף.

הקדשתי הרבה לטיפול בפרט מתוך ידיעה מוסרית שניתן לבוא בדרישות רק אם כל פרט יודע שמוקדשת לו תשומת לב.

לדוגמא: הגדרתי זמן מינימאלי להיענות לפניות חיילים. זמן מצומצם הרבה יותר מהמוגדר בפקודות מטכ"ל.

הסטי"לים הגיעו לשארם אור ליום ה- 1 באפריל 1974, לא ידענו אם זו מציאות או דמיון.

ביוני 1974 סיימתי את שירותי בזירת ים- סוף כשהסטי"לים פועלים בה באופן שוטף ושגרתי. בתקופת שירותי גדלה הזירה ב- 6 יחידות משנה, נוספו תחנות מכ"ם והזירה הגיעה להיקף של כתריסר "דבורים" . והעיקר , השארתי מאחורי כוח מסודר ומגובש עם תשתית טכנו – לוגיסטית עצמאית. שצימצמה את התלות בצפון.

הזיכרונות היפים ביותר שיש לי מזירת ים- סוף הם: הגיבוש החברתי שנוצר בזירה למרות אווירת המישמעת הקפדנית.

ההתנהגות היוצאת מן הכלל של האנשים תחת אש במהלך המלחמה, וביחוד ב- 48 השעות הראשונות, בהן הותקפנו ברציפות, ולמרות זאת החיילות והחיילים לא נפלו ברוחם ושמרו על מוראל גבוה.

תא"ל (מיל.) גדעון רז

את הפיקוד על זירת ים- סוף קיבלתי ביוני 74, אם כי לשארם הגעתי עור קודם- במסע הסטי"לים הראשון מסביב לאפריקה, שפתח את תקופת הסטי"לים בים- האדום.

הזירה השתרעה לכל אורך מפרץ- סואץ, מראס סודר עד שארם, ולאורך מפרץ  אילת – משארם עד אילת.

היתה זו תקופת מתיחות , זמן לא רב לאחר המלחמה, ונוכחות  כלי שייט, בעיקר לאורך מפרץ – סואץ וגם במפרץ – אילת, היתה אמצעי חשוב להפגנת הריבונות וחופש השייט.

הגעת הסטי"לים שינתה את יחסי הכוחות בזירה זו. היתרון הכמותי נותר עדיין בידי המצרים, אולם הפעלה נכונה של זוג הסטי"לים יכלה ליצור עליונות בנקודות אסטרטגיות של הזירה. המשימה הראשונה של הסטי"לים היתה הכרת הזירה הימית תוך מתן עדיפות למפרץ – סואץ,  ואיזורים שהמצרים היו עלולים לנצל להטלת הסגר ימי.

תקופת הפיקוד שלי על הזירה אופיינה בחידוש כוחות הזירה מקצה לקצה. במהלך שנת 74 נוספו עוד 4 סטי"לים והנט"קים הקטנים הוחלפו בנט"קים גדולים. מלבד קליטת הכלים החדשים והתאקלמותם, היה צורך להכיר את הזירה ולפתח תשתית טכנית ולוגיסטית. המערכות המודרניות שהגיעו עם הסטי"לים חייבו תפיסה אירגונית חדשה ושינויים בהכשרת כוח האדם . ואכן אחזקת הכלים נעשתה לא פחות טוב ולדעתי גם יותר טוב מאשר בים התיכון.

החיים בזירה הגבירו את הקשר בין הצוותים לכלי השייט, הטכנאים עבדו על כלי השייט יומם ולילה.

גם מפקדת חיל הים הקלה על קלטית הסטי"לים בכך ששלחה לזירה כוח אדם באיכות גבוהה.

עוד בתחילת התקופה של הסטי"לים בזירה הם נפגשו עם פריטגה מצרית במרכז הים האדום.  היה זה מגע ראשון בין כלי- שייט מצריים וישראליים לאחר המלחמה, אך העליונות המוחלטת היתה הפעם בידינו.

היה מעניין לצפות בניסיון ההתחמקות של הפריגטה המצרית כשהיא מעלה עשן שחור במאמץ להימלט, זה הותיר הרגשה טובה.

תופעה מעניינת נוספת היתה כשהגיעו הרוסים, בעקבות הזמנה מצרית, כדי לפנות את שדה המוקשים ממיצר היובל. הם הגיעו עם כוח שכלל: נושאת מסוקים, משחתת טילים ו כ- 10 שולות- מוקשים מסוגים שונים.

תוך כדי שליית המוקשים ניסו הרוסים להתקרב, ככל האפשר לחופינו, לא רחוק ממיצר המילאן. רצינו למנוע כל אפשרות של איסוף ידיעות מודיעין, או כל דבר שעלול לפגוע במיצר ובריבונותינו באיזור.

נעשה מצידנו מאמץ עלית שלא לדרדר את המגע הזה להתנהגות שעלולה להתפרש כפעולה אגרסיבית, ומצד שני רצינו להפגין ריבונות בצורה חותכת. הפעולה בוצעה בעיקר על ידי "דבורים" שעמדו בדרכם של כלי השייט הרוסיים, קירבה שהתפתחה עד כדי התזה הדדית של סילוני מים.

כל זה התנהל תוך חילופי דברים באמצעות רמקולים ניידים בין ספינת הפיקוד הישראלית ועליה המז"ר, או קצין בכיר אחר מול מפקד כוח המשימה הרוסי. ליד המפקד הרוסי בלט הקצין הפוליטי וכל תשובה רוסית עברה התייעצות עימו. נראה כי הרוסים הבינו שאינם יכולים לעשות בתחומינו כאוות נפשם, אולם כדי להביא אותם להכרה זו היה צורך בעקשנות והתמדה שנמשכו על פני כ- 3 חודשים. הוקמה בזירה תשתית מפוארת, ללא מרכאות, בכל הקשור למגורים, בתי מלאכה ואיכות כוח אדם. משפחות ראשונות של המשרתים בבסיס החלו להעתיק את מגוריהן לאופירה, סייענו להם במגורים ארעיים בתחומי הבסיס, אך כאמור היו אלה ניצנים ראשונים בלבד.

סיימתי את שירותי בזירה ביוני 1975.

הזיכרון היפה ביותר שיש לי מהזירה הוא הים, במובן הרחב של המלה. הים – האדום הוא מגוון ומעניין וכולל: טווחים קרובים לחוף האוייב, תהפוכות קיצוניות, מפרצים, שוניות וריפים שהיוו סכנה חמורה לשייט, אך נתנו גוון מקצועי ונופים מרהיבי עין למי שהפליג באיזור.

אני מעריך שתחושה של ים כזה תחסר לכל מי ששירת בזירה.

תא"ל (מיל.) שבתאי לוי

קיבלתי את הפיקוד על זירת ים סוף ביוני 1975 בתקופת פיקודי הגיע היקף הזירה לשיאו, ואף החל תהליך ההצטמצמות בעקבות הסכם – ביניים.

להסכם ביניים קדמה תקופה של התבססות התחזוקה והלוגיסטיקה, ובעקבות זה נולד בצ"ת שנועד לענות על דרישות הזירה. התשתית והתוכניות שקבע האלוף זאב אלמוג, בעת שפיקד על הזירה, הניבו פירות תקופתי. בית המלאכה הושלם ואוכלס, הסתיימה בניית חדרי האוכל. חיל – הים בנה מבני בטון יצוקים וראה עצמו מתבסס במקום. כשקבלתי את הפיקוד על הזירה היו בה: ארבעה סט"ילים מדגם "רשף" ושניים מדגם "סער" 2, כתריסר "דבורים" 6 "ניצים" וגררות. התצפית על ה"צפרא" אויישה בחיילות.

באילת נבנתה מספנה גדולה ונקבע שבסיס אילת ישמש בסיס לוגיסטי עורפי.

התפיסה המבצעית היתה – ראשית להשיג עליונות ימית ואחר כך לראות מה לעשות.

בהתאם לתפיסה זו נערכו אימונים לתפיסת שורשי המפרצים והיערכות לתקיפת יעדים.

בעקבות הסכמי – ההפרדה פונו הבסיסים בראס- סודר ואבו – רודס, והבסיס בא-טור תוגבר.

פינוי הבסיסים ערער את השליטה במפרץ- סואץ וכדי להתגבר על כך הקמנו מערכות מכ"מים קבועים ונפרסים על ראשי ההרים, לאורך מפרץ – סואץ. בעקבות פינוי הבסיסים הוקם בסיס ראס כניסה.

בתקופת פיקודי נערכה ה"התנחלות הגדולה" של משפחות אנשי קבע באופירה.

גם הדיונים הרבים במפקדת חיל הים שגרמו להיעדרויות ממושכות של קציני הזירה – צומצמו.

מעבר המשפחות וצמצום הדיונים הגבירו את נוכחות החיילים והעלו את כוננות הזירה.

התחילו להגיע וידאו טייפים. ה"חוליה העורפית" היתה מקליטה קטעי שידור נבחרים בהם צפינו יום לאחר שידורם בצפון.

הוקמו חוגים ספריות והחלו השתלמויות במסגרת האוניברסיטה הפתוחה.

בשארם, אתה מגיע מהר מאוד לאסיה ולאפריקה ולכן הכנסנו קצת אמריקה ואירופה… וכמובן, בל נשכח, גם את ישראל התרבותית.

בנושאים אלה בלט חיל הים וסחף אחריו את הגורמים הצבאיים והאזרחיים שבאיזור.

במשמעת תרבות הדיור, והנקיון. 800 הקילומטרים שהפרידו בין שארם לחיפה "קוצרו" על ידי אמצעי שליטה וקשר ששופרו בתקופתי, גם אמצעי הגילוי עברו תהליך של מודרניזציה.

את שירותי בזירה סיימתי בספטמבר 1976.

העברתי למחליפי זירה קטנה משקיבלתי, ללא ראס – סודר ואבו- רודס, אך העוצמה המבצעית של הזירה לא קטנה. הכוחות התבססו והכירו את הזירה טוב יותר.

הזיכרון היפה ביותר שנותר לי מהזירה הוא עצם הפיקוד על הזירה כה רחבה, עם כוחות ביצוע כה משוכללים. הריחוק ממפקדת חיל – הים נתן לי הרגשה של קברניט, היתה מהולה בזה תחושה שאני מסייע לבניית הקהילה האזרחית באיזור ומשמש בתפקיד של מעין "מוכתר".

תא"ל (מיל) יצחק דוידי

קיבלתי את הפיקוד על זירת – ים סוף בספטמבר 1976.

מצאתי זירה מסודרת ובה כוח אדם מגובש שמכיר היטב את הזירה הימית.

עסקנו רבות בשיפורים של מערך הגילוי השליטה והקשר. הוגדרו הסמכויות של בסיסי המישנה של שארם, דבר שהביא לעליה בעצמאותם.

בראשית התקופה בה פיקדתי על הזירה ניסו מחפשי נפט אמריקנים לחצות את הקו האמצע של המפרץ ולקדוח התחום הימי הסמוך לגדה שלנו. הפרענו להם להטיל עוגנים וטיבענו את מצופיהם ולבסוף הם נאלצו להעביר את הציוד הקידוח למקום אחר.מועד ראוי לציון היה 25.5.79 בו חצו שלושה נט"קים את תעלת סואץ בדרכם לים התיכון. היו אלה הראשונות בין הספינות המלחמה הישראליות שחצו את התעלה וההתרגשות לקראת מאורע זה היתה גדולה.

אגב, דווקא הנט"קים נבחרו למשימה זו כדי להימנע מהעברת כלי שייט הנחשבים לקרביים ממדרגה ראשונה. בעקבות פתיחת התעלה החלה תנועה ערה של כלי שייט במפרץ סואץ. ניצלנו תנועה זו לצורך תוכניות מבצעיות שהתבססו על השתלבות כלי שייט שלנו בין האוניות האזרחיות.

למרות תנועת כלי השייט שלנו דרך התעלה היה ספק אם אפשריות אלה יישארו פתוחות בזמן מלחמה, ולכן המשיכו להתייחס לים התיכון ולים סוף כאל שתי זירות נפרדות.

מכיוון שהיינו הגורם המרכזי במרחב שלמה עסקנו גם במשימות יבשתיות, שכללו: אבטחה, עבודות ביצורים ואימוני פריסה.

כשהתקיים בכנסת הדיון על הסכמי "קמפ דיויד" ישבתי ביציע האורחים ליד מוטה גור והאזנתי. לא הופתעתי מההחלטה, אך לדעתי בתקופת פיקודי לא הספיקו חיילי הזירה לעכל את משמעות ההסכמים.

הריחוק ממפקדת חיל הים ואמצעי הקשר הדלים נתנו לי אוטונומיה רבה, אולי אף רבה מזו שהתכוונו לתת לי הממונים עלי. מצאתי את עצמי לעתים כמעין מפקד חיל הים על זירת ים סוף.

סיימתי את שירותי בזירה באוגוסט 1979 העברתי למחליפי זירה מגובשת עם כוח סט"ילים שיודע את מלאכתו ומכיר את הזירה. אך עזבתי בידיעה ברורה שהזירה הולכת לקראת צמצום.

הזיכרון היפה ביותר שלי מהזירה? – יפה לראות סט"ילים חוזרים מהפלגה ארוכה ובנות הבסיס ממתינות לצוותים על המזח עם עוגות. הכל היה יפה שם.

תא"ל (מיל.) חיים שקד

קיבלתי את הפיקוד על זירת ים סוף באוגוסט 1979.

הזירה היתה לאחר ביצוע השלב הראשון של הסכמי הפרדת הכוחות ולפני ביצוע השלב השני. להבדיל מתקופת מלחמת יום הכיפורים, בה שימשתי סגן מפקד הזירה, וראיתי את הזירה בתהליך גידול, הפעם ראיתי זירה בתהליך של הצטמצמות.

השנה הראשונה לפיקודי על הזירה הוקדשה להתארגנות במצב החדש בו ישבו המצרים בראס מוחמד. התארגנות זו כללה התבססות סט"ילים בעלי טווח שיוט ארוך, כדי להקטין את תלותם בשארם, שהיתה מטווחת על ידי התותחים המצריים בראס מוחמד.

אחר כך התחלנו בתכנון המשך פינוי הזירה, לרבות פינו שארם. בתכנון זה הקדשנו מקום נכבד להיערכות הזירה בתנאים שיהיו לאחר אפריל 82.

שני גורמים יצרו בזירה מגבלה של כוננות: אווירת השלום שהייתה עלולה לטעת בנו שאננות, ומצד שני הפריעה עצם הידיעה שכל התארגנות היא למעשה לטווח קצר.

בעקבות ביצוע הסכם ההפרדה הפכה שארם להיות בסיס קדמי, הנמצא בטווח תותחים מצריים. דבר שחייב מתן שירותי אחזקה לכלי השייט במפרצונים קטנים שמחוץ לטווח התותחים. כך הוכשר מעגן מאולתר בדהב עם תשתית לאספקה, תדלוק ומים למקרה של מלחמה.

צמצום משמעותי של כוח האדם בזירה היה פועל יוצא של תהליך הפינוי. העברת כוח האדם ופיזורו בין היחידות החיל הצריכה רגישות רבה לבעיות אנוש, ואכן  בוצעה משימה זו במינימום זעזועים. ה"דבורים" שבזירה חולקו לשתי יחידות האחת בשארם והשנייה באילת. חיל הים בנה בשארם מסורת שהתבססה על דרישות וביצועים גבוהים. לא פלא הוא שבסיס חיל הים בשארם הוביל בנושאים כמו: משמעת, תנאי שירות, סדר וניקיון, ספורט, מורל גבוה, ואווירה של אנטי "בדואיזם". הקפדנו על הפרדה מוחלטת בינינו לבין כוחות היבשה במרש"ל, תוך שיתוף פעולה. לקראת סיום תפקידי לא היה מנוס מלהשתלב עם מרש"ל במספר תחומים, כמו מטבח שהפך להיות משותף, אם כי הפרדת חדרי האוכל נשמרה.

סיימתי את הפיקוד על הזירה בספטמבר 1981. הזירה אותה העברתי למחליפי כללה: מפקדה ששכנה באילת לאחר התארגנותה במקום. תוכניות מלאות לפירוק שארם שבוצעו בחלקן הגדול, ועקרונות מגובשים להפעלת הזירה לאחר אפריל 82. הזיכרון היפה ביותר שיש לי משארם קשור דווקא לתקופה בה שימשתי סגן מפקד הזירה, במלחמת יום הכיפורים.

אהבתי את רגעי ה"תחקיר" בהם השמיעו הצוותים את פרטי הביצוע לאחר שכלי השייט שבו מפעולתם המבצעית.

אל"מ (מיל.) משה אורון

התמניתי למפקד זירת ים- סוף בספטמבר 1981. בניגוד לקודמי הגעתי למפקדת הזירה ששכנה באילת, לאחר שהועברה משארם במסגרת שלבי הפינוי הראשונים. משימותיי העיקריות היו: המשך הפעילות השוטפת במפרץ – אילת, תוך סיום ההיערכות המחודשת של החיל בעקבות הסכם השלום. קודמי ביצעו את רוב שלבי ההעברה הלכה למעשה, אך נותר לעשות הרבה בתחום הארגוני שכלל: מיסוד יחידות מילואים, קביעת נהלים חדשים בנושאי כוח אדם ומינהלה, והרצת כל המכלול במתכונתו החדשה.

עד אפריל 82 קל היה לפקח משארם על התנועה במפרץ אילת, במגמה למנוע חדירות ופיגועים. זהותה של כל אוניה חולפת נבדקה על ידי ה"דבורים" שסיירו המפרץ אילת. להבא ניאלץ להסתמך על הכוח הרב לאומי שאין לדעת כיצד יתפתחו היחסים עימו. גם את צעדי המצרים בעתיד אין אנו יכולים לחזות. הכוח הימי שהיה בזירה צומצם, הסט"ילים עזבו את הים האדום, והמספנה שבאילת מטפלת בספינות מזמנות ובכאלה המגיעות מהבסיסים בים התיכון דרך תעלת סואץ.

בכוונתנו להמשיך ולסייר במפרץ עד  מעבר למצרי טיראן, לקיים נוכחות מליאה בכל המפרץ, ולוודא שהשייט של צי הסוחר יתקיים בהתאם להסכם השלום.

סיורים אלה יקשו על סיירות ה"דבורים", יהיה עליהם להפליג לטווחים ארוכים מאלה להם הורגלו. כל כובד הביטחון השוטף נופל על ה"דבורים". גם תנאי השירות המיוחדים שהיו לצוותי הים. כמו תוספת שק"ד, בוטלו. למרות הכל אני מאמין שהאנשים יעמדו בעומס המשימות.

מפקדי ה"דבורים" הטובים ביותר בחיל משרתים כיום באילת. העובדה שזירת ים סוף נשענת על ה"דבורים" זוכה להתחשבות מצד מפקדת חיל הים והצוותים שנשלחים אלינו הם מעולים. היו חיילים ששירתו בשארם וביקשו להמשיך את שירותם באילת, השתדלנו להיענות לבקשותיהם במידת האפשר, תוך מתן עדיפות לאנשי הקבע והחיילות. כך שרבים מאלה ששירתו בשארם ובבסיסי המשנה שלה, משרתים כיום באילת.

במצב של סגירת המצרים ובעקבות שינויים מדיניים עולה חשיבות הזירה לשיאה. חיכוכים ומתחים בזירה עלולים להתפתח למלחמה כוללת. לכן מוטל עלי ועל הבאים אחרי לשמור על הרמה הקיימת של הכוננות הגבוהה.

לתפקיד אותו אני מבצע מתלווים רגשות מעורבים. לא שרתתי אף פעם בשארם. הכרתי אותה רק מאימונים ומבצעים, אליהם נקלעתי מתוקף תפקידי הקודמים. זה מאפשר לי לגשת למשימת ארגון הזירה מחדש, כמנתח הניגש לחולה – ללא מעורבות רגשית. אך אינני יכול להתעלם מהבעיות המתעוררות בקרב החיילים, ולכן אני מקבל את עצב הפרידה במלוא ההבנה.

ביום 21 לאוגוסט 2009 נפגשנו אל"ם (מיל.) עמי שגב ואנכי עם מפקד חיל הים לשעבר, האלוף (מיל.) זאב אלמוג, בביתו שברמת השרון, על מנת לשמוע ממנו, אודות אירועים מרכזיים מתקופת שרותו כמז"ר ים סוף, בשנה של טרום מלחמת יום הכיפורים ובמהלך המלחמה

להלן תמצית סקירתו של האלוף (מיל.) זאב אלמוג על שהתרחש בזירת ים סוף טרם המלחמה ובמהלכה: (לנוחיותם של הקוראים הדברים שוכתבו שלא עפ"י סדר הצגתם).

"… קבלתי את הפיקוד על זירת ים סוף  ביולי 1972, בהרכב כוח שהיה נחות ביותר בהשוואה לכל הזירות והגזרות האחרות.

הייתה אז הערכות רצינית של חיל הים לקליטת ששת ספינות הטילים הראשונות מתוצרת "כחול לבן", ספינות סער 4, שנועדו לזירת ים סוף, אך מאחר והעברתם נדחתה נקלענו למצב בעייתי ערב המלחמה. כידוע אח"י "רשף" ואח"י "קשת" תוכננו לצאת מחיפה ב-15 לאוקטובר 73 ולהקיף את אפריקה בדרכן לבסיס שלמה. אך נוכח המלחמה שפרצה תשעה ימים קודם למועד זה נדחתה העברתן לזירת ים סוף עד ל-31 במרץ 1974 – כחצי שנה לאחר המלחמה. אין ספק ש"אילו" היו ספינות הטילים נוכחות בזירה במהלך המלחמה הכול היה שונה לחלוטין, לרבות  בהתייחס להצלחתם  של דבורי פלגה 915 .

אבל אין "אִילו"!…

שנה ורבע טרם המלחמה שאלתי עצמי איך נסתדר באם תפרוץ המלחמה כשלרשותנו סד"כ ואמצעים מוגבלים כל כך?

ידעתי שרק היערכות נאותה בכלים ובאמצעים שעומדים לרשותנו תאפשר התמודדות ראויה במלחמה.

עד תחילת המלחמה היו רק 4 דבורים מאוישים. ערב המלחמה הגיע צוות חמישי, ובמהלך המלחמה הורדו דבורים נוספים. המסר היה:

"זה מה יש, ועם זה צריך להסתדר… ולהסתדר טוב!"…

בנוסף לדבורים היו 6 נט"קים, משלושה סוגים שונים, ואוניית עזר אח"י "בת ים". אח"י "בת ים" הפכה לנטל. כל מהלך המלחמה היינו עסוקים בכיצד "להחביא" אותה ע"מ שלא תיפגע ע"י המצרים. שכן, היא היוותה מטרה שניתן לגלותה מרחוק בעוד שעל סיפונה היו מערכות נשק קלות ואמצעי התגוננות דלים. הסד"כ, רובו ככולו, יועד למטרות הובלה והגנה ולא לתקיפה. לא היה, אפוא, ברשותנו אפילו לא כלי תקיפה אחד. בנוסף היו עוד  כ- 4-6 "צרעות" (סמ"רים מדגם "ברטראם") שפעלו בראס סודר, ומצבם הטכני היה בכי רע. לקח לי זמן לשכנע את פיקוד חיל הים להעבירם לאילת שם ייהנו מתחזוקה ראויה ומשובחת יותר ויפעלו בתנאי ים טובים ומותאמים להם.

זירת ים סוף התפרסה על-פני כ-600 ק"מ – מצפון מפרץ סואץ ועד לצפון מפרץ אילת. ה"חזית" התפרסה על-פני כ-350 ק"מ לאורך מפרץ סואץ כשהמרחק הממוצע מהגדה המצרית (מערבית) לגדה הישראלית (המזרחית) הוא כ-20 מייל ימי בלבד. לאורך ה"חזית" הזו שרר ריק מדברי למַעט מספר קטן של מאחזים/בסיסים זעירים – מה ש"מזמין" את האויב לחצות את המפרץ בידיעה שאין מי שיעצור אותו.

מצאנו עצמינו לא רק בנחיתות כמותית אלא גם טכנולוגית. עמדנו מול סד"כ מצרי הכולל סטי"לים, צוללות, נחתות, משחתות, מקשות, סמטל"רים, וכלים נוספים בבסיסים שנמצאו לאורך המפרץ – מעדבייה שבצפון המפרץ, דרך ער'דקה, סאפאגה וראס בנאס (בֶּרֶניס) שבדרום – בשליש הצפוני של הים האדום. בנוסף לכך עמדו לרשות המצרים נקודות חנייה ותספוק במעגנות כמו: מארסה ת'למת, ראס ע'ריב, ראס שחיר, ועוד. ברשות המצרים גם נמצאו כ-200 סד"גים מגויסים.

מעבר לסד"כ הנחוּת כמותית וטכנולוגית, היו פערים נוספים שנדרש היה לצמצמם.

לנוכח יחסי הכוחות והגיאוגרפיה הנתונים היה ברור, שהדרך להתמודד עם האתגר/האיום הזה היא לפי הכלל: "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה " – השאלה שנותרה פתוחה: איך ממשים זאת בנתוני הזירה?

גם הכוח האווירי והיבשתי באזור היו מעטים. אמנם בסמוך אלינו מצפון לשארם א-שייח נמצא שדה התעופה של בח"א 29, אך לא הוצבו בו דרך קבע מטוסי קרב והוא שימש בעיקר לתובלת גייסות ולוגיסטיקה. בשארם ובראס סודר הוצבו סוללות "הוק" להגנת נ"מ. כל מהלך המלחמה הגיעו לשארם 2 – 4 מטוסי פאנטום בלבד.

כוח השריון, היה מורכב משני גדודי חק"ש (חיל "קשישים") עם טנקי "שרמן" ישנים – אחד בשארם א-שייח והשני באבו רודיז … 

תפישת המלחמה בעינֵי מקבלי ההחלטות הובילה, לדעתי, למצב של "תרדמת" בזירה.

זכור לי שעם קבלת הפיקוד, אמר לי מפקד החיל שמינה אותי, האלוף (מיל.) אברהם בוצר ("צ'יטה") : "זאב איך תסתדר ב-10 השנים הבאות בלי שתהיה לך מלחמה?"

המשפט הזה ביטא הלך רוח שכיח באותם ימים, שחילחל גם לשטח ברמות שונות, ולא תרם ליצירת אוירה צבאית ראויה.

האווירה בזירה

סגני (חיים שקד) ואני ירדנו יחד לזירה. הגענו לזירה "רדומה", המקיימת חיי חברה תוססים, שמפקדים וחיילים ישֵנים בה שנת ישרים עד לשעות הבוקר המאוחרות…

באווירת הנוף הפראי והנפלא של הזירה, ובתנאי האקלים והחום הגבוה של הקיץ, קל היה להיסחף ל"בדואיזם" המוכר (לישון, ליהנות, לאכול דגים… וליהנות מהפסטורליה והרומנטיקה המתוקה והמוכרת של זי"ס)

על רקע פתיחה שכזו ולאור המסרים המרדימים מצד פיקוד צה"ל וחה"י, נעשיתי אחוז תזזית… שאלתי עצמי, מה צריך ואפשר לעשות ברמה היומיומית על מנת להתמודד בבוא העת באופן ראוי ונכון אם וכאשר נגיע למבחן של מלחמה?

על מנת לבצע שינוי מהותי, צריך היה לאסוף את כל הכוחות המזעריים שנמצאו בזירה ולבצע בהם ואיתם "טרנספורמציה מבצעית".

מה עשינו ?

באותם ימים בוצעו סיורי "מונטנה" – סיור בן 3 יממות בחודש. כלומר, מפרץ סואץ בעצם היה מופקר. גם נט"קים הִדִּירוּ נוכחותם מן המפרץ. לא היה מנוס מיצירת מציאות חדשה הנשענת על נוכחות רציפה במפרץ סואץ.

היו 4 דבורים פעילים. קבעתי שזוג אחד יבצע סיור במשך שבועיים ברציפות ויוחלף ע"י הזוג השני לשבועיים הבאים. מאוחר יותר, לאור העומס ירדנו לסיור בן 10 ימים.

הסיור התבצע לאורך המפרץ בין בסיס שלמה בשארם א-שייח לבין ראס סודר שבצפון המפרץ. בסיס החנייה הקבוע היה אבו זניימה, ממנו עולים עד פאתי ראס סודר וחזרה.

על מנת לאפשר חניות ביניים נזקקנו להכשיר בסיסי ביניים שיאפשרו קליטתם של הדבורים לצורכי תחזוקה ותספוק באתרים הבאים:

• ראס סודר
• אבו זניימה
• אבו רודיז
• א–טור

הקמת תחנות הביניים סייעה להקמת התשתית הטכנולוגיסטית שנדרשה לתיספוקם של הדבורים. הכנו מיכלי דלק ממוגנים (הסתייענו בשכננו ה"ירוקים" ב"מרש"ל"), הצבנו ערכות חלקי חילוף לטיפול טכני והכשרנו צוות קדמי שהוטל עליו לזנק מעת לעת לנקודות החניה לצורך טיפול בדבורים ובכלי שייט נוספים במידת הצורך. אט אט נבנתה תשתית שאפשרה התנהלות ראויה.

הזירה, כידוע, הינה מורכבת מאוד: שוניות ריפים, ים קשה, תנאי גאות ושפל עם פערים אנכיים משמעותיים ביניהם ומתקני נפט בלב-ים, שחייבו התמודדות קשה. מעבר לכך הייתה בעיה מרכזית נוספת, והיא נוכחותו של כוח מצרי באי שדואן .

תימרור המעבר במצר המילאן – התימרור התבצע במהלך שנת 1972 באמצעות זריעתם של מחזירי הד מכ"ם על גבול ריפי האלמוגים, וזאת על מנת לנווט במצר בביטחון ולהגביר את השליטה המלאה של מפקדי הדבורים והנחתות בעת המעבר בו. דרשתי מהם לעבור את המילאן במהירות של לפחות 15 קשר. הנחיה זו באה לחזק את תחושת הביטחון והשליטה גם אל מול המצרים המתבוננים מנגד בפעילותינו. אגב, במהלך המלחמה נורו טילים על מחזירי הד המכ"ם שנחשדו ע"י המצרים כמטרות ימיות.

חשבתי, שלמעשה, אין למצרים כל בעיה לחסום את המפרץ, בהקמת "חומת מגן סינית"… מוכר הסיפור של מפקד טייסת המיראז'ים, טייסת 119 – "עטלפים מעל ע'רדקה", שכתוצאה מתקיפתם את מעגן ע'רדקה במלחמת ההתשה, הציבו בו המצרים 6 סוללות טק"א מדגם s.a.2 ו-s.a.3 וכך, הגבילו את פעילותו של חה"א בין ע'רדקה לאי שדואן. האי שדואן, המצוי במרחק של כ-36,000 יארד מחוף סיני, היווה מעתה איום רציני. שכן מחופו המזרחי, יכלו הסטי"לים המצריים לשגר טילי "סטיקס" אימתניים על כל כלי-שייט שלנו שנכנס למפרץ סואץ או יצא ממנו.

אגב, העטלפים ה"אמיתיים" (לוחמי ש/13), אשר חדרו שלוש פעמים במהלך המלחמה לתוך מעגן ע'רדקה, וטיבעו בו 2 מתוך 4 הסטי"לים המצריים, הם שהשלימו מדרום, את המענה כנגד ה"חומה" הזו והיוו, למעשה, את הזרוע השנייה לדבורים שפעלו במפרץ סואץ. 

בהיבט האישי שלי.

הכרתי היטב את הזירה. הגעתי אליה לראשונה ב-1956 במהלך מבצע "קדש". ב-1967 שרתתי בפלגת הסטר"ים של חיפה, פלגה 914. הייתה אז תורנות של מפקדים שנדרשו לרדת לסייע בהפעלת 2 הטרפדות 16 מטר שהיו מוצבות דרך קבע באבו זניימה.

במהלך שנות ה-60 טרם מלחמת ששת הימים, שרתתי כקצין לוחם בשייטת. לא שבעתי נחת מהמתרחש שם והחלטתי לעבור ולהתמחות בהפעלת כלי שייט. ניתן לומר, שעזבתי את השייטת במחאה כנגד תרבות השקר, העצלות, חוסר המשמעת וחוסר הדבקות במשימה ששררו בה. פיקוד השייטת לא היה מקצוען וחסר היה עמוד שדרה. חשתי, אז, שמקומי לא איתם. תוצאות אווירה ונורמות אלו ניכּרוּ כהוגן במלחמת ששת הימים.

הגעתי, אפוא, לפלגה 914. המפל"ג היה משה אורן, והסמפל"ג אלי רהב.

זכיתי להכירם ולעבוד במחיצת דור מפקדים נמרץ ומקצועי (רפי רז, רפי אפל, אריה רונה, עמי שר-אל (שתחילה הייתי סגנו ב-ט-208). האווירה הייתה טובה. לימים הגיע גם אבנר קורא ויחדיו התכוננו לבחינות הסמכה … ובהמשך הוסמכתי לפיקוד על טרפדת.

כשלושה שבועות קודם למלחמת ששת הימים, ב-13 למאי 1967 – תחילת תקופת ההמתנה – הגיע מש"ט חדש/ישן לשייטת 13–"ברלה". הוא ביקש ממני לחזור לשייטת (נועדתי לפקד על השייטת). התניתי את חזרתי בקבלת תפקיד פיקודי/מבצעי, ונעניתי. יום לפני המלחמה קבלתי ממנו פתק "בוא ותקבל פיקוד…" חזרתי וקבלתי פיקוד על כוח החזירים שפעל בפורט סעיד.

לא ארחיב הדיבור על פעולת פורט סעיד, שכשלה. רק אציין, כי כוח ש-13 שסרק את הנמל מצא אותו ריק ממטרות צבאיות ואילו המשחתת "יפו" ושלוש טרפדות שארבו למצרים מחוץ לנמל הפסיקו את המגע עם שני סטי"לים מצריים שנתקלו בהם וכשלו להשמידם. לא עוד, אלא ש"כוח השטח" הזה נטש את כוח ש/13 והסתלק מן הזירה מבלי לאוספנו כמתוכנן.

ב 11 ליולי נערך קרב הרומני.

במקרה זה, התנהל קרב למופת, "לפי הספר", ע"י כוח של שתי טרפדות בפיקודו של אלי רהב בהשתתפות המשחתת אח"י "אילת". התיעוד מופיע בפרסומים ולא ארחיב. אולם בהיבט האישי שלי, למדתי היטב את לקחי הקרב המוצלח הזה. הלקח המרכזי היה: הטרפדות ערכו מספר סבבים וניסו ללא הצלחה לפגוע באויב מטווחים של כ-500 יארד. אולם, כשהן התקרבו לטווח של 150 יארד, הצליחו לפגוע בטרפדות המצריות ולטבע אותן. מכאן המפתח לתפישת הלחימה שאימצתי – לסגור לטווח 0 ולהשמיד!

זהו בעצם עיקר ותמצית התו"ל של הדבורים במלחמת יום הכיפורים.

לימים מוניתי למש"ט 13. במהלך מלחמת ההתשה שולבה השייטת באין ספור פעילויות מבצעיות – רובן לאורך התעלה ומפרץ סואץ – שהביאו מוניטין לחיל הים בכלל ולשייטת 13 בפרט. לא כאן המקום לפרט, שכן כוונתנו להתמקד בפלגה 915 במלחמת יום הכיפורים. אולם, עלי לציין, כי לולא הצלחתה של שייטת 13 במלחמת ההתשה לא היה חיל-הים זוכה לקבל אישורים מהמטה הכללי של צה"ל לבצע מבצעים קרביים מחוץ למים הריבוניים של ישראל. אפשר לקבוע היום בוודאות רבה למדי, ששייטת 13 הציבה את חיל הים על המפה המבצעית של צה"ל עוד בטרם השיג את ההצלחה המרהיבה שלו במלחמת יום הכיפורים.

משהו נוסף אודות ניסיונם של מפקדים – בסיום תפקידי כמש"ט 13 לאחר מלחמת ההתשה, עברתי התמחות לפיקוד על סטי"ל. גם התאמנתי בבסיס אשדוד בהדרכת מוסה לוי בהפעלת נט"קים ובצעתי מספר מטלות חייליות (בין אוקטובר 1971 ויולי 1972, עת התמניתי למז"ר ים סוף). אגב, ניסיון זה, הניעני בתקופת פיקודי על החייל, לחייב מפקדים משייטת 13 ומשייטת 7 לעבור הסמכה לפיקוד על סטי"ל טרם יקודמו לתפקיד בכיר ביחידותיהם. (מפקדי הצוללות הראשונים שהוסמכו כמפקדי סטי"לים כגון לוריא דוד ושמחוני זכו, מחמת צורכי השעה, להקלה בכך שעברו מיד לפקד על הצוללת מבלי להתנסות בפיקוד בפועל על סטי"ל). אבני-הדרך האישיות שצוינו לעיל והניסיון שצברתי עד הגעתי לזירה הכשירו אותי היטב לפיקוד על זירת ים-סוף.

חזרה לזירת ים סוף טרם המלחמה.

אט אט נוצרה אוירה מבצעית ראויה בזירה. והיה היבט נוסף חשוב לענייננו: לפחות אחת לחודש, לקחתי עימי את מטה הזירה, שכלל את סגני, מפלג טכני (חנוך בן אליהו) מפל"ג אג"ם (בן שושן) מפלג מפקדה (אמנון בן ציון) ואחרים ויצאנו לסיור מטה לאורך מפרץ סואץ… הֵסַבנוּ מכונית "ואן" וארגַנוּ אותה כחפ"ק נייד (קראנו לה "איירונסייד", על-שם הבלש הידוע בסידרת הטלוויזיה), קבענו בה שולחן, ונסענו לכל נקודות החנייה שלאורך מפרץ סואץ, בין שארם א-שייח לראס סודר. כך נפגשנו עם מפקדים, למדנו את הקשיים והפערים שהם סבלו מהם, ובנינו באופן שיטתי תשתית של נקודות שיָזינוּ אותנו בעת הפעילות במפרץ. הרעיון היה להעניק ליחידות הללו יכולת אוטונומית בהיבט הטכנולוגיסטי, שתשרת אותן בעת מלחמה ותחסוך מהן את הדרך הארוכה והמעבר דרך מצר מילאן – כשהם חשופים למצרים המתַצפּתִים מהאי שדואן – המובילים לשארם וממנה.

בהתייחס לתורת הלחימה:

מה היה בבסיס התו"ל שאמצנו?

בהעדר כלי תקיפה, הדבורים היו כלי השייט היחידים שניתן היה להערכתי להפעילם ככלי תקיפה. אך צריך היה לגבש, לאמץ ולהטמיע את התפישה ולתרגל את התו"ל לקראת מלחמה אפשרית.

סטי"לים מצריים לא נכנסו למפרץ סואץ (באותה תקופה). נמצאו בו סט"רים כ-123, ספינות "ברטראם" מוּזָנות דיזל, ספינת ה"דה קסטרו" שיצאה מעדבייה, ובמלחמת ההתשה גם הוצבו בו שני סט"רים 183P- שהמצרים הורידו מע'רדקה מיד לאחר הפשיטה של  ש-13 באי גרין. שני סט"רים אלה טובעו חודש וחצי לאחר-מכן ע"י ש-13 במבצע "אסקורט".

2 אירועים מכוננים השפיעו על תפישת הלחימה בדבורי 915:

הארוע הראשון – אירוע ה"דה קסטרו" המצרי במאי 1973  

סגן צביקה שחק היה מפקד ה"צרעות" (סמ"רים "ברטראם") בראס סודר. והנה הגיע סמ"ר "דה קסטרו" מצרי מעדבייה והפגיז את ראס סודר. צביקה שחק יצא מולו עם זוג "צרעות" וירה עליו מטווח רחוק של כ…5,000 יארד.

בתחקיר אמרתי לו: "מה אתה מפקד ה"גרף שפיי" שאתה יורה מטווח כזה?               (ה"גרף שפיי" – אוניית מערכה גרמנית ממלחמת העולם השנייה). היה ברור לי, שלצביקה היה חשש לפעול עם ה"צרעות" שלו, שרבו בהן התקלות הטכניות, ובמיוחד כשהוא ניצב מול תותח 4 קני בירכתיים של 14.5 מ"מ המוצב על סיפון של ספינה בת 120 טון – פי שלושה מן הדבור. נזפתי בצביקה. הדגשתי לו את החשיבות לרדת לטווח 0 ע"מ לפגוע.

עמי שגב מבקש להעיר הערה:

למיטב ידיעתי צביקה קיבל הוראה מגולדצקי, שהיה מפקד ראס סודר, לפתוח באש בטווח רחוק …..

זמן קצר אחר כך הגיעו דבורים לראס סודר. באותו הזמן שכנעתי את מפקדת ח"י לקחת את אחד מנט"קי ה"שקמה", את אח"י "תרשיש", שסבלה מתקלות רבות, להפליג איתה לראס סודר, להצמיד אותה לחוף ולהשבית אותה, על-מנת שתשמש מזח התקשרוּת לדבורים.

ארוע שני – אירוע ה"דה קסטרו" ב-13 באוגוסט 1973.

היו ידיעות על כך שה"דה קסטרו" מתכוון להפגיז שוב את ראס סודר.

ההנחיה שלי כמז"ר לצביקה שחק מפקד הדבורים בראס סודר הייתה: "התקשר ל"תרשיש" והיה מוכן לזנק אליו, להגיע לטווח 0 ממנו ולפגוע בו".

ישבתי בחפ"ק בשארם, ה"דה קסטרו" אכן הופיע והדבורים זינקו לעברו ונעו לכוונו במהירות המרבית שלהם – כ-18 קשר. הסמ"ר המצרי נסוג ונע גם הוא במהירות דומה לכוון מערב כך שהמרחק ביניהם לא הצטמצם. בשלב מסוים נפתחה עליהם אש מכיוון ה"דה קסטרו" ונסתמנו פגיעות בדבורים. צביקה ביקש את אישורי לפתוח באש ואישרתי לו. בדבור 864, בפיקודו של שלום שוואי – נפצעו המפקד במצחו וגם הצ'יפ מדואל. הדבור השני היה 867, בפיקודו של אלי גבריאלי.

הנחיתי את צביקה ל"סחוט" ירי של "בודדת", כדי להימנע מבזבוז תחמושת. צביקה פתח באש… ה"דה קסטרו" החל מזגזג וכך הצטמצם בהדרגה הטווח שביניהם. לכשהגיע ה"דה קסטרו" לכשליש החלק המערבי של המפרץ הוא איבד ככל הנראה שליטה, והטווח אליו הצטמצם לגמרי. דווח שהמפקד המצרי נטש את הגשר ….

הדבורים הגיעו אמנם לטווח 0, אך נותרו ללא תחמושת ולא השמידו את ספינת האויב…. בשלב זה הורה הרמטכ"ל "דדו" להחזיר את הכוח מפאת החשש שייפגעו ע"י תותחי 130 מ"מ מבוקרי המכ"ם מן הסוללה שהייתה מוצבת על החוף בראס מהגרה.

טסתי מייד לביצוע תחקיר בראס סודר. שוב נזפתי בצביקה שחק – הפעם, על שנשאר ללא תחמושת 20 מ"מ. שאלתי אותו: "מה עם הרימונים וה"עוזים" שברשותך בספינה? ומדוע לא נגחת את ספינת האויב באמצעות חרטום המתכת שלך?

(שקד ובן שושן לחשו לי, אז, "מה אתה לא מדיח אותו?" והשבתי להם: "אנחנו כמפקדים נושאים לא פחות ממנו באחריות לתוצאות – הוא, אמנם, טרם הפנים את החינוך ורוח הפקודה שלי, אבל הוא קורץ מחומר טוב ואני מאמין, שהוא יֵדע בבוא העת לספק את הסחורה" …)

                                                                                                            אימונים – במהלך השנה שקדמה למלחמה, הנהגתי אחת לחודש ביצוע של תרגיל זירתי, תרגיל "סנפיר". בתרגיל זה תורגלו משימות הזירה במלחמה לרבות הנחתת כוחות צה"ל במבצע נחיתה בה שולבו עפ"י תו"ל גם כוחות מיחידה 707 שתפסו ראש חוף, נטק"ים נוחתים ודבורי 915 כמרתקים ומאבטחים. לא הוקצה לנו טרם המלחמה שום יעד קרקעי לתקיפה, אך תורגלו רבות התו"ל ונהלי הקרב; כל היעדים שנתקפו במלחמה, נבחרו אד-הוק במהלכה. לשיטתי, ההסתערות והחתירה לנהל קרב בטווחים הקרובים היא שהעניקה לחיל הים את מיצובו ומיקומו בהצלחה במלחמה בכל הגזרות ובכל הקרבות. "אין הצלחה בלי להסתער"

דור המפקדים של מלחמת יום הכיפורים בזירת ים סוף, הפנים את התפישה ומימש אותה הרבה מעבר לציפיות שלי, במיוחד במארסה ת'למת.

כניסתם היזומה של זוג הדבורים בפיקודו של צביקה שחק, למעגן הרדוד במארסה ת'למת, וניהול קרב בטווחים כה קרובים, היוו מימוש מיטבי של תורת הלחימה  של הדבורים. תגובות הקצינים הנוספים בשני הדבורים שנכנסו למעגן, אשר הפעילו בנחישות את כל האמצעים שעמדו לרשותם וירו בכל אמצעי אפשרי, הוכיחה בעליל שהם הפנימו את הלקחים משני האירועים המכוננים הללו.

צביקה שחק, מפקד דבור 864 שגם היה מוביל הזוג, סג"ם עמי שגב, מתמחה לקצין משמרת שהצטרף להפלגה ולא השתייך לצוות האורגני של דבור 864  (שהמשיך לירות בנק"ל  גם לאחר שנפגע פגיעה קשה) וכן, סמ"ר שלום נחמני, ה'צ'יף' "שהציל את הספינה ואת אנשי צוותה' – זכו ב"עיטור המופת" בעקבות הקרב במארסה ת'למת. סג"מ נמרוד ארז סגן מפקד דבור 864 זכה לצל"ש הרמטכ"ל.

(אגב, עמי שגב, גם בהמשך דרכו כמפקד סטי"ל, במהלך אירוע שהתרחש שנים אחר-כך ב"אי הארנבות" שליד נמל טריפולי שבצפון לבנון, חזר והוכיח שמורשת הסתערות זו שהוגשמה במארסה ת'למת נצרבה היטב בתודעתו; לאחר אין ספור ניסיונות שכשלו לחסל מחבל שעמד בסירה והמשיך לירות נגד כוחותינו – צריך לומר באומץ לב – ואף פצע כמה מאנשינו, הסתער עליו עמי שגב ודרס אותו עם חרטום ספינתו, כמצופה בנסיבות שנוצרו, והוכיח גם באירוע זה דבקות במשימה, אומץ לב ומנהיגות).

בקרב מארסה ת'למת נפגעו 8 לוחמים ואחד מהם, הרצל מועלם ז"ל, נהרג תוך לחימה בגבורה בעמדתו. הדבורים שנפגעו במדחפיהם "גררו" עצמם לאבו-זניימה, תוקנו וכבר למחרת חזרו לפעול.

התקפת ה"דבורים" במארסה ת'למת שיבשה, לדברי היסטוריונים צבאיים, את מגמת הצבא המצרי לתגבר בכוח מושט את לוחמי הקומנדו המצריים שהונחתו מן האוויר. לא פחותה בחשיבותה הייתה העובדה, שעוד המצרים מתכננים להפתיע אותנו, הם מוצאים עצמם, כבר מן השעות הראשונות למתקפתם היזומה והמסיבית כנגדנו, מופתעים עמוק בתוככי ביתם… קרב מארסה ת'למת, שהיה הראשון בקרבות זי"ס במלחמת יום הכיפורים, הוא ותוצאותיו "נתנו את הטון" לכל התקיפות שבוצעו בעקבותיו במלחמה זו בזירה.

• עמי איילון נקרא לשוב לפלגה 915 עוד בשלבי המלחמה המוקדמים. הכרתי את עמי משרותי כמש"ט 13. המלצתי עליו לקבלת עיטור הגבורה בקרב באי גרין.

לקח מרכזי בקרב מארסה ת'למת היה הצורך לשפר את האמצעים ולא להסתפק בתו"ל, עם זאת לא חשבנו להַתנוֹת את התו"ל בקבלת אמצעי הלחימה החסר.

ברם, עוד טרם המלחמה שמעתי מידידי האלוף (מיל.) ישראל טל (טליק) ז"ל, כי בכוחות היבשה לא רוצים את התול"ר 84 מ"מ הקרוי "קרגו", אותו תוכנן להתקין בזחל"מים. ביקשתי לספק לנו את ה"קרגו" על-מנת להתקינו בירכתי הדבור כ"נשק מסיים". לחה"י ארך זמן רב לספקו לנו … דרשתי אותו שוב ושוב. אך רק לפני הקרב בראס ע'ריב (ב-14 באוקטובר), הגיע ה"קרגו" לזי"ס. בזכות זריזותם של אנשיו של המפל"ג הטכני, חנוך בן אליהו, הם מותקנו בדבורים על הריילינג בירכתי דופן ימין.

בתדרוך לקרב בראס ע'ריב הנחיתי שב"קרגו" יש לפתוח באש בטווחים הקרובים – מכל מקום, ממרחק שאינו גדול מ-50 יארד.

עמדנו לצאת לים. עמדתי בגשר הפיקוד בסמוך לעמי אילון ואז, לאחר שכבר שחררנו חבלים וניתקנו מהרציף הגיע חייל בריצה וצעק : "המז"ר צריך אותך, יש "אור ירוק"…. נאלצתי לרדת … מספר שעות מאוחר יותר, "כבה" ה"אור הירוק" והמבצע בוטל … כך פספסתי גם את קרב הדבורים בראס ע'ריב וגם את מבצע הנחיתה "אור ירוק"…

בקרב בראס ע'ריב חברו שני כוחות – אחד בן שני דבורים שיצא מא-טור בפיקודו של ישראל פטשניק כמוביל זוג, והשני שכלל 3 דבורים בפיקודו של מפקד המבצע עמי איילון, שיצא משארם א-שייח.

לא ארחיב אודות הקרב עצמו, בו טובעו 2 סד"גים גדולים וכ-15 סד"גים קטנים עמוסי נשק, אמצעי לחימה, מזון ולוחמים שעגנו בקרבת החוף כשבעורפם התייצב גדוד חרמ"ש מצרי שהפעיל אש צפופה לכיוון הים.  תיאור מלא של הקרב מפורט בפרסומים השונים.

למחרת עם שחר טסתי לא-טור. סָפרתי כ-30 פגיעות בכל אחד מהדבורים. הבחנתי שאחד מצגי המכ"ם חטף כדור והתנפץ, מחסנית 20 מ"מ חטפה פגיעה ישירה ונשרפה. מפקד דבור צביקה מור נפגע (היחידי) בעינו, מה שמוכיח שאכן נלחמו בטווחים קצרים. אולם, בעיקרו של דבר, הקרב הראשון והיחידי שבו נטלו חלק חמשה דבורים, הסתיים בהצלחה מרשימה והשפיע רבות על המשך המערכה בזירה.

הדבורים השתתפו בפעילויות מבצעיות נוספות כגון, בהטבעת אותה ספינת "דה-קסטרו" ש"הציקה" לראס סודר בשנה שקדמה למלחמה. חיסולה, בסמוך לחוף המצרי ומול ראס סודר, איפשר לצה"ל להשאיר את סוללת ה"הוקים" בראס סודר במקומה למשך חמשת ימי המלחמה הראשונים, וכתוצאה מכך לשלול מן הארמיה המצרית השלישית את הכיסוי האווירי שהייתה זקוקה לו ואשר מנע ממנה להתקדם לעבר מרש"ל. על תקיפה זו, באמצעות שני דבורים, פיקד עמי איילון. הדבורים גם השתתפו בניסיון החילוץ של נצורי מעוז המזח בפורט תאוואפיק, והם גם חדרו בפיקודי לנמל עדביה במגמה לכובשו (אך דן שומרון עם חטיבתו הקדים אותנו ב-15 דקות בבואו לנמל מדרך היבשה). הדבורים גם השלימו והידקו את המצור על הארמיה השלישית בצידה הימית שמדרום, שהפך ל"קלף מיקוח" מדיני לשם הסרת המצור הימי המצרי בים האדום.

במהלך המלחמה הורדו אט אט דבורים נוספים עם צוותי מילואים ולוחמים מ-ש/7, שהצטרפו, לאחר הכשרה קצרה, אל הכוחות הלוחמים. בסיום המלחמה גדל סד"כ דבורי פלגה 915 ל-13 דבורים – מה שמוכיח באיזה כוח מצומצם עברנו את השלבים המכריעים של המלחמה.

• כוחות של ש-13 הורדו לזירה על-פי דרישתי והגיעו אליה ביום השלישי למלחמה. במהלך 13 ימי לחימה הם ביצעו 4 פעולות תקיפה שונות על מעגן ע'רדקה המבוצר – בה הושמדו שניים מתוך ארבעת הסטי"לים המצריים שהיו בזירה – וביצעו עוד שתי תקיפות אחרות ביעדים שבדרום מפרץ סואץ. פעולות ש-13 היוו, כאמור, את הזרוע השנייה לבלימת המצרים בים סוף, שהשלימה מדרום את פעולות הדבורים בתוך מפרץ סואץ ובכך הן תרמו תרומה מכרעת להגנת שארם א-שייח ולהבסת הצי המצרי בכניסה מדרום למפרץ.

המלחמה הסתיימה בשליטה מלאה של חיל הים בזירת ים סוף למרות הנחיתות הכמותית והטכנולוגית של אמצעי הלחימה שעמדו לרשותנו וזאת בזכות רוח הלחימה, יוזמה התקפית, תיחכום ומנהיגות של מפקדים זוטרים ובכירים בכל הקרבות והאירועים

.  

לסיכום, עם הכוח המגננתי הזעיר שעמד לרשותנו במלחמת יום הכיפורים, טיבענו ולקחנו שלל 23 כלי-שייט מצריים מבלי שאיבדנו כלי-שייט כלשהו, גרמנו למצרים לפנות את המעגן המבוצר שתקפנו בע'רדקה, יצרנו חופש פעולה שאיפשר להנחית אוגדת שיריון בדרום-מערב מפרץ סואץ, פינינו 1500 שבויים מנמל עדביה והידקנו את המצור על הארמיה השלישית ומעל לכל, מנענו את הכיבוש של מרש"ל שתוכנן להתבצע ע"י המצרים…