את גיגו פגשתי לראשונה עם התייצבותי בפלגת הדבורים בשארם אל שייך בדבור 864 ביולי 1973 מעט לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

מהשבועות הראשונים מאז הצטרפותי כסגן מפקד הדבור עליו שירתנו יחד איני זוכר דברים מיוחדים מגיגו פרט לעובדה ששנינו גרנו במושב שיתופי והייתה תחילתה של הרגשה שבאנו מ"כפרים" דומים.

נודע לי שגיגו החל מסלול בסיירת מטכ"ל אותו הפסיק מבחירה והוצב כלוחם-מוכ"מ על דבור.

גיגו הצטייר כחייל שקט, צנוע, שתקן אך לא חסר דיעה.  ההפך. גיגו היה דעתן ודעתו נשמעה גם כשנראה שהוא בעמדת יחיד.

הדבור שלנו היה דבור הפיקוד בקרב מרסה תלמת שהיה גולת הכותרת בשירותינו במלחמה ובדיעבד התברר לי כי כמו רובנו השפיע על גיגו באופן צורב וניכר לאורך כל חייו.

גיגו היה מוכ"מ בתפקידו הרישמי אך בזמן הקרב הפעיל נשק והשתתף בלחימה באופן פעיל . כשנדמו כלי נישקנו בגלל תערובת של פגיעה בלוחמים ותקלות שבתנאי הקרב היו קשות מלטפל, ירד גיגו לבטן הדבור והביא עוזים לשגב , לעצמו ולי כדי שהאש מכיווננו תימשך- זאת ללא פקודה וביוזמה עצמית שלו.

כשהתקבלה פקודת המשימה שלנו ובה צוונו לפגוע בכלי שייט ובהם גם ספינות דייג מצריות היקשה גדעון בשאלותיו על הסיבה לכך. שאלותיו של גיגו לימדו אותי רבות על אופיו המיוחד והתחזקו גם לאורך חיינו הבוגרים בהתכתבויות ובשיחות מזדמנות שקיימנו.

גיגו היה אדם מאד אנושי , הומניטרי , חובב טבע ונוף , איש של פשרות ושלום , ציני במידה סבירה , חרוץ עד כלות הכוחות (ולצערי גם החיים).

ליווינו יחד את מצוקותיו של דני נחושתן – חברנו ללחימה שהיה פגוע נפש – הלום קרב מוכר ושנגמל לבסוף מיסוריו כששלח יד בנפשו. נפגשנו גם בלוויתו של דני ולאחר מכן באזכרה בה ניהלנו שיחה ארוכה על החיים ועל הנזק העצום שנגרם למי שחווה כמונו חווית פחד מוות כל כך מוחשית.

נזכרנו כיצד אמא שלו הפתיעה, מיד עם שוך הקרבות בביקורה בנמל עדביה המצרי , הביאה עוגה ליום הולדתו מתוך תקווה שאולי תיפגוש בו- מה שקרה בפועל.   גיגו שישן כשנעצר האוטובוס עם האורחים מעמק חפר , לא האמין שאימו בחוץ והיה משוכנע שאנחנו עובדים עליו. הפגישה איתה מאד ריגשה אותו ואותנו.

 בתמונה: גיגו ואימו. בגשר הפתוח – נמרוד ארז.

בסיום הקרב במרסה תלמת , כשכבר היפלגנו בדרכנו חזרה לסיני , גיגו הופקד על תותח הירכתיים וזיהה מטרה "רודפת" אחרינו. הוא דיווח למפקד הספינה וזה נתן לו פקודה אוטומטית- אש על מנת להשמיד. היסוסו הקל וזעקתי אליו "עצור, עצור. זהו מספר 2" מנע ממנו ירי לכוון בן הזוג שלנו , ירי שתוצאותיו יכלו להיות קטלניות ולהטיל על כתפיו של גיגו משא קשה מנשוא.  מעולם לא דיברנו על כך "ברחל ביתך הקטנה "

אך לשנינו היה ברור כי יצאנו מכך בשן ועין.

גיגו השתתף בקרב ראס עריב שמפקדו היה עמי איילון ובו פגענו בכמות גדולה של ספינות דייג שהיו אמורות לשאת אספקה לכוחות המצריים שהיו אמורים לכבוש את הציר היורד מהתעלה דרומה לאורך קו החוף של סיני וכן באירוע נוסף בו ספגנו אש מהאי גרין כשלא היינו מודעים להימצאות כוחות צבאיים בעת שהתקרבנו אליו.

אירוע נוסף שהדבור שלנו השתתף בו היה בנסיון האחרון לחילוץ נצורי מוצב המזח– אירוע בו קיפלנו את זנבינו כשמטח פגזי 130 מ"מ ניתח עלינו באופן שמאד סיכן אותנו ואת כוחות שייטת 13 שאותם ליווינו למשימה.

שנים רבות הקשר שלי עם גיגו היה קלוש עד שעברתי לעצמון במשגב וכשהחלטתי להרחיב את ביתנו גיגו נבחר ללא היסוס כאדריכל למשימה זו.

ניסינו להיפגש פעמים נוספות באופן מיוחד אך גיגו היה תמיד עסוק , עבד עד בלי די ובשנים האחרונות סיפר לי שהגשת התכניות המקוונות לבניה לרשויות מאד העיקה עליו והיקשתה עליו לעמוד בביקוש שעלה מחד וביכולת שלו שנפגעה מהגזירה – מאידך.

התכתבתי רבות עם גיגו . הוא לא תמיד ענה מיד וכשתגובתו איחרה להגיע הבנתי שהוא עמוס בטירוף.

באחת מההתכתבויות דנו בבעית חלוקת הנחלות בהתישבות העובדת וגיגו כתב לי כך:

"הרבה משפחות נפלו בבור הזה של בן ממשיך וירושות…מלחמות עולם…בהכירך אותי ברור לך שאצלי ערך המשפחה קודם לכל. לאמא שלי (זאת מעדביה) הבטחתי בסוף ימיה שאנחנו, הויינגרדים, לעולם לא נריב. נקודה.

אבא שלי , המשורר, היה במשך שנים מזכיר המושב , עשה רבות למען שלום ומניעת ריבים וסיכסוכים.

אתה יודע מה זה מושב שיתופי. קיבלתי משהו ממנו.

במקום אחר וכמענה להתכתבות ארוכה ביננו כתב

"הי, יצאתי עכשיו מפגישת עבודה בקיבוץ פרוד. הזוג נורא התנצל על כך שכל פעם מבקשים משהו אחר , על כך שמבלבלים לי במוח….איך אני נשאר רגוע?…

אמרתי להם שהכל יחסי. שאני עדיין ביום כיפור ההוא ושמאז הכל מתגמד…בקיצור, אנחנו חבורה שיצאה די שרוטה ולכאורה, מן הסתם לא טופלה…….לילה טוב נמרוד. גיגו"

כשהודעתי לגיגו על כך שדני נחושתן שם קץ לחייו. תגובתו היתה:

"אני לגמרי המום. דיברתי איתו בחצי שנה האחרונה מספר פעמים….ביקשתי שיניח לזאב אלמוג….הוא באיזה שהוא מקום גם נפל בלילה ההוא…גיגו

אהבתי אותך כחבר וכלוחם ולמדתי ממך שיעור ביושר, צניעות ואמינות.

העמדת את משפחתך בראש עדיפויותיך . חבל לכולנו שלא הישארת מעט גם לעצמך.

נוח בשלום . הותרת אצלי עצב וחלל בלב.

נמרוד ארז

בתום ימי השבעה, אפעל להנצחת זכרו של גיגו ז"ל באתר "אבירי המפרץ – אתר לוחמי פלגה 915". אבקש מכל מי ששרת איתו , לכתוב זכרונות וחויות משרותכם הצבאי ולצרף תמונות ככל שניתן – להנצחת זכרו.

אודה לקבלתם במייל הפרטי שלי : Cochavia55@gmail.com

בעקבות הסכמי השלום עם מצרים, נקבעו הסכמי הפרדה בה צה"ל נסוג מסיני בשלבים. השלב הראשון היה פינוי רצועת החוף בצפון מפרץ סואץ לרבות פינוי בסיס ראס סודר ונסיגה לקו אבו דורבה. מספר שבועות טרם הפינוי הגיעה אח"י בת ים בפקודו של סרן דודו בן בעש"ט למפרץ ראס סודר, הטילה עוגן והפכה להיות אוניית אם של סיירת הדבורים של ראס סודר. במקביל נערכו בבסיס פעולות פינוי. מפקד בסיס ראס סודר בתקופה זו היה רס"ן מייק אלדר. מפקד סיירת הדבורים של ראס סודר היה סגן אהוד שמאי (יוטי). מפקדי הדבורים למיטב זכרוני היו דוני זוסמן, רמי מולכו ואוהד קלוג'ני.

יום/יומיים לפני הפינוי , קרי 13.11.1975 נערכה טיסה אחרונה מהטרמינל הצבאי בלוד לראס סודר. במטוס הדקוטה של חיל האויר התכנסו חיילי בסיס ראס סודר , חלק מצוות ה 866 , נציגי צוות אחי בת ים שהיו בסבב חופשות בינהם דני שמש , סיני ועוד … ולוחמי מילואים מחטיבה 424 שהיו בראס סודר. הטיסה יצאה במועדה … ומהר מאוד נכנסנו למוד "פלוורה"… כעבור כ 20 דקות דני שמש שלף קופסת בקלאווה וטרם כיבוד הנוכחים סיפר את סיפורה של החבילה. הימים ימי מלחמת האזרחים בלבנון. מי מבני משפחתו יצא מלבנון ובדרך לא דרך הגיעה חבילת הבקלאווה לבית משפחת שמש ומשם למטוס הדקוטה. תוך כדי מעבר בין שורות הנוסעים שאגב כולם לא היו חגורים … וכיבודם  בבקלאווה, נכנס המטוס לכיס אויר ונחת בבית אחת כ 500 רגל . התוצאה – כל הנוסעים נדבקו לתקרת המטוס ונחתו ארצה …  כל אחד נתקל במשהו אחר בתקרה …

מילואימניק מ 424 שישב לימיני, נתקבל בפינת קופסת חיבורים שהיתה מותקנת בתקרה ונפגע בראשו. הפך כעבור שניות לאדום … נולא התרגש כלל מפרץ הדם שכיסה את פניו. שלח ידו הימנית לכיס שמאל … שלף תחבושת אישית חבש עצמו ומייד התפנה לטפל באחרים.  ביטון ז"ל הציפ שישב לשמאלו נחבט אף הוא בראשו אך בצורה קלה יותר. ברוך האלחוטן נשכב על הרצפה ובקש שלא יזיזו אותו נחבט בגבו … בזנב המטוס ישבו , סיני מאח"י בת ים כבד המשקל, פריג' טכנאי מהבסיס ועוד שניים שאיני זוכר… סיני נפל מלוא כובד משקלו … ופריג' נחבל באפו שהתנפח בשניות למימדים מפחידים … היו פצועים נוספים שחייבו נחיתת אונס ברפידים.

לקראת נחיתה ברפידים יכולנו להבחין ואין ספור אמבולנסים עם אורות מהבהבים….

נחתנו. 9 הפצועים פונו והיתרה המשיכה בטיסתה לראס סודר. עם ההמראה החלה שירה בציבור שנמשכה עד לנחיתה בראס סודר.

עוזי בר און , ה"בוסן" של ה866 , תושב ניר עם , התקשר אלי והשמיע קול געגועים. מייד כינסתי את הצוות של ה 866 + שמש וסיני למפגש רעים בביתי. התאריך 13.11.2018 קרי , בדיוק 43 שנים לטיסה המיוחדת שהיתה במרכז הפלוורה של מפגשים רבים.

אימות נוסף לאמירה המפורסמת …"שום דבר לא קורה כך סתם …. "

תודה לחבריי היקרים ששמחו אותי בנוכחותם, כולם התייצבו ….

נפרדנו בהחלטה שיש עילה טובה לאירוע מורשת משותף של אח"י בת ים וסיירת הדבורים של ראס סודר ….

ביום שישי הקרוב 26/1/2018  בשעה 12:00 תיערך אזכרה לדני נחושתן ז"ל בבית העלמין האזורי טבריה "טוהר רחל" (אחרי הזורעים לכוון פוריה)

בערב 22 לפברואר 2018 , יערך ערב שירה לזכרו – מצ"ב הזמנה.

יום השנה עמד בסימן הצגת הספסל של דובשן מול הים. ספסל מעוצב, הבנוי מאבן לבנה טבעית המשתלבת הייטב בנוף.

לפני מספר חודשים פנתה אלי שרה ושיתפה אותי בצורך המשפחתי לקבוע מקום התכנסות להנצחתו של נתן (בהעדר קבר) וכן ספרה לי שדובשן אהב מאוד לשבת מול הים להנות מצפייה בו. מכן החליטה המשפחה על ספסל כאמצעי להנצחה. בתחילה חשבו להציבו בבית ספר קציני ים בעכו שם למד ובילה את נעוריו. אך מפאת היותו לא נגיש לציבור הציעו להם בטיילת של עכו. ושרה שאלה באם יש לי רעיון ? אמרתי לה שלעניות דעתי המקום המתאים ביותר הוא המקום ממנו יצאנו להפלגה האחרונה של נתן ז"ל ממעגן הקישון. יש שם פארק מטופח ולבטח נמצא מקום ראוי להניח את הספסל של דובשן אל מול הים. שרה שאלה ואיך עושים זאת? אמרתי לה תני לי בבקשה לטפל בעניין ולהסדירו.

הליך ההסדרה מול הרשויות היה מורכב וארוך, וכלל אין ספור פניות לגורמים המעורבים (עיריית חיפה, מינהלת הקישון , קרן חיפה, היחידה להנצחה בעיריית חיפה  וחברת נמלי ישראל),ומספר מפגשים בפארק הקישון עם מספר בעלי תפקידים שהיו מעורבים בתהליך… ובסופו נקבע מקום מוסכם בו הוצב הספסל.

שרה דובשן הפיקה אירוע למופת שכלל תקרובת מגוונת מכל טוב וטעימה, וכן שירה בציבור עם שירון שהכינה.

אין לי ספק , שאם נתן דובשן ז"ל  אכן התבונן בכולנו שם ממעל , לבטח היה נסוך על פניו חיוכו המיוחד.

מצרף מעט תמונות שמנציחות את המפגש המיוחד.

היו ברוכים

כוכבי

משתף אתכם במאמר קצר , אותו כתבתי לפני כחמש שנים.

את שכתבתי , גם אמרתי  במפגשים רבים (יעידו על כך המשתתפים במפגשים, לרבות במפגש האחרון בביתו של עמי שגב לפני מספר חודשים ) , כתבתי על כך ושלחתי ללוחמים ולמפקדים.

אני מאמין בכל מאודי  בנושא אחד שהמפקדים שהשתתפו בקרב חייבים זאת לחייליהם  גם היום –  מפגש של כל הלוחמים והמפקדים שהשתתפו בקרב מרסה תלמת,   עם/ללא "אורחים" , כדי לקיים את ה"וינטלאציה" ולסגור את המעגל אחת ולתמיד (כי עדיין יש "אן פיניש ביזניז"). הם מעולם לא נפגשו יחד !!!  במשך השנים הופנו אלי אין ספור בקשות ליזום מפגש מסוג זה.

עשיתי את כל שיכולתי לממש זאת. נפגשתי עם מפקד הכוח בקרב, צביקה שחק , בעל עיטור המופת מקרב זה, שתפתי אותו בהרהורי …ואף הצעתי לו את עזרתי בהפקת המפגש באם יחליט ובמידת הצורך. במפגש הלוחמים האחרון בביתו של עמי שגב , הפניתי שוב פניה, הפעם פומבית  ונרגשת לכול המפקדים והלוחמים לעשות זאת . לרגע היה נדמה לי שהתרחש "זמן רצון" … ואף שיתפתי למחרת את דני נחושתן ז"ל שנעדר מהאירוע. דני מצידו אמר לי שאם יתקיים האירוע הוא יגיע…

לצערי דני נחושתן לא יזכה עוד להשתתף במפגש זה.

לוחמי הדבורים 867 ו 864 ובעיקר המפקדים שהשתתפו בקרב, הפכו לגיבורים בעל כורחם וחלקם אף הוכיחו אומץ לב ומנהיגות בעת הקרב.

עברו כמעט  44 שנים … נותר העיסוק הבלתי נגמר והמעיק במלחמת הגרסאות , מה באמת התחולל שם …..

בראייתי , מי שמצופה לגלות מנהיגות ולנהוג בהתאם לערך "אחוות לוחמים" , להיות קשוב לצרכים ולמצוקות הקשות של חייליו , לאסוף אותם , לתמוך בהם … מסיבותיו אינו עושה זאת.

בערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל 2017, בחרתי לפרסם מאמר זה  באתר המורשת, ולהקדישו ללוחם הרצל אלמעלם ז"ל , מוכ"ם דבור 867 שנהרג בקרב, וללוחם דני נחושתן ז"ל שהלך לעולמו לאחרונה.‏

כוכבי אזרן

י"ב תשרי תשע"ג

‏28 ספטמבר 2012

לחברי היקרים, השלום והברכה  

לכל אחד "עשרת ימי התשובה" שלו ….

למרבית בני עמנו – עשרת ימי תשובה הם עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי, החל בראש השנה וכלה ביום כיפור.

עשרת ימי תשובה מכונים גם ימים נוראים, מלשון יראה ופחד. שם נוסף, פיוטי יותר, הוא בין כסה לעשור.

שמם של ימים אלה נובע מתפיסתם עפ"י ההלכה היהודית כתקופה ראויה במיוחד לחשבון נפש ולתשובה, בדומה לחודש אלול שזה עתה חלף (חודש של סליחות).

לחלק מבני עמינו – עשרת ימי התשובה מתקשרים לאירועים משמעותיים שחוו בחייהם.

אגב, אצלי סבב שני של "עשרת ימי תשובה"   הם  הימים טרום יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובין סיום חגיגות יום העצמאות.

מבקש לשתף אתכם ב"חשבון הנפש" שלי, קרי –  הרהורי, במסגרת  "עשרת ימי התשובה שלי".

מזה שנים רבות , אני מוצא עצמי בימים אלו של "חשבון הנפש" מתבונן על המציאות, בוחן אותה, שואל עצמי שאלות , תוהה בדבר הנסיבות שיצרו מציאות זו,  ומנסה לגבש לעצמי מעט תובנות,  ואולי גם תשובות לחלק מהשאלות …. ובעיקר מתחבט בשאלה "מה עושים עם זה ?" , משמע : מהן האפשרויות הקיימות כמענה סביר לפערים שאני מזהה….

אגב, אמש השתתפתי לראשונה, באזכרה השנתית המשפחתית של הלוחם הרצל אלמעלם ז"ל בב"ש.

פגשתי את אחיו ושאר בני המשפחה שהתרגשו מנוכחותי.

את פלגה 915 ייצגו מפקד דבורה וצוות שלם !!!

נוכחותם של צוות הדבורה רגשה אותי עד מאוד. בני המשפחה ספרו לי שכבר שנים נציגי חיל הים מכבדים את המעמד בנוכחותם

ניצלתי את המעמד על מנת לספר ללוחמים הצעירים על קרב מרסה תלמת ועל הנסיבות להובילו למותו של הרצל אלמעלם ז"ל. אגב, כשהגעתי לביתי ושתפתי את אשתי בחוויה  (שהיתה בעבר קצינת הנפגעים החיילית ובהמשך רע"ן פרט) הבנתי גם את חלקה באשר  לנוכחותם של קצין וחיילים מהיחידה.

את הרהורי השנה במסגרת "חשבון הנפש" שלי , החלטתי למקד ולהתייחס למערכת היחסים בקרב לוחמי פלגה 915 על רקע קרב מרסה תלמת , במלחמת יום הכפורים. ברשותכם, אתמקד בנושא שבחרתי לעסוק בו בתקווה שאצליח להעביר ולהבהיר את המהות ואת המסר.

בתחושת התרגשות זו ובאוירת ההיטהרות של יום הכיפורים, קבלתי בשבוע שחלף טלפון מנמרוד ארז שבשר לי על קלטות התחקיר האותנטי לקרב מרסה תלמת, והציע לי להיפגש איתו ולשמוע אותם יחדיו. כמובן שמייד נעניתי וקבענו להיפגש ביום שישי.

מאחר ולא חשתי במייטבי ביומיים האחרונים נבצר ממני להיפגש עם נמרוד במרינה כפי שתוכנן. עם זאת שוחחתי עימו ארוכות בטלפון בעניין.

כדרכי, שתפתי את ידידי עמי שגב ושוחחנו ארוכות בטלפון בעניין זה.

חברי היקרים, לוחמי ומפקדי הדבורים 864 ו 867 

כידוע לא הייתי אתכם בקרב מרסה תלמת. אך נפגשתי ושוחחתי עם כל אחד מכם בנושא ואף תעדתי חלק מהמפגשים. בהצנע לכת אומר כי בזכותכם, יש לי את היכולת להתבונן על שהתרחש שם, בזויות התבוננות רבות… לפחות כמספר הראיונות והשיחות הרבות שערכתי עם כל אחד מכם.

חלפו כמעט  4 עשורים מקרב חשוב זה.

בלחימתכם הנועזת תרמתם תרומה רבה הן ברמת ההישגים / התוצאות והן ברמת ערכי הלחימה שהפגנתם ושלאורם  חונכו דורות של לוחמים.

עם זאת, אין לי ספק שחויתם חוויה קשה מנשוא בקרב זה.

נקלעתם לתחושת איום קיומי מוחשי ומזעזע.  יודע אני כי המתח והלחץ הנפשי תוצר איום זה , פגעו ברבים מכם.

סוד גלוי הוא כי בחלוף הזמן, על רקע הענקת הצל"שים לחלק ממשתתפי הקרב, אך גם בגלל סיבות אחרות , מורכבות ולא פשוטות , נוצר מתח רב וגדול בין המפקדים והלוחמים בקרב זה. אין פלא ששנים לא שמרתם על קשר (לפחות חלקכם) .

תופעת ה"רשומון" יצרה עם השנים תמונה מגווונת, מלאת סתירות והטיות באשר להתרחשות בקרב זה

הפגיעות הנפשיות אותם חלקכם נושא, הפערים בתמונת העולם כפי שנצרבה בראשכם ולבבכם באשר להתרחשות בקרב ותפקודו של כל אחד מהלוחמים, , לא רק שלא קבלו טיפול הולם ומקצועי במהלך השנים , פערי ה"רשומונים" ושאר הגורמים, הוסיפו מתח נוסף שהוביל לתחושות תסכול, כעס ותוצרים  לא בריאים נוספים.

כל אלו ועוד הובילוני למחשבה כי הגיעה העת להתבונן באופן אחר / שונה על המציאות הקיימת ולבחון מחדש את העמדות.

מאחר וב"חשבון נפש" של ימים נוראים עסקינן, ברשותכם אשתף אתכם, באמירה שקבלתי לאחרונה … משהו שמדבר על סליחה ….

"… הסליחה – מאפשרת לנו לעוף, להשתחרר, להתחיל מחדש, להמשיך הלאה הסליחה – היא בשבילינו, אנחנו מבקשי הסליחה, אנחנו שסולחים באמת למי שעשה לנו עוול, לאו דווקא בפניו אפילו, משחררים עול, כעס, מטען כבד שמעיק עלינו, שגורם לנו להרגיש חולים ואפילו חלילה לחלות באמת …

הצורך לשמור טינה וכעס הרבה פעמים נובע מהצורך לשלוט במצב. ובודאי לא לאפשר לצד השני לשמוח על כך שסלחנו לו. אנחנו רוצים לוודא שהוא יסבול.. ובזמן הזה שאנחנו לא סולחים מי שומר על כל הכאב הזה? מי לא משתחרר???? אנחנו..  אנחנו אמנם הכנסנו ל"כלא" את האשם אבל אנחנו ה"סוהרים" שלו.. מוודאים שהוא שם, סגור היטב… ולנצח שוהים יחד איתו ב"כלא"… תקועים !!… הסליחה מאפשרת לנו לשחרר, ולהשתחרר מהכלא הנוראי הזה.. ולחיות באי וודאות מבורכת, בחוסר שליטה ובהפתעות רבות, בהתחלות חדשות שמלאות בתקווה ובהתרגשות ונאה דורש נאה מקיים – אז אני סולחת ומבקשת סליחה… מכולם ….."

חברי היקרים לוחמי אבירי המפרץ,

השנה נציין 40 שנה למלחמת יום הכיפורים.

מתוך עיון בתכתובות ןהרהורים תוצר השיחות הרבות שניהלתי עם חלק מהחברים, אני חש ורוצה להאמין כי קיימת פתיחות ואולי גם שעת רצון ל"נקות את השולחן" או ל"הסיר את המשקולת הכבדה" או כל מטבע לשון אחר שתבחרו….

משתף את כולכם בהרהורי ומחשבותיי….

משאת נפשי (ושל רבים שכמותי …) היא להצטרף למפגש של לוחמי מרסה תלמת (ואבירי מפרץ נוספים שחשים מעורבות  ..) , שנפגשים , מדברים, מתווכחים, מבטאים כעסם ותסכולם…בכל דרך שיבחרו ….  מבקרים, משתפים ומלבנים את כל הנושאים שראוי ל"פתוח" אותם ולדון בם…. ולבסוף … לאחר רגיעה …  יוצרים מעגל של לוחמים מחובקים סולחים ונסלחים.

ברור לי שמשאת נפש זו תתממש רק אם תתגייסו כולכם ל"הכשרת הלבבות" … ותאפשרו זאת.

אני פונה לכל המפקדים והלוחמים מקרב מרסה תלמת , אנא גלו את הרגישות המתבקשת , אפשרו לעצמכם וגם לחבריכם להשאיר את המועקות והמצוקות , הכעסים ושאר הפערים אחריכם , הם נחלת העבר!!!  צרו מציאות חדשה ואחרת שתאפשר אחוות לוחמים ותמיכה הדדית.

אני פונה ומבקש מכל המפקדים והלוחמים של פלגה 915  לדורותיהם, להביע תמיכתכם ולסייע ככל יכולתכם ביצירת המציאות האחרת שתחל …. במעגל של לוחמים מחובקים סולחים ונסלחים.

את ארגון המפגש אשמח להפיק, ברשותכם.

מפיץ פנייתי זו לכל לוחמי קרב מרסה תלמת איתם יש לי קשר, ומיידע את חלק מפורום המפל"גים, המס"רים, מפקדי הספינות והלוחמים לדורותיהם, ומצפה להתייחסותכם.

כל רעיון נוסף , שיוביל לתוצאה הרצויה יתקבל בברכה.

מי יתן שתהא שנה זו , שנה של מחילה, סליחה, חמלה, רעות ואחוות לוחמים.

מחבק את כולכם ומאחל לכם ולבני משפחותיכם ,

חתימה טובה ומועדים לשמחה.

כוכבי

נ.ב.,

1. בעוד מספר שעות אטוס לכרתים לחופשת סוכות בת שבוע.

מתנצל מראש שלא אגיב מייד להתייחסותכם , אלא בחזרתי.

1. בהזדמנות זו קבלו פקודת אתראה … לכנס לוחמי פלגת "אבירי המפרץ" לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים…. (מזמן לא נפגשנו ….)