אל"ם (מיל.) עמי שגב – מתמחה לקצין משמרת בדבור 864 בקרב מרסה תלמת

בשנים האחרונות נפגשתי בהזדמנויות רבות עם ידידי עמי שגב, ולא פעם שוחחנו על שהתרחש בפלגה 915 לאורך השנים ושנות שרותינו המשותף בפלגה,  לרבות את שהתרחש בליל המלחמה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, בזירת ים סוף , בקרב מרסה תלמת.

מעבר לכך, אנו שומרים על קשר כמעט יום יומי בטלפון. זכורים לי שיחות רבות אודות שהתרחש בקרב מרסה תלמת שהינו אירוע מכונן בהתייחס לתולדות חיל הים, לזירת ים סוף , לפלגה 915 ולבטח בקרב הנפשות שפעלו באירוע זה, לוחמי פלגה 915 בדבורים 864 ו 867.

לאחרונה קבלתי את אישורו של עמי שגב לתעד בכתב את זיכרונותיו משרותו בחיל הים ובפלגה 915 בכלל ואת שהתרחש בקרב מרסה תלמת בפרט.

כדרכי אתחיל ב"כרטיס הביקור" של עמי שגב, ששרת שרות ארוך בחיל הים.

• עמי, בוגר בית הספר לקציני ים בעכו (1971) , מחזור ט"ז.
• התגייס לצה"ל באפריל 1972, התנדב לקורס חובלים, בתום תקופת הפלגה בצי הסוחר.
• בוגר קורס חובלים, מגמת שייט, מחזור כ"א (1973). לבוגרי ביה"ס לקציני ים בעכו, ההפלגה בצי סוחר באה על חשבון שלב ראשון של קורס חובלים.
• בסיום הקורס הוצב כמדריך לחניכי קורס חובלים (מחזור כ"ג + כ"ד) בסדרת הפיקוד בטאבה.
• בסיומה של הסדרה הוצב בפלגה 915 כמתמחה לסגן מפקד דבור ואליה הגיע בתחילת אוגוסט 1973.
• הוצב בדבור 862 בפיקודו של מוטי קגנוביץ , כמתמחה לסגן מפקד דבור.
• במסגרת "מדיניות לדיכוי הסג"ם" הפליגו הקצינים הזוטרים ב"מונטנות" גם בדבורים אחרים. כך מצא עצמו מפליג בעוד "מונטנה" , הפעם עם דבור 864 בפיקודו של צביקה שחק, כשלושה ימים טרם פתיחת מלחמת יום הכיפורים.
• השתתף בקרב מרסה תלמת בלילה הראשון של מלחמת יום הכיפורים על דבור 864 בו נפצע קשה ופונה בתום הקרב ורק לאחר כניסת הכוח למעגן אבו זניימה , במסוק מאבו זניימה לרפידים ומשם לבי"ח הדסה ירושלים שם טופל.
• בתום הטיפול ב"הדסה" ירושלים , הועבר לשיקום בבית חולים "אלין" – בי"ח לילדים משותקים.
• החלמה נוספת בבית גולמינץ בנתניה + טיפולי פזיוטרפיה.
• החל מפברואר 1974 במקביל לטיפולים הפזיוטרפיים, הוצב בבית ספר לחובלים. שימש כפקיד עוזר לסגן מפקד בית הספר לחובלים, רס"ן שאול חורב. בין היתר בחן במבחני כשירות את חניכי קורס חובלים מחזור כ"ג בנושאי לימוד שונים. (תנועה יחסית, מלקוד סגול ומלקוד שחור).
• באפריל 1974 חזר לזירת ים סוף , לפלגה 915 לאחר שמז"ר ים סוף אל"ם זאב אלמוג והרופא ד"ר חיים שוהם אישרו שרותו בים למרות הפרופיל הנמוך.
• בקיץ 1974 הוסמך כמפקד דבור ע"י סמז"ר ים סוף , סא"ל אריה שפלר, ונדרש לעלות צפונה לבה"ד חיל הים כחניך בקורס קצינים מתקדם, מגמת גנ"ק, למרות מחאותיו. יחד עימו נדרשו לעזוב את הפלגה חלק ממפקדי הדבורים (ירמי, שכטר, לוקס,). למחאותיהם נענו ע"י מז"ר ים סוף זאב אלמוג: ".. אתם העתודה הפיקודית של חיל הים וחשוב שתעברו לשרות בספינות הטילים…".
• מספטמבר 1974 – קורס קצינים מתקדם, בו היה נוכח עד כחודש לפני סיומו והודח.
• בתחילת קיץ 1975 ירד שוב לזירת ים סוף כמפקד דבור 901.
• בספטמבר 1975 קבל פיקוד על סיירת דבורי א-טור ושימש כמפקדה עד לפברואר 1977 תחת פיקודם של מפקדי א-טור גיא משה ואבשלום.
• בפברואר 1977 יצא לאנגליה והשתתף בקורס מפקדי ספינות סיור עד מאי 1977.
• במאי 1977 התמנה למפל"ג דבורי אשדוד , פלגה 916, עליה פיקד עד אפריל 1978.
• מאפריל 1978 ועד ליולי 1978 התמחה למפקד אח"י נגה. עבר בהצלחה את המבחן השלישי והאחרון (נבחן ע"י רמ"ים) וביולי 1978 קבל פיקוד על האוניה. עמי שגב היה מפקד אח"י נגה הראשון שלא הוסמך קודם לכן כמפקד סטי"ל. (את שחווה במהלך התמחות זו יפורט בהמשך)
• יולי 1978 ועד אפריל 1980 – מפקד אח"י נגה.
• אפריל 1980 קבל דרגת רב סרן (במקביל לראשונים במחזורו, בקיצור פז"ם של 8 חודשים !)
• באפריל 1980 הוצב לפלגה 45, כמתמחה לקצין גנ"ק וסגן מפקד סט"ל, על אח"י כידון.
• במרס 1981 החל בהתמחות למפקד סטי"ל בב"ח , ש/3 . (תקופה קשה מבחינתו לאור מערכת היחסים עם רעייתו לעתיד)
• מאי 1981 ועד נובמבר 1982 – מפקד אח"י יפו . על ה"פריגטה" גם פיקד במהלך כל מלחמת שלום הגליל (אח"י יפו עם 2 תותחי 76 מ"מ).
• מנובמבר 1982 ועד יוני 1983 – קצין אג"ם ש/3 בתקופת פיקודו של המש"ט אריה רונה. מפקד ב"ח בתקופה זו היה תא"ל זאב יחזקאלי.
• בספטמבר 84 ועד אוגוסט 85 – חניך בקורס ארוך לפיקוד ומטה זרוע ים, במכללה לפו"ם.
• באוגוסט 1985 התמנה למפל"ג דבורי בסיס חיפה, מפל"ג 914, קבל דרגת סא"ל ושימש בתפקידו עד אוקטובר 1987.
• באוקטובר 1987 יצא להשלמת לימודי תואר ראשון (היסטוריה כללית ומדע המדינה, באוני' חיפה).
• במאי 1988 התמנה למפל"ג סטילים – מפל"ג פלגה 32, עליה פיקד כשנתיים.
• במאי 1990 התמנה לבקשת מח"י כמפקד בית ספר לחובלים , עליו פיקד עד אוקטובר 1991.
• באוקטובר 1991 התמנה לתפקיד רמ"ח תוה"ד ומפקד כוח משימה במספן ים, ושימש בתפקידו האחרון בחיל הים עד דצמבר 1993.
• באוקטובר 1994 השתחרר משרות פעיל בצה"ל בתום כ 23 שנות שרות.

 

בהתבוננות ב"כרטיס הביקור" של עמי שגב , ניתן להבחין בנקל כי:

• עמי שגב הינו בראש וראשונה "דבורן" בנשמתו (שימש מפקד דבור ומס"ר דבורים בפלגה 915, מפל"ג 916, מפל"ג 914) לעניות דעתי אולי מהבודדים (אם בכלל) שזכה לתפקידי פיקוד ב 3 פלגות הדבורים בחיל הים.
• זאת למרות שהתפקידים הבכירים שעשה בש/3 מזכים אותו גם כ"סטילן" מדופלם (מפקד ה"יפו" במלחמת של"ג, מפקד ה"עליה", מפל"ג 32 ומפקד כוח משימה בתרגילים שייטתיים רבים כרמ"ח תוה"ד).
• כל תפקידיו היו תפקידי "שטח" ותפקידי ים, לרבות תפקידו האחרון כרמ"ח תוה"ד שכידוע הינו תפקיד מטה. עם זאת היותו במקביל גם מפקד כוח משימה בים, אפשרו לו לצבור שעות ים רבות גם בתפקיד מטה זה.

 

אני יכול לומר כמעט בוודאות שלעמי שגב יש זיכרון מצוין ולא ממש  שכיח.

זיכרונות רבים מאירועים שונים בהם השתתף, זיכרונות מדברים שנאמרו ע"י  אנשים רבים בהקשרים שונים, וכמו כן פרטי פרטים אודות נושאים שקרא או שמע … אגב, לא פעם זיכרונותיו נשלפים ממאגריהם באמצעות חשיבה אסוציאטיבית … מרתקת כשלעצמה….

וכך באחת משיחותינו , הוא נזכר בסיפור שסיפר לו  לאחרונה תא"ל (מיל.) ניר מאור, בוגר חובלים מחזור כ"ג, אותו הדריך בטבה, אירוע שעמי לא ממש זכר …. :

"… רשימת המדריכים לטאבה פורסמו לחניכי מחזור כ"ג ו כ"ד עוד בהיותם של המדריכים העתידיים עדין חובלים שעמדו ממש לפני טקס הסיום. אגב, המדריכים מקרב החובלים נקבעו לאור כושרם הגופני ויכולת הפיקוד שניחנו בם. חניכי הקורסים מעט נבהלו לראות את  סג"ם עמי שגב וסג"ם אודי בל ברשימת המדריכים ומייד נזעקו ובקשו להביע חששם בפני מפקד בית הספר סא"ל יעקב ניצן.  תשובת מפקד בית הספר היתה משהו כמו: "… המדריכים עדיין חובלים שברשותינו, תעמתו את החניכים עם מדריכיהם … ומנעו חרדות מיותרות …."

בסיום הסדרה , הוצב עמי לבקשתו לשרת בפלגה 915. עמי נזכר בימים של טרום המלחמה… במסגרת המדיניות לדיכוי הסג"ם … תבעו מאיתנו להפליג גם בדבורים אחרים. הרעיון היה שנצבור שעות ים רבות ככל שניתן ונכיר הייטב את הזירה, אתרי הניווט, המודיעין וכו'.

 

 

את שהתרחש בימים שלפני ובליל הקרב מתאר עמי שגב :

"… יצאתי לים ביום רביעי שלפני המלחמה עם דבור 864 בפיקודו של צביקה שחק , מוביל הזוג (יחד עם ד-867 בפיקודו של מוטי טנקלוביץ), לעוד סיור "מונטנה" בצפון מפרץ סואץ במסגרת "מדיניות לדיכוי הסג"ם".  אני זוכר הייטב את התדרוך בראשותו של מז"ר ים סוף, אל"ם זאב אלמוג, טרם היציאה ל"מונטנה". היה זה תדרוך לא רגיל,  בו התריע בפנינו המז"ר על אפשרות שבמסגרת התרגיל המצרי שהחל , "תחריר 41" , יעבור הצבא המצרי למתקפה ולא מן הנמנע שנמצא עצמינו בלחימה.

 

יצאנו בשבת בצהריים מראס סודר לכוון אבו זניימה. מצב הים היה לא קל. חלק מהחיילים היו בצום. בדרך דרומה צפינו במסוקים שנעו ממערב למזרח. לא ידענו שפרצה מלחמה.

לקראת ערב התקבל השדר ממפקדת חיל הים במלקוד סגול "צא והשמד סירות גומי וברטרם בראס זעפרנה"

בצענו תנועה לחציית המפרץ ממזרח למערב והפלגנו בים גלי לכוון החוף המצרי. התכנון היה  לסרוק את החוף מצפון לדרום לכוון ראס זעפרנה. כשהגענו לכוון ראס זעפרנה ולא זיהינו דבר ערך צביקה שחק התייעצות קצינים. החליט לעלות צפונה ולסרוק שוב את החוף. כשלא נמצאו המטרות החליט צביקה לסרוק שוב מצפון דרומה ולרדת דרומית לראס זעפרנה לכוון מרסה תלמת.

בדיעבד אנו יודעים שבמברק שהגיע אלינו ממפקדת חיל הים נכתב ראס זעפרנה ולא מרסה תלמת כי השם שנכתב מופיע בגדול במפות היבשתיות. תוך כדי ירידה דרומה, התגלתה הכניסה למעגן מרסה תלמת. צביקה תדרך את הצוות בגשר לגבי התקיפה.

אני נתבקשתי להכין רימוני קצ"ל / נ"א (רימון עם השהייה של 9 שניות..) ולהטיל אותם לתוך הסד"גים תוך כדי חליפה.

דבור מס' 2 בפיקודו של מוטי טנקלוביץ, (עם אהרון שכטר כסגן מפקד ושמואל לוקס כקצין משמרת) נתבקשו להישאר מחוץ למעגן. (הערת כוכבי: למייטב ידיעתי , זאת משום שטנקלוביץ דיווח לשחק שאין ברשותו רימונים ואז נענה "תשאר בחוץ…"  האם מפאת חוסר ביכולת התקיפה / כעונש על העדר הערכות ראויה??? ). לימים טען צביקה שחק שמלכתחילה החליט להשאיר את מס' 2 בחוץ לצורכי חילוץ וחיפוי.

אחרי חצות נכנסנו למעגן. אני זוכר מעגן חשוך ושקט עם סדגים רבים. חפשנו את הסירות והברטרם , תוך כדי תנועה איטית יחסית והפניית חרטום לכוון שמאל … בשלב מסויים צביקה נתן הוראה להדליק "לבן" בדופן שמאל. אני זוכר שההלומה נפלה כמעט במדוייק על הסירות. ניכר כי הם היו מאויישות על לוחמי קומנדו על חליפותיהם וסרבליהם הבולטים. יתכן שחלק מהמנועים הונעו….

בשלב מסויים נשמעו קריאות מתותחני הצוות "ראבק ברטרם, ראבק ברטרם למה לא יורים.?  בשלב מסויים נפתחה אש לכוון הסירות. תותחן ירכתיים , דני נחושתן ירה באופן מדוייק לכוון הברטרם ופגע בו והוא החל להתלקח ולהאיר את הסביבה. לפני כן הספקתי לזרוק מספר קטן של מטענים לכוון הסד"גים…

מיד לאחר הפתיחה באש  הואר המעגן בירי מאסיבי של נותבים לכוון השמים. יתכן והמצרים חשבו שהתקיפה היא אוירית… אך אט אט הם זיהו אותנו והחלו לירות אלינו מכל הכוונים… ירי מאסיבי מסוגים שונים. תוך כדי תנועה והתקרבות לס"גים , צביקה נגח אותם עם החרטום. אנשי הקומנדו קפצו מהסירות למים ….  ובהמשך מצאנו עצמנו עולים על החוף.  ואז, החלו נפגעים חיילנו. אולי אפילו מעט לפני… בעצם כל מי שהיה על הסיפון ובגשר נפגע בשלב זה ויחסית די מהר. אש התופת נחתה עלינו מכל הכוונים. הראשון שנפגע היה תותחן חרטום, רמי גנצלר שנפגע בבית החזה , התפנה לגשר הפנימי לקבלת טיפול.

בשלב זה נגמרה המחסנית לתותחן ירכתיים דני נחושתן. מאחר ולא היה מס' 2 , הוא יצא מהחצובה ע"מ להחליף מחסנית ובדרכו חזרה לתותח נפגע … הוא הועף לכוון הרילינג ובמזל נתקע ונעצר בו. כעבור זמן קצר התאושש , ניסה לחזור לתותח אך הבין שנפגע במותן וביד, אינו מסוגל לתפקד ופינה עצמו לגשר לקבלת טיפול.

ככל הנראה מעט לפני כן ,  חטפתי גם אני פגיעה באגן והועפתי לרצפת הגשר הסגור בדופן שמאל . מצאתי עצמי שוכב על רצפת הגשר הסגור עם הפנים לכוון ירכתיים, ויורה ב"עוזי" לכוון חיילים ששהו במים ועשו דרכם לכוון הדבור. .. אגב , קבלתי מחסניות שזרק אלי נמרוד ארז מהגשר הסגור. בשלב מסויים ראיתי מולי את דני נחושתן בדרכו למעלה, וצעקתי לו "זוז הצידה , אתה מפריע לי לירות …"

המשכתי לירות בנק"ל. בשלב זה היינו לבד בגשר צביקה שחק ואני. כל השאר היו בגשר הסגור ובמס . בשלב מסויים שמעתי את נמרוד ארז צועק בקול היסטרי בקשר טנקלוביץ: "בואו ותצילו אותנו….".

ככל הנראה כנסתו של דבור 867 למעגן הסיטה מעלינו את האש, והוא החל ל"קבל את מלוא תשומת הלב והנשק המצרי" … אני סבור שחלק גדול מהחיילים המצריים שנפגעו , נפגעו מאש מצרית. היה חוסר סדר וברדק גדול מבחינתם.

בדיעבד בתחקיר (בו גם אני השתתפתי) נשאל טנקלוביץ "איך ומדוע נכנסת למעגן?"

הוא ענה: מישהו צעק בקשר "בואו מהר להציל אותנו…" .

מי צעק נשאל? הוא ענה " אני חושב שהיה זה נמרוד ארז" (אגב, למייטב זכרוני נמרוד לא נכח בתחקיר זה)

לימים הוסיף: חשבתי שצביקה נפגע / נהרג. שהדבור נפגע, וחלק מהצוות במים… כשראיתי את החיילים במים חשבתי בתחילה שאלו אנשי צוות הדבור… כשהיה ברור לנו שהם חיילים מצרים נשאלתי ע"י אלבז דוד, שהיה על הסיפון , לירות בהם? ועניתי לו – לא. אל תירה בהם.

בהמשך לאחר שיצאנו מהמעגן טופלתי בגשר החיצון ע"י מאיר נחמיאס שככל הנראה הציל אותי…. אבדתי הרבה דם…. כשהוא ראה את הפציעה הקשה באיבר המין  … הוא אמר לי " … שגב הלך עליך…"

אני זוכר במעורפל .. את גיגו (גדעון כורם) מביט לכוון ירכתיים וצועק "רודפים אחרינו.." , תוך כדי ירידתו לתותח ירכתיים קבל הוראה מצביקה לפתוח באש. הוא לא ירה. מאוחר יותר נשאל מדוע לא ירה?   טען שזיהה שזהו דבור והחליט לא לפתוח באש. מאוחר יותר זיהה זאת גם הסגן נמרוד ארז וצעק לגיגו "אל תירה , זה טנקלוביץ"

 

 

 

עמי זוכר שבמהלך המלחמה לא הגיעו חברים לבקרו, ורק אנשי מכ"א , ענף נפגעים בקרו אותו.

לאחר המלחמה זכה לביקורי מז"ר ים סוף – אל"ם זאב אלמוג, רמ"ח תו"כ – אל"ם קפלן, חברים קרובים (דרור אלוני..) חניכי קורס חובלים ותלמידי ביה"ס לקציני ים בעכו.

 

בהתייחס להענקת העיטורים, והקשרים נוספים:

בתקופה הראשונה שאחרי המלחמה, לאור מה שחשתי בקרב עצמו, לאור מה ששמעתי במשך חודשי האישפוז וההחלמה מחברי הפצועים, התגבשה אצלי תחושה שראוי לשכוח מהקרב במרסה תלמת, שמסיבות רבות ושונות חשתי שאין זה אירוע שראוי להתהדר בו.

בקרב בני משפחתי מעולם לא ספרתי להם דבר עד לקבלת העיטור. בתוכי הרגשתי תחושה משונה, שהאירוע הוא משהו שאיני רוצה לדבר עליו .. כמעט מתבייש בו.

אני זוכר הייטב את שיחתי עם חברי ובן מחזורי דרור אלוני עת ששרתנו בקורס קציני גנ"ק מתקדם, שהודיע לי שזומנתי לועדת העיטורים. לתומי חשבתי שהוזמנתי להעיד על תפקודם של אחרים …. ואז הוא תקן אותי ואמר לי " היי … אתה מועמד לקבלת עיטור!"

זומנתי יחד עם צביקה שחק ונמרוד ארז ולועדת העיטורים. אני זוכר שחשתי OUT  SIDER נוכח יחסי הקרבה שהיו בין צביקה לנמרוד (מפקד וסגנו). בועדה נשאלנו מה עשינו בקרב?

ספרתי בקצרה מה עשיתי וכך גם חברי.

ימים/שבועות אחר כך פגשתי את צביקה שחק. אמר לי: "אל תשאל מה קרה…ועדת העיטורים החליטה להעניק לך לשלום נחמני ולי את עיטור המופת, ושום עיטור לנמרוד ארז..""

שנים אח"כ , עת שרתתי במכללה לפיקוד ומטה, וערכתי עבודה בנושא מורשת חיל הים, אודות תהליך קבלת ההחלטות בקרב מרסה תלמת, נתקלתי במכתב ערעור שכתב נמרוד ארז למפקד חיל הים ולמז"ר ים סוף, תוך שהוא מדגיש את תפקודו המיוחד בקרב זה , נוכח חוסר תפקודו של מפקד הדבור ומפקד הכוח צביקה שחק, את העובדה שהטביע במו ידיו את הברטרם, ושלדעתו נמנע ממנו עיטור שלא בצדק.

בעקבות ערעורו  החליט ככל הנראה פיקוד חיל הים להמליץ עליו  לועדת העיטורים. ואכן בספטמבר 1975 הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל כ 4 חודשים לאחר שאנו קבלנו את העיטורים.

במאי 1975 נערך טקס הענקת  העיטורים בבנייני האומה בירושלים. טקס ראוי , מכובד ומרגש לי ולכל בני משפחתי. היה הרבה כבוד.

אחד הרגעים המרגשים באירוע זה מבחינתי היה היכרותי עם אל"ם מיכאל ברקאי (יומי) שזכה לעיטור המופת על חלקו במלחמת יום הכיפורים  כמפקד  שייטת/3  , יחידה שתפקדה למופת וזכתה לנצחונות מכריעים בכל הקרבות הימיים שנערכו בזירות מצרים וסוריה. כנסו את כל המעוטרים בחדר קבלת פנים. מפקד חיל הים האלוף ביני תלם חבק אותי וברך אותי בחום והערכה. אח"כ נגש אלי יומי ואמר לי: " עמי שגב, קראתי את שעשית בקרב מרסה תלמת , ואתה גיבור גדול ממני!"

אגב, מאז זכיתי ליחס של הערכה מצדו של יומי. הוא מינה אותי להיות מפקד אח"י נגה – המפקד הראשון שלא היה מפקד סטי"ל  לפני כן!  הוא האמין בי !

נכשלתי בשני מבחנים מעשיים. הבוחנים, סא"ל עמי שראל, מפל"ג 914 ומפקד אח"י נגה לשעבר, שמר לי טינה מתפקידי הקודם כמפל"ג 916. בדיוני מפל"גי הדבורים שנערכו  (שראל – 914, פפר – 915, שגב – 916) התייחסתי אליו לא פעם בחוסר הערכה נוכח פערי ידע ומיומנויות שהפגין, ועל כך זכה להערותי ("לך תלמד איך מפעילים דבורים …").

הבוחן השני , שמיר (סירצקי) ששימש כרע"ן אוה"ד, התנגד למינוי של יומי וטען בנחרצות שלא יעלה על הדעת למנות קצין שלא היה מפקד סט"יל  , שלא לדבר שאפילו קצין מחלקה לא זכה להיות!!

אחרי המבחן השני יזמתי מפגש עם יומי. נגשתי אליו ואמרתי לו "מנסים לטרפד את המינוי שלך". הוא אמר לי אל תדאג, גדעון רז יבחן אותך מחר.

ואכן היה לי מבחן מצויין. בסיכום המבחן בקשתי לומר דברים… גדעון שקלט מה אני מתכוון להגיד, עצר אותי ואמר לי אין צורך שתתייחס. עשית מבחן מצויין והינך מוסמך כמפקד האוניה.

כשיומי העניק לי בתום התהליך בב"ח את תעודת ההסמכה לעיני חלק מהמלעיזים, הוא טרח להדגיש: "אתם עוד תראו איזה מפקד גדול עמי שגב יהיה!"

אני זוכר הייטב את שחשתי בחלק מהטקס. בליבי הרגשתי באותם רגעים שאני אולי לא ראוי לכבוד הגדול שמעניקים לי  כשמסביבי היו אלמנות רבות, עם יתומים חדשים …היה לי קשה.

 

לימים , עת הייתי חניך בפו"ם יזמתי ראיון עם מפקד חיל הים לשעבר האלוף (מיל.) ביני תלם, בנושא עבודת חקר במורשת חיל הים. בפתיחת הראיון הדגיש ביני תלם: " אני חש אי נוחות ואולי אף צורך להתנצל בפניך …." על מה להתנצל שאלתי?

" …. בערב ה 6 לאוקטובר הגיע ל"בור" "דדו" [1], וספר על כוונתם של המצרים להעביר אספקה לכוחות הקומנדו שהונחתו במהלך היום בגדה המזרחית, באמצעות כוח גדול של סדגים מגוייסים מראס זעפרנה לכוון הגדה המזרחית. מאחר וחיל האויר אינו מסוגל לתקוף נוכח איום טילי נ"מ, האופציה היחידה היא לתקוף מהים. התבוננתי במפה וראיתי 2 דבורים באזור אמצע המפרץ . החלטתי להנחות אתכם לתקוף…. הרגשתי אז שאני שולח אתכם למשימה ממנה לא תשובו .. אבל לא היתה לי ברירה… מכאן, שמח מחד על הצלחתכם ומאידך חש אי נוחות ומתנצל…"

[1] הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר ז"ל