מי חילץ את עמי שגב מאבו זניימה לאחר קרב מרסה תלמאת?

"הצלחת לישון?" שואלת בטלפון ידידה. "כמו תינוק", עונה אל"ם (מיל') עמי שגב.

מבעד לווישרים של המכונית ניתך גשם עז של בוקר על האספלט של כביש החוף. במהלך הנסיעה דרומה מדבר שגב על הרבה דברים: על הקרב ההוא בשנת 1973, עליו קיבל את עיטור המופת, על הפציעה, על העבודות והתפקידים הרבים שעשה במהלך חייו. רק על מה שהולך לקרות בשעות הקרובות הוא לא מדבר.

"אתה מתרגש"? אני שואל לבסוף.
"לא", הוא אומר. "רק סקרן".

מוזר. יום קודם הוא דווקא אמר שכן. אולי אצלו זה הפוך מאצל רובנו: ככל שמתקרבת שעת ה–ש', כך ההתרגשות פוחתת אחרי שעה של נסיעה. מגיעים לקניון בהרצליה, שם נקבעה הפגישה. שגב פוגש אותם בקומת האוכל. הוא ניגש, לוחץ להם את היד, מציג את עצמו והם את עצמם. כולם מאופקים מאוד. הם מחייכים, אבל שום התרגשות לא נראית במעמד הזה, אין הרעפת מילים מליציות, בטח שלא דמעה סוררת.

עכשיו הם ניגשים ישר לעניינים: פורסים מפה גדולה של מפרץ סואץ על שולחן האוכל, מחליפים חוויות מאותו יום, עוברים על יומן הטיסות, מאמתים נתונים, מנסים להיזכר. שגב משוכנע ללא כל ספק, שהם הטייסים שחילצו אותו במצב קשה לפני כמעט 37 שנים. משוכנע שסוף–סוף מצא אותם. הם מצידם, לא כל–כך משוכנעים. אז מי באמת חילץ את אל"ם (מיל') עמי שגב?

להשמיד את הבסיס

הסיפור הזה מתחיל 36 וחצי שנים קודם לכן. בשישי באוקטובר 1973, סמוך לשעה שתיים בצהריים, הוכתה מדינה שלמה בהלם כשבעיצומו של יום הכיפורים, פילח רעש הצופרים את האוויר. המצרים צולחים את התעלה, הסורים פולשים לרמת הגולן וקרבות בלימה קשים מאוד מתחוללים בחזיתות הדרום והצפון. הבית השלישי בסכנה, כפי שהגדיר זאת אז שר הבטחון, משה דיין ז"ל.

באותן שעות שייטו שתי ספינות "דבור" של חיל–הים במפרץ סואץ, לאחר שהוזנקו לשם ללא יעד ספציפי לתקיפה. בשתי הספינות היו 15 לוחמים בסך–הכל. קשה להאמין, אבל זה היה הכוח הימי היחיד שהוצב באותן שעות במפרץ סואץ. על אחת מהספינות עמד אל"ם (מיל') עמי שגב, אז סג"ם צעיר.

"לא הייתה לנו מילת קוד לפתיחת הלחימה, אבל שמענו בקשר אותות מצוקה שטייסים נוטשים שידרו וזה היה חריג עבורנו", הוא מספר. "בסביבות השעה שמונה בערב הודיעו לנו לרדת לכיוון אבו–זיינמה. ראינו מסוקים מצריים טסים באורות מלאים לכיוון אבו רודס בצד המזרחי של המפרץ, כלומר בשטח בשליטת ישראל ונוחתים שם. שמענו בקשר בצעקות, שכוחות מילואים מנהלים קרבות נגד הקומנדו המצרי".

בשעה 23:00 קיבלו הספינות פקודה לצאת ולתקוף את בסיס הקומנדו הימי המצרי במרסה–תלאמת. "הפקודה הייתה קצרה ולעניין: להשמיד את כל כלי השייט שבבסיס, חד–וחלק", אומר שגב. "רק בשביל שתבין, מרסה–תלאמת היה כמו בסיס הקומנדו הימי שלנו". הבסיס המצרי היה מוגן היטב, עם סוללות נ"מ, תותחים, מרגמות ובתוך המעגן היו לפחות שלוש ספינות סער עם מכ"מים, מקלעים ומטולי רקטות ועוד עשרות סירות גומי וסירות דיג עמוסות ציוד.

"שנים רבות לאחר הפעולה הזדמן לי לפגוש את מפקד חיל–הים דאז, בנימין תלם ז"ל, שהיה איש ישר והגון מאוד. הוא אמר לי 'תשמע עמי, כשאני רואה אותך, מפעמים בי רגשות אשמה על מה שקרה'. שאלתי אותו למה, והוא אמר שבאותו לילה הרמטכ"ל בא לבור הפיקוד של חיל–הים, ואמר לו שאם הוא לא משמיד את כלי השייט שבבסיס הזה, צה"ל יאבד את השליטה על החלק הדרומי של חצי האי סיני. בנימין לקח את מפת השליטה וראה שבכל האיזור יש רק שני "דבורים" ולכן אלה נשלחו לביצוע המשימה, הוא אמר לי: 'הייתי משוכנע שאתם לא חוזרים'".

תורת הלחימה של ספינות ה"דבור" הייתה אז, ללא ספק, מסוכנת למדי: קרבות פנים–אל פנים מטווח אפס, הסתערות והטלת מטעני–חבלה. בלי טילי ים–ים מתוחכמים, לוחמי ה"דבור" ראו טוב למדי את הלבן בעיניים של האויב.

"אני הולך להיהרג פה"

בשתיים בלילה, כשהגיעו הספינות למרסה–תלאמת, נשאר "דבור" אחד בחוץ והשני, בו היה שגב, נכנס פנימה לתוך המעגן, שצורתו כמעין חצי סהר. הספינה החלה לשוט פנימה ואנשיה ראו את כלי–השיט המצריים, עליהם הילכו חיילים חמושים, מתכוננים לצאת למלחמה.

"אף אחד לא זיהה אותנו ולא ירה עלינו", מספר שגב. "נכנסנו לתוך הבסיס כאילו היינו כלי–שיט מצרי. אין לי מושג איך לא זיהו אותנו, זו חידה שעד היום אין לה הסבר. ייתכן שהלוחמים המצרים היו נתונים בהכנות אחרונות ליציאה לים ולא שמו לב למה שקורה סביבם.

בהתחלה זיהינו רק ספינות אספקה שעליהן הדרג הלוגיסטי, אבל לא מצאנו את הדרג הלוחם. רק כשהגענו אל לב ליבו של המעגן, ממש בתוך גוב האריות, החליט מפקד הספינה להדליק זרקור. אלומת הזרקור נפלה בדיוק על כוח הפיקוד של הקומנדו המצרי בסירות הגומי ופתחנו עליהם באש".

לא קשה לנחש מה עבר בראשם של המצרים המופתעים, כשאור חזק ויריות הגיחו לפתע מהעלטה. גם לא קשה לנחש כיצד הגיבו. תוך שניות התעורר החוף המצרי כולו והשמיים התמלאו מיד באש נ"מ, למרות שאף–כלי טיס לא היה באיזור.

"למצרים הייתה פארנויה קשה ממלחמת ההתשה, חיל–האוויר היה בשבילם כמו שד", אומר שגב. במהירות רבה הופנו מטחי היריות מטה ואש תופת צולבת שטפה את סיפון ה"דבור". מלבד שגב, כל הלוחמים שעל הסיפון נפצעו וזחלו אל בטן הספינה. שגב נשאר על גשר הסיפון יחד עם מפקד הספינה והחל להטיל מטעני נפץ לעבר האויב.

"ואז", הוא מתאר בניחותא, "תוך כדי שאני מחזיק מטען בלי נצרה, חטפתי כדור 14 וחצי מ"מ לאגן הירכיים, ברגל שמאל. זה היה כמו לחטוף בעיטה מסוס. זה ממש העיף אותי לקצה השני של הספינה. דבר ראשון זרקתי את המטען, בדקתי את עצמי, והבנתי שאני מלא בדם אך יכול להמשיך ולתפקד. "בשלב זה הספינה עלתה על החוף ומנועיה הודממו. הסתכלתי סביבי, ראיתי שלא נותרו לוחמים על הסיפון. הדבור נראה כמו ספינת רפאים. מאחר ולא יכולתי לעמוד או ללכת זחלתי לצד השני של הגשר, לקחתי את העוזי שלי והתחלתי לירות לעבר המצרים שירו לעברנו מכל הכיוונים וניסו לעלות לספינה. לא איפשרתי להם להשתלט על הספינה. למרות שהיינו מתורגלים לקרב פנים אל פנים שכזה, היה לי ברור שאנחנו לא יוצאים מפה. קיבלתי בשלווה את העובדה שאני הולך למות פה".

עובדות והשערות

אבל שגב טעה. המכונאי הראשי של ה"דבור", סמל שלמה שימחוני (בעל עיטור המופת) הצליח להחזיר את המנועים לחיים לאחר שהתמלאו בחול והושבתו וצוות הספינה ניתק מגע והתרחק מהאיזור, תוך שהמצרים מזנבים בהם ויורים פצצות מרגמה.

ההתקפה על מרסה–תלאמת שיתקה למעשה את הכוח הימי של הבסיס ושיבשה קשות את תוכניותיהם של המצרים. לכוחותינו היה הרוג אחד, סמל הרצל אלמועלם ז"ל, שהיה על סיפון ה"דבור" ונהרג מאש המצרים. המצרים איבדו כ–60 מחייליהם, מהם נהרגו רבים מאש מצרית. הפאניקה, ההלם והאש הכבדה וחסרת כל פרופורציה שהמטירו על ספינות ה"דבור", עלו לרבים מהם בחייהם.

שגב חזר לחוף הישראלי באבו–זניימה יחד עם שאר צוות ה"דבורים". פציעתו הייתה קשה מאוד, מצבו הלך והחמיר והכרתו היטשטשה. למזלו, על החוף חיכו לו רופאים, חובשים וגם מסוק יסעור. עד כאן העובדות. בהמשך יש כמעט רק השערות.

שגב מודה כי עד לפני כמה חודשים כלל לא ניסה ליצור קשר עם הטייסים שפינו אותו מאבו–זניימה לישראל. "האמת, שאין לי מושג למה לא עשיתי את זה קודם", הוא אומר. "זה גם נושא שדורש חקירה פנימית שלי".

תהליך החיפוש החל לפני כמה חודשים, כאשר נפגשו שגב וראש להק כוח אדם בחיל–האוויר, תא"ל רמי בן אפרים. שגב סיפר לו על הקרב ועל החילוץ ובן אפרים הבטיח למצוא את הטייסים המחלצים. בשיתוף עם רע"ן היסטוריה בחיל, סא"ל מוטי חבקוק, החל תהליך של אימות והצלבת נתונים ולבסוף, זוהו שלושה צוותים פוטנציאליים. לאחר ששגב שוחח עימם ודלה מהם פרטים, החל תהליך שבסופו התמקד שגב בצוות אחד: סא"ל (מיל') אמנון גלעד הקברניט, סא"ל (מיל') בנימין גורן טייס המשנה וסא"ל (מיל') רני ארז המכונאי המוטס.

טיסת הפינוי של שגב כללה שני חלקים: הטסתו מאבו–זניימה אל בסיס רפידים בסיני ומשם, גם במסוק יסעור, אל בית–החולים הדסה בירושלים. את הטיסה מרפידים להדסה זוכרים שלושתם בבירור רב. את הטיסה מקו החוף של אבו–זניימה לרפידים, קצת פחות.

חילוץ ותעלומה

שגב הגיע לחוף של אבו–זניימה והרופא החל לחבוש את הפצועים. את שגב הוא חבש אחרון. "אני זוכר שהטייסים ביקשו להמריא לפני אור ראשון משום שעל הגבעות סביב יש קומנדו מצרי וחיל האוויר היה עדיין תחת איום המיגים", נזכר שגב. "הרופא אמר להם שהוא חייב לחבוש אותי כי אחרת אני עלול למות מאיבוד דם. הטייסים המתינו עד לסיום החבישה והמסוק המריא". את הסיפור הזה צוות המסוק לא זוכר, אבל את העובדה הבאה דווקא כן: המסוק היה ריק לגמרי מאלונקות תלויות ולא היה ערוך כלל לפינוי פצועים. כל הספסלים והמושבים פורקו ושגב הושכב על רצפת המטוס עם אלונקת שדה רגילה.

"אחת המשימות שלנו בערב היום הראשון ללחימה הייתה להנחית כוח של סיירת מטכ"ל בבלוזה", מספר סא"ל (מיל') רני ארז. "את זה אני זוכר היטב כי הכרתי חלק מהאנשים שם. מיד אחרי שהנחתנו אותם, קיבלנו הוראה להתחיל לפנות פצועים. הבנתי שלא יהיה מקום לכל–כך הרבה פצועים, אז פירקתי את כל הספסלים והמושבים במסוק וזרקתי אותם החוצה. כל הלילה פינינו פצועים והבאנו אותם לרפידים, אבל אני לא זוכר אם פינינו פצועים מאבו–זניימה".

בתוך המסוק, כשהכרתו מעורפלת והוא מטושטש מתרופות, הצליח שגב, על–פי טענתו, לזהות את ארז במסוק. "אני ורני גדלנו כל הילדות שלנו בטבעון ולמרות שלא יצא לי לדבר איתו, ראיתי אותו הרבה פעמים וזיהיתי היטב את פניו. בתוך המסוק ראיתי את המכונאי המוטס יושב על מין דרגש ליד הטייסים וזכרתי היטב את דמותו", אומר שגב, הבטוח שזכרונו אינו מטעה אותו.

"אני זוכר ש'התגלגלנו' בכל אותו איזור של צפון מערב סיני וגם חילצנו דרומית למיתלה", אומר ארז, אך הוא לא זוכר נחיתה בקו החוף של אבו–זניימה וכך גם שני הטייסים בצוות. גם הטיסה לשם, אינה מופיעה במדוייק ביומני הטיסה.

"אם אכן אנחנו עשינו את החילוץ הזה, זה אחד מחילוצים ופינויים רבים שעשינו באותו היום", אומר בנימין גורן, טייס המשנה. "אני מאמין שזה אנחנו, רובם המוחלט של הנתונים מצביע על כך. אבל, זו הוכחה לכך שלא היה בזה שום דבר יוצא דופן או הירואי, שנחקק לנו בזכרון. בסך–הכל אתה עושה מה שאתה חייב לעשות. בדרך–כלל לא מזמינים אותנו לפגישות כאלה".

כך או כך, שגב הוטס במסוק יסעור לרפידים. שם, כשהוא מעורפל הכרה תחת השפעת תרופות וזריקות, הצליח לשמוע שצריך לקחת אותו לבית–חולים מסודר. בדחיפות.

חצי נחמה

אם אלה לא אנשי הצוות, לא בטוח ששגב יפגוש את הצוות האמיתי שחילץ אותו מאבו–זניימה לעולם. בכל זאת, הוא יכול למצוא חצי נחמה בעובדה שהם אלה שפינו אותו מרפידים אל שטח ישראל, לבית–חולים הדסה בירושלים. את הטיסה הזו הם זוכרים, בשל העובדה שזו הייתה הטיסה הראשונה עליה פונו פצועים מרפידים לישראל באותו הלילה, על הטיסה היה גם שגב.

"אנחנו היינו ב'סבב הראשון שפינה מרפידים לישראל, עם אור ראשון", משחזר ארז. "ברגע שנחתנו בהדסה עטו עלינו הרבה מאוד אזרחים. הייתה פאניקה גדולה מאוד בציבור".

חצי שנה שכב שגב בבית–החולים. הפציעה הקשה הלכה והחלימה ורגל שמאל, ששותקה לחלוטין, החלה לחזור לתפקוד.
באפריל 1974 חזר לשרת בחיל–הים כלוחם ואף השתתף בקרבות נוספים. הוא התקדם בסולם הדרגות, קיבל את עיטור המופת על אותו הקרב במלחמת יום הכיפורים, קרב שכמעט ולא חזר ממנו.

לא גיבור גדול

עכשיו, 36 וחצי שנים אחרי, הוא יושב ליד שולחן בקניון. הפצע החלים אמנם, אבל הצלקות כואבות. קשה ללכת, יש צליעה קלה ועל רכיבה על אופניים או סוסים אין מה לדבר בכלל.

"לומדים לחיות עם זה", הוא אומר. "אבל בוא נשים דברים על השולחן: בלעדי הטייסים כאן, הייתי מת מאיבוד דם ולא היה סיכוי שהייתי מספר לך את הסיפור הזה היום".

הם, מצידם, בטוחים שלא מגיע להם שום פרס. "יש לי השגות גדולות לגבי ההרואיקה שעושים מזה היום", אומר ארז. "התפקיד שלנו היה לחלץ פצועים גם במחיר שאתה חוטף כדור. הרי לצורך זה הקימו את מערך המסוקים. אני לא גיבור גדול ולא חושב שאנחנו צריכים לקבל טפיחה על השכם. פעם גם פנה אלי במחסום איש מג"ב ואמר לי שחילצתי אותו. אני לא רואה בזה דבר יוצא–דופן".

אז מי באמת חילץ את שגב מחוף הים באבו–זנמייה האם זה אותו צוות שפינה אותו מרפידים ופגש אותו   בקניון, כמו שכל הנתונים מצביעים? או שאולי מדובר בצוות אחר? התעלומה הקטנה הזו עדיין לא נפתרה. כך או כך, עבור שגב, חיל–האוויר  הציל לו את החיים.