מפגש עם האלוף (מיל.) עמי אילון – המפל"ג השלישי של פלגה 915

ביום 7 למאי 2010 נפגשתי עם עמי אילון בבית עמי שגב בבנימינה ע"מ לתעד זכרונותיו של עמי אילון מתקופת שרותו בזירה כמפל"ג 915 ולאחר מכן כמפל"ג בפועל במלחמת יום הכיפורים.

בתחילת המפגש בקשתי מעמי אילון לסקור "אבני דרך" בשרותו הצבאי:

• עמי התגייס לצה"ל באוגוסט 1963 והתנדב ל ש/13 . בנובמבר 1963 התחיל את המסלול בקורס אותו סיים ב 1965. המשיך במסלול הדרכה,  שרות ביחידה  צ – 1.  בשלב זה לא תכנן להישאר בצבא. חשב לחזור לקיבוץ בתום החתימה. האמירה הרווחת היתה אז ש "רק הפחות טובים נשארים בצבא"

בהמשך פונים אליו ומבקשים לצאת לקורס קצינים, ואני כמובן מסרב , הוא אומר  …."אני מהטובים"…..

• במלחמת ששת הימים, עמי בדרגת רב סמל, נגד צעיר, שמקבל את הכישלון של חה"י כמעט באופן רגשי ואישי.

"אנחנו פועלים באופן לא מקצועי … אני לוקח את זה קשה וללב… "כישלון" מערכתי של השייטת במלחמה" .   עמי טוען את הטענה על רקע העובדה ששום מבצע שהתבצע לא הגיע לסיום מוצלח וכמובן שלא הושגו המטרות.

אובחנו פערים בין יכולות מקצועיות לעבודה מבצעית ב"שטח" שגם גבורתם של לוחמים לא מצמצמת זאת.

• בתום המלחמה – מציאות חדשה. הגבול הימי גדול פי 5.
• את ההחלטה להישאר בצבא קבלתי בצרפת. הייתי באימון משולב בקורסיקה, בוקר אחד מודיעים לי/לנו שספינת הדגל אח"י "אילת" טבעה… שם קבלתי את ההחלטה להישאר בצבא. חשנו שעל הכתפיים שלנו (ש/13) 30 לוחמים, מונח גורלה של מדינת ישראל.

• מלחמת ההתשה מזמנת תקופה מבצעית עם עומס פעילות אינטנסיבי. שהיא מעבר ליכולת של כולם (כל השייטת מנתה  כ- 30 לוחמים.)

• מכאן יוצא עמי לקורס קצינים, קורס מפקדי צוותים, ומחליט שנסיכת הקרב של ש/13 היא צ -2 . בתום הסבה ארוכה של כשישה חודשים אני מקבל את היחידה צ – 2 . זאת לאור מותו של אשל שלמה, (הוא חזר משפיים ונהרג במבצע הטבעת הסטר"ים במבצע "אסקורט")

הפכתי להיות זוטר מהם, מנוסה פחות מהם.  הלקח האישי שלי שהמציאות מייצרת הזדמנויות ומחויבויות, וע"מ להתמודד עם המחוייבות מוכרח להשקיע בלמידה ושיפור ההיבט המקצועי. זה ליווה אותי בכל תפקיד.  הכנתי עצמי לקראת תפקידים (מפקד דבור לפני מפל"ג 915, מפל"ג סטי"לים לפני מפקד ב"ח… ראש השב"כ) זה מלווה ביכולת ללמוד ולהקשיב לסביבה האנושית והמקצועית.

• בשלב מסויים בחשבון הנפש התקופתי שלי, אמרתי לעצמי: אם אני נשאר בחיל הים, צריך ללכת לקורס חובלים. יוני 1972 הצטרפתי למחזור כ', וסיימתי את קורס חובלים, (ויתרו לי על השלבים הראשונים …  התחתנתי עם ביבה, הייתי שיכור כלוט, אשתי מעירה אותי ב- 07:00, ועולה למבחן פקוד על דבור…המבחנים של אז… לא היו כפי שהם מוכרים היום … לא הייתי מעביר עצמי כמפקד דבור….אבל  הוסמכתי.

חיפשתי תפקיד,  רציתי ללכת ל- ש/7 האמנתי שזה העתיד.  הלכתי לאיוואן… יש קשר משפחתי חברתי איתו  (אח של חבר של אבא של עמי איילון). בפגישה  איוואן אומר לי:         "… אין לי מקום… אני מוכרח לשמר את הצוות שלי… אני בונה צוות עם תוכניות ל- 10 שנים, עם כל הכבוד "לטובים" שרוצים להצטרף…  אני מחוייב לאנשי…"

עבורי זה היה שעור. איך  משמרים תשתית אנושית.

בהמשך זאב אלמוג, מז"ר ים סוף  הסכים לקבל אותי כמפל"ג 915. מפל"ג דבורים (אוגוסט 72). שבוע לפני שהגעתי לפלגה עלו 2 דבורים על ריף. הפלגה כללה אז 4 ספינות, (2 ספינות לאחר עליה על הריף).  בקושי יש ספינות אבל  של פלגה מבצעית , המופקדת על זירה של כ- 300 מייל, עם עצמאות פיקודית… אגדות רבות סופרו אודות סיורי ה"מונטנה".

להיות מפל"ג 915 – נתפס כמימוש חלום של כל מפקד צעיר.

לא זכור לי שהיה טקס קבלת פיקוד  … התחושה המקצועית שלי כקצין היתה (מבלי לפגוע באיש  לפני) שאני מגיע לירכתי העולם, אליו מגיעים הפחות "טובים", זה אפילו לא נטק"ים ( אף אחד לא תכנן את המלחמה הבאה, ולבטח לא כפי שהתרחשה). יעוד הדבורים היה קצת סיורי בט"ש, ולאבטח את ספינות  פלגה 921, הנט"קים שנתפסו אז  כשחקן מרכזי וכמשימתו העיקרית של חה"י להעביר את כוחות צה"ל אל חופי האוייב..

באוגוסט 1972 אני מגיע לפלגה 915. הפלגה נתפסת אצלי כפלגה  "מוכה"…..

אין לה שום רעיון מבצעי שסביבו אתה מסוגל לבנות תפיסת לחימה.

ספינות יוצאות לים, הציפייה מהם מאוד בסיסית: רק תחזרו בשלום בלי לעלות על ריף….

אני חש שאני נתפס כסהרורי.  מפקדי הדבורים  – בוגץ',  רוני נחמני, רוני ביליק, ישראל פוגל, לא ידעו איך לאכול אותי  בתחילת הדרך.

היתה הערכה רבה של זאב אלמוג אלי.  אני מגיע עם דפוסי התנהלות "מעט" שונים מהקיים .

אני באתי מעולם אחר… עולם שהכללים בו בין היתר הם: כיש פקודה – מבצעים!

עמי מספר ספור אודות החייל שנדרש לקפוץ למים כ"עונש" על שלא שלא הפעיל פנדר כראוי…הייתי מוכרח לבצע פעולות שיעקרו תופעות שנתפסו אצלי כ:

– חוסר אכפתיות,

– חוסר אחריות,

– חוסר מקצועיות,

– חיילים ברמה נמוכה…

הכרזתי שאף ספינה לא תעלה על ריף!

למרות שנמשיך להפליג בכל מעברי המים הצרים….

אמרתי:  אנחנו נחדש את קרבות הסת"חים… אנחנו מתאמנים, להתמודד עם כלי שייט שעדיפים עלינו… וננצח גם את ה"דה קסטרו" המאיים.

במהלך כניסתי לתפקיד אני מתפלל בלילות … שהמלחמה לא תתפוס אותי כמפל"ג ב- 3 חודשים הראשונים… הכישלון המקצועי שחוויתי במלחמת ששת הימים,  היה חרוט בזיכרוני ולא הייתי מוכן לחזור על כשלון מסוג זה גם במלחמה הנוכחית / העתידית.

הייתי משוכנע שהפלגה אינה ערוכה למלחמה.

 

במהלך השנה – שנאתי את הבסיס!

שנאתי את הבסיס בשארם א שייח, בסיס שלמה!

הסיאוב, של קציני המטה, ובעיקר יחסי פקידות עם הקצינים…

הייתי קצין צעיר, נשוי צעיר שמאוהב באשתו, עם עולם ערכים… במציאות מתסכלת של  יחסי קצינים ופקידות….. הלקוחים מעולם הזוי מבחינתי, ולא אשתמש במילה המפורשת….

עמי שגב מוסיף: עמי אילון כמפל"ג הפליג on-off  ב"מונטנות".

עמי אילון ממשיך: אכן … העדפתי לצאת לים… והובלתי הרבה "מונטנות" כמוביל זוג.  הכרתי היטב את הזירה, בכל מרחבי מפרץ סואץ,   א-טור,  אבו זוימה , אבו רודס, ראס סודר

היו לי מאבקים קשים עם רס"ן זאב יחזקאלי שהיה מפל"ג אג"ם זי"ס,  על רקע מקצועי.

הרקע למאבקים היה ההחלטות להזנקת דבורים ע"י מפקדים תורניים .

טענתי: שלפני שאתם מזניקים דבור, תתייעצו איתי, הרי אני נמצא בזירה …

היו לא מעט ויכוחים על רקע הזנקות של דבורים בנתונים  שלא אפשרו סיכויי השגה של מטרות בלתי מזוהות בגלל  טווחים ופערי מהירויות..

על רקע זה, לאחר לא מעט התנגחויות עם דרגי פיקוד בזירה, הנחתי את מפקדי הדבורים בפקודה פנימית, שבזירה מזניקים דבורים רק על ידי הוראת מפל"ג.

באוגוסט 73, סיימתי תפקידי  ויצאתי  לפו"ם ולא באוירה טובה.

ברמת הפלגה הרגשתי שאני עוזב פלגה עם רמת צוותית טובה.

אבל עם מפקדת הזירה – היתה לי תחושה רעה…  וכאילו שמחתי שאני עוזב את הזירה.

מכל פיקוד הזירה…. היחיד שעמד לצידי… אמנון בן ציון….

זכור לי היטב טקס החלפת הפיקוד… מקובל שבטקס מסוג זה מדברים בשבחו של המפקד היוצא , על עשייתו ותרומתו .. ובסוף מברכים את המפרקד הנכנס ומאחלים לו הצלחה…

ואני עומד בטקס… לא הפסיקו לדבר על המפקד הנכנס … על ישראל פטשניק … ועל הציפיות ממנו … ואני שואל עצמי .. ומה איתי?  מה עם כל מה שעשיתי במהלך השנה? … ועשיתי!! אף דבור לא עלה על ריף…. שפרתי את הרמה המקצועית של המפקדים והלוחמים, הפכתי את הפלגה ליחידה מגובשת, ובאוירה צבאית… והם … לא מפסיקים לדבר על קצין הנשק מהסטי"לים…היתה לי תחושה ששמחו בזירה להיפטר ממני …

בסוף אוגוסט 73 התחלתי את פו"ם… חלפו חגי תשרי …

ואז מגיע ערב אר"ם (אישיות רבת מעלה) בפו"ם ר' חטיבת המחקר באמ"ן.  נותן סקירה … ומדבר באופן נחרץ על "הסיכויים הקלושים למלחמה (יומיים לפני המלחמה…) , חלק מהחניכים יוצאי אמ"ן מעירים/שואלים בעדינות…"מחברינו ביחידות אנחנו מבינים שיש "אקשן" … והוא עונה להם: "..אין שום דברים …"

בשבת 6 לאוקטובר 73 בשעה 10 בבוקר מפעילים מינוי חירום!! . אני נקרא שוב לזירה.

אומרים לי לעבור בנצרת לקחת את פוגל… בצהריים, שומעים אזעקה…, מגיעים לחולייה עורפית, שם אני ממונה כמפקד על שיירה משייח מוניס לשארם.

בהרהורי אני אומר לעצמי: "…הנה עוד מלחמה… ואני שוב מפספס… אני כבר מדמיין כמו בסרט רע…על עוד פספוס…"

מגיעים ביום ראשון, לשארם. מסתכל על ה"טרופו" האנטנות הגדולות שנפגעו ושבשו מאז את יכולת השליטה של הזירה…..

יש בפלגה כבר כ- 6 דבורים. אני  מתייצב אצל המז"ר זאב אלמוג ומבין שיש מפל"ג נוסף …גם אברהם בן שושן , ק. האג"ם מפקד בעיתות חרום על הדבורים… יצא למרדף אחרי סירות קומנדו מצריות …

אמרתי למז"ר:  תן לי 3 ספינות ואני אעלה לאזור ראס סודר לא אפריע, לא אזיק… ואתרום. יודגש: אני מגיע לשארם, אחרי הקרב במרסה תלמת!!!

זאב אלמוג מקבל עמדתי. נותן לי ספינות ואני עולה צפונה. הרגשתי בדר"כ טוב בים… איך שיוצאים מהמילאן, … אני מרגיש רע, … מילר הציפ… מסתכל עלי … מגיעים לראס סודר.

לא זוכר אם ה"תרשיש כבר היתה?

עמי שגב מתערב ומעיר: ה"תרשיש" הגיעה באוגוסט / ספטמבר 73. היה זה במסגרת הפקת הלקחים מאירוע ה"דה קסטרו ב 13 לאוגוסט 73. המטרה היתה להחזיק כוח קבוע שהיה בתנאי עגינה טובים ומוכן להזנקות.

מבצע החילוץ של מוצב המזח היה הביטוי לפער העצום בין הלחימה בצפון לעומת משימות הדבורים שאנו התמודדנו איתם בזי"ס.

חיל הים – הכריע את הלחימה בים התיכון.

ניצחון אופרטיבי שאין שני לו וכשלון אסטרטגי (לא חסמנו את נתיב השייט לסוריה ויכולנו לבצע זאת)… הטבענו 2 אוניות סוחר בטעות ולא קרה שום דבר…

ואני … באבו זויימה אף אחד לא מחכה לך…. אין "דודות" …. הקומנדו המצרי היה מתוכנן לתפוס את צירי התנועה על מנת לאפשר לארמיה ה 3 לרדת דרומה!

אני לא ידעתי, האם כשאסיים את הקרב, יהיה לי לאן לחזור?! לאן אני חוזר?!

ברשת הקשר של "ערפל" נשמעו קולות מהם הבנו שהמצרים בדרכם דרומה…

חנוך בן אליהו, מפל"ג טכני זי"ס,  הוביל שיירות לאבו זניימה ודאג לטפל בנו כמו שצריך.

גם ב"ים" אנחנו לא בדיוק הבנו מה קורה….

קרב ה"דה קסטרו" 8-9 לאוקטובר 73 .

עמי אילון מוביל זוג ספינות, ד-881 בפיקודו של אמיר גרדוס, וד-862 בפיקודו של מוטי קגנוביץ ,  קרב שאף אחד לא תכנן אותו.

קבלתי הוראה לבצע סיור בגזרת ראס סודר.

כעבור זמן מה דווח לי מראס סודר שמכ"ם ה"דה קסטרו" אותר. מהדיווח הבנתי שככל הנראה הוא נמצא בסיור באזור המצרי מול ראס סודר. הכרתי הייטב את הזירה גם ממבצע "אסקורט".. החלטתי , לחתוך את המפרץ ולעלות לאורך החוף המצרי מדרום לצפון.

הדבר היחיד שעניין אותי היו כווני המכ"ם של הסמ"ר (שהתקבלו באמצעות המגל"ם החופי)

גילינו אותו, (לילה) ים שקט, צפון מפרץ, אנחנו מבינים שזהו זה…  ,

נכנסתי לתקיפה – ברקע המחשבות… אירוע ה"דה קסטרו" עם הברטרמים שנה לפני כן , וכן אירוע ה"דה קסטרו"  מ 13 לאוגוסט 73 … קרב "מרסה תלמת",  הרבה מחשבות חולפות בניסיון לגבש תובנות ולקבל החלטות…

החלטתי לא להיכנס בינו לבין החוף… חשש מהאש בחוף…  רצתי ל"שחק" בקרב ימי,… רוצה להגיע לטווח קרוב…,מבין ויודע שבטווח קרוב  ה"מכה" תהיה אפקטיבית… מטח ראשון בטווח הכי קרוב שאפשר….

נזכרתי במשפט חשוב… תפקידו של מפקד ספינה / כוח לזכור, שהדבר שהוא משיט… היא פלטפורמה לתותחנים שלו, כך כשתינתן הפקודה לפתוח באש …יהיו לתותחנים  התנאים הטובים ביותר לירי…. הכנסתי את ה"דה קסטרו"  בין הירח לבינינו…. התקרבנו לטווח קרוב מאוד! והפתיחה באש היתה רצחנית….

במטח האש הראשון היה ברור שהקרב שלנו…

היה ברור לי שאת הקרב צריך לגמור עם לפחות תוף אחד מלא של 20 מ"מ… לך תדע מה עוד יחכה לך בדרך חזרה.

אחד הזכרונות… פעם ראשונה מאז שהגעתי לפלגה… כל מה שהדבורנים מבקשים…. זה , עוד תותחים, עוד תחמושת, ועוד פעילות מבצעית…

עוד זיכרון חשוב, זה הנפילות של ה- 130 מ"מ… תוך כדי ניתוק מגע בתום הקרב …חטפנו נפילות קרובות שאלצו אותנו לתמרן ב"גלסים" … הנפילות ממש עקבו אחרינו …. והיו קרובות …. סוף סוף  הגענו לראס סודר… ובקשתי שיטענו תחמושת.

קרב ראס ער'יב – 13-14.10.73

 

השתתפתי  בתדרוך למבצע הגדול "אור ירוק"… את התדרוך אני מתחיל אצל זאב אלמוג. בהקשר המבצעי לאירוע במרסה תלמת, והלקחים שניתן היה להפיק, נמצאים ברקע.

הבנתי  שצריך לתקוף כוח קומנדו, תקיפה בזוג כוחות, מצפון ודרום.

אני יוצא עם שלושה דבורים מא-טור ויורד לראס עריב מצפון לדרום.

כוכבי שואל: מה היתה תפיסת המסוגלות שלך כמפל"ג הדבורים? האם האמנת ביכולת של הדבורנים לבצע את שנדרש מהם?

כמענה לשאלה עונה עמי: יש לי תחושת אי נוחות, בהתייחס לתפיסת המסוגלות…

• מפקדי ולוחמי ש/13 – פחדו מער'דקה !! אילולוא הלחץ שזאב אלמוג הפעיל עליהם… הם היו עולים צפונה חזרה לעתלית…
• לוחמי יחידה 707 – פחדו מאוד לקראת מבצע חילוץ הלוחמים ממוצב המזח…. ובצדק… אני זוכר את המבט המפוחד אך האמיץ של מפקד היחידה דב בר  כששאלתי אותו משהו כמו: "דב, משימת החילוץ היא משימת התאבדות ...אתם לא תחזרו משם … מה אתה מתכוון לעשות??" והוא ענה לי באומץ שחרוט היטב בזיכרוני: "… עמי , יש רגעים במלחמה שצריך לעשות את מה שהמפקדים מחליטים..  גם אם ברור לך שאתה עלול לשלם במחיר החיים שלך ושל חייליך…!"
• ולוחמי הדבורים – נלחמו כמו גברים שבגברים!!!

תפיסת המסוגלות היתה גבוהה!

אתם צריכים להבין… התחלתי כלוחם שמחזיק ונלחם באמצעות רובה "קלץ'" …ואח"כ נלחמתי כצוללן המוביל מטעני נפץ על גבו בדרך אל היעד… ובמלחמה הזו מצאתי עצמי נלחם עם מד"צ … מדבר… צועק … מנחה…. וכלי הלחימה שלי = הגרון שלי!

פעם ראשונה שהבנתי שאני בעצם מחנך!!!

מחנך המשתמש בגרונו על מנת להניע…. לעצב התנהגות .. להטמיע נורמות וערכים …

לראס ער'יב הגענו לימודי נסיון – להגיע לאורך החוף המצרי…  להגיע לטווחים  קצרים, מודעים ומזהים אש מהחוף.

צה"ל החליט לתעד את הלחימה. בתדרוך אחרון בשארם, זאב אלמוג מגיע עם כתב צבאי צעיר העונה לשם יוסי שריד…אומרים לי … אתה תיקח אותו איתך לספינות … יוסי היה בקרב … ותיעד אותו.

אני יוצא מאוד מרוגז … בגלל העיתונאי שמכריחים אותי לקחת… אומר לו: " עיתונאי שב במס ואח"כ תספר את סיפורך. …"

העיתונאי היה שקט כל שלב התנועה והלחימה…  אני נותן סקירות מצב… מצליחים להפתיע…זוג של פטשניק עלה מדרום …, כל מה שהיינו צריכים זו תיאום בנינו מחמת האש בתחילת הקרב,

נכנסנו במסדר 1 ואח"כ  במסדר 2… בקרב עשינו הקפות בשיטת "מעגל אינדאנים".

באחת הפניות ממסדר למסדר, יוסי שריד עולה לגשר, ומתחיל להתעניין… צעקתי לו "רד למטה…."

אני זוכר שיצאנו פעם אחת על מנת לטעון תחמושת ונורתה  אש מהחוף.  נכנסנו פעם נוספת לקרב.  בסוף הקרב קבלתי פקודה לחזור לאבו זניימה להמשך משימות!!!

פתאום אתה מבין את הקושי …. אני לא מבין מזה המשך משימות, כשאין לי תחמושת.

שאלתי את עצמי מה אני עושה אם יקרה משהו בדרך אל אבו זניימה?

את המשימות קבלנו בקשר.

ספינות הטילים המצריות ירו טילים על שארם… לפחות פעמיים יצאנו למיצרי יובל, לתקוף את הסטי"לים.  קבלנו רקטות "שרמולי"  להתגוננות נגד טילים… ובלבד שנצליח להגיע לטווח ירי של 20 מ"מ… אנחנו יצאנו לים ותרגלנו תקיפה על הסטי"לים…

כמפקד חיל הים לשעבר:

האדמירל קורטקוב , מפקד הצי הסובייטי, היה יצירתי מאוד בתכנון מבצע הנחיתה באזור האי כרים. המבצע היה בנוי על הרבה סד"גים שהיו כוח הנחיתה.

מבחינתי, היכולת לאלתר עם חשיבה מקורית,  חלק מהדבר המדהים הוא בזכות אינטואיציה מבצעית.

הגוררת "שי" ו"הנהריה" היא מודל לחשיבה יצירתית בהיבט המבצעי.

היכולת המבצעית שלנו להגיע עם טילים לראס באנס, (הגוררת "שי"  מותקנת במערכת נשק ובטילי "גבריאל" בקרון ירי) לא סייעה בסופו של דבר לפתוח את הנתיב הדרומי למדינת ישראל.  המצור הימי שהטילו המצרים על מיצרי באב אל מנדב, (בלוקדה ימית באמצעות כוח פריגטות וצוללת) ומנעו מעבר מיכליות הדלק מאיראן … גרמו לנו לנזק.

על רקע סגר ימי זה, העובדה שלא סגרנו את נתיבי השייט לסוריה מהווה כשלון אסטרטגי למרות ההצלחה האופרטיבית המדהימה מול חילות הים של מצרים וסוריה.

קרב ה"דה קסטרו" במונחים של שפת יום יום… היה קרב פנים אל פנים, של סת"חים, בטווחים של עשרות יארדים, עומדים "חשופים בצריח" , במוצבי 20 מ"מ , מול תותחים בעלי טווח ועוצמה גדולים יותר … לא רק שאף אחד לא ברח … עשו זאת במקצועיות , באומץ ובאיכות ביצוע וזה נכון גם לאירועי "מרסה תלמת" ובקרב בראס ער'יב.

אפשר לגזור מספר תובנות וללמוד מספר שיעורים מלחימתם של הדבורנים במלחמת יום הכיפורים בזירת ים סוף:

 

שיעור ראשון – לוחמים בקרב … פיקוד ומנהיגות.

 

שיעור שני – איך מתמודדים עם סיטואציות לחימה שלא התכוננת להם.

כל הלחימה בים האדום לא תוכננה.

צה"ל וחה"י היו עסוקים שנתיים לפני המלחמה בהערכות לקליטת סערי 4 שעתידים היו להגיע לים האדום, ותכנון מבצע נחיתה שיעביר את כוחות צה"ל ויאפשר לצה"ל לבצע איגוף יבשתי.

התהליך שיש בו שילוב עם יתירתיות, הכרת זירה וחשיבה אמל"חית (תוספת תותח 20 מ"מ בחרטום, התקנת תול"ר "קרגו" 84 מ"מ, ובמידה רבה מאוד, יצירתיות, יוזמה וחוצפה מבצעית (איך זוג דבורים מונעים מסטי"לים מצריים להגיע לשארם)

שיעור שלישי – אף מלחמה לא מתנהלת לפי התכנון ואף מלחמה לא מתנהלת עפ"י ציפיות.

מלחמה היא ממלכת אי הודאות – והכל יכול להתרחש.. עולם מלא הזדמנויות וצריך להיות מוכנים לנצלם.

לוחמי פלגה 915 נצלו את כל ההזדמנויות ואפילו מינפו אותם!!!

 

התעוזה של דבורים עם רקטות "שרמולי" , תותחי 20 מ"מ ומקלעי 0.5 …כנגד סטי"לים… ואני עושה אבחנה,  בין חוסר מקצועיות לבין אלתורים ותעוזות במלחמת יום הכיפורים,

והתנהגות של אנשים בקרב.

גדלתי ביחידה מובחרת. … ש/13 . שעד למלחמת ההתשה, לא עשינו כלום !!! ואין לנו אל מי לבוא בטענות אלא לעצמינו!!.

במערכת ממיינת שבוחרת את הטובים שבבני הנוער, שבודקת אותם לאורך זמן במטרה לקבוע האם אנשים מתאימים או לא מתאימים, ורק אחוזים בודדים שמקבלים כנפיים ומפתחים יכולות למיומנויות, מתפתחת אצלנו תודעה שאנו טובים יותר בקרב.

עם זאת ראיתי לוחמים של ש/13  ומפקדים מקרבם, שמפחדים ורוצים לעלות צפונה ע"מ לא להתמודד שוב עם משימה שנראת להם "בלתי אפשרית להשגה…."

וראיתי את הלוחמים בדבורים במלחמת יום הכיפורים.

ל"דבורנים" בשארם הגיעו לוחמים בקצה תהליך המיון…. בחלק התחתון של האיכויות…  לאחר מיון  ל ש/7  ול ש/13 , ל ש/3 ולספינות פלגה 921 … וראיתי אותם בקרב!!!

הם עמדו בציפיות מעל ומעבר …. ובכל סטנדרט שבחנת אותם … ,

הייתי 4 וחצי שנים כראש השב"כ, 3 שנים כמפקד חיל הים, ויש לי יכולת להסתכל על זה בפרספקטיבה של זמן ומימדי השוואה…  בכל הקשור לתעוזה, מוטיבציה,  רמה מקצועית ומסירות, לוחמי הדבורים במלחמת יום הכיפורים קבעו סטנדרטים שאני מתקשה לראות בקרב לוחמים ביחידות אחרות שאני מכיר בחייל ובצה"ל הגדול.