מפגש עם ישראל פטשניק המפל"ג הרביעי בפלגה 915.

ביום 20 ליוני 2010 נפגשתי עם ישראל פטשניק בביתו שבמזכרת בתיה. טרם תחילת הראיון הדגשתי בפני פטשניק שאמנם זוהי פגישתנו הראשונה, אך אותו אני מכיר בזכות הסיפורים ששמעתי אודותיו עם השנים.,

לשאלתי מה היו "אבני הדרך" שעברת בשרותך הצבאי עד לתפקידך כמפל"ג 915 באוגוסט 1973? נענתי:

אני בוגר חובלים מחזור ט"ז (68-9) (בני מחזורי: בני אריאלי, פיני שחף, רוני איכר, יוסי לוי, לביא איתן, גולדצקי ז"ל. כמו כן , גדי שפי, פאולין, חנינה, חיים רז לוחמי ש/13…,  היו איתי בקורס חובלים. הם היו מדריכים שלנו בקורס חובלים באבו זניימה..)

• הוצבתי כ.ס.ק. נשק – אח'י "מבטח" ( סער 1 – סת"ח)  בפקודו של חיים שקד.
• אני בוגר קורס קציני נשק – שרתתי ב"מזנק", ב"אילת", ב"חיפה", ב"סער" , (ק.נשק וסגן מפקד) בהמשך שמשתי כקצין נשק וסגן מפקד
• כשיומי היה מפל"ג 31 הייתי סגן מפקד אח'י "מזנק"… ומפקדה בפועל בחוף.
• ההיכרות הראשונה שלי עם הזירה – הייתה בסדרת שייטת שנערכה באבו זניימה.
• מייד אחרי קורס קציני נשק, ביקשתי לפקד על כלי שייט, והוצבתי כמפקד נט"ק פ – 51 (נט"ק 36 מטר).
• אחרי שנה ביקשו שאחזור ל ש/3 ועברתי בספינות..
• בזמן שרותי באח'י "מזנק" , ביקשתי להתקדם בסולם הפיקוד, ויומי המליץ שאלך לפקד על פלגה 915. הוחלט שארד לפלגה לתפקיד מפל"ג 915.
• מבחן מפקד דבור בצעתי בפלגת הדבורים בחיפה (פלגה 914) והוסמכתי ע"י מיכאל קיסרי.
• הגעתי לזירה והתמניתי למפל"ג 915 . באוגוסט 1973החלפתי את עמי איילון.

המז"ר בתקופתי היה אל"ם זאב אלמוג (סמז"ר – חיים שקד, ק.אג"ם – בן שושן, בני אהרון – קמ'ן זי"ס)

למיטב זכרוני המפקדים היו:

• עבאדי
• ג'ינג'י (נמוך יתכן מנחם רזניק)

חשוב להדגיש שהגעתי מיחידות מוכרות וממוסדות (ש/3 ופלגה 921) . בתחילת תפקידי, הצהרתי שכאן תהיה "אוניברסיטה".  כל מפקד דבור נדרש להכין עבודה, במטרה לקיים דיונים..(תו"ל, נהלי הפעלה…) הייתי מושפע מאוירת ההפעלה בסטיל"ים.  אגב אני בצעתי ניסוי ירי לתול"ר 84 מ"מ + מקל"ר 40 מ"מ…. כקצין נשק בספינות וסגן מפקד, ניסיתי למסד את התו"ל הפלגתי. הספקתי להיות כחודשיים מפל"ג טרם המלחמה.

כוכבי : האם בצעת "מונטנות"? – פטשניק: לא זכור לי המושג "מונטנה"…

כוכבי: איך המלחמה תופסת אותך כמפל"ג?:

בחיל הים ב"שארם" היינו מוכנים. זכור לי שהיינו בחמ"ל ב- 1300, ונאמר בפירוש  שהמלחמה צפוייה להיפתח ב- 1400. ב- 1345 נשמעה צפירה, רצנו לספינות… זוכר שרצתי כמו מטורף ל"פאנטום" להוציא את הספינות  לים… נתקנו חבלים, יצאנו למפרץ.

ראינו מטוסים מצריים בגובה נמוך, המפציצים את בסיס חיל האוויר במפרץ נעמה (בח"א 27) .             זכור לי שירינו בגחון המטוסים… למרות שנראה שפגענו, כי הקליעים לכאורה "נבלעו" במטוס… לא קרה להם כלום,… זהו הזיכרון של אקט פתיחת המלחמה מבחינתי.

אירועים משמעותיים שאני מנסה להיזכר בהם…

1. ניסיונות תקיפה באזור של כוחות קומנדו ב"שורש" (אירוע הריף)

באחד הלילות תוך ניסיון לטפל בסירות הקומנדו, רדפנו אחר הסירות של איזור שהיה ידוע כאזור "ריפים". אני זוכר שאני בעצמי יריתי באחד המקלעים. האזור היה מוכר ומסומן היטב במפות, וגם הכרתי אותו מהתקופה הקודמת שלי בזירה.  בשגרה נמנעו מלהיכנס לתוכו ללא צורך. במלחמה הכניסה לאזור זה היה סיכון מחושב.  דווקא לאחר המרדף ובתהליך יציאה איטי וזהיר נגענו בריף ואחד הפרופלורים נפגע (נדמה לי שהדבור היה 866). הדבור הפגוע "דידה" בחזרה לבסיס ושאר הכוח המשיך במשימת הסיור.

 

2. דימוי הנחת מוקשים ימיים במיצרי יובל.

נדרשנו לבצע "מסדרים תמרונים", לדמות הנחת מוקשים ימיים במיצרי "יובל" מתחת לאי שדואן. אני זוכר שהיה ליל ירח, קרוב מאוד לשדואן.  הוחלט שיש לבצע סיור "רועש" (בהנחיית המז"ר, ובידיעת הסמז"ר,ושאר קציני המטה הבכירים. ….), לעבור מדרום את המילאן, לצאת בצפון ולרדת לכוון השדואן, באופן "רועש" תוך ביצוע "מסדרים" וזאת על מנת לדמות הנחת מוקשים.

 

בגלל מצב ים, לא הצלחנו לפחות פעמיים לצאת מפתח המילאן לכוון צפון.  ובסוף הצלחנו… דברנו בקשר באופן גלוי ורועש… ביצענו פקודות "מסדרים" המדמות מסדרים לצורך הנחת מוקשים . "ברברנו" על מנת שהמצרים ידעו שאנחנו שם… כיאה לפעילות "רועשת"…תמרנו במיצרי יובל. הגלים היו גבוהיים מאוד. הגענו עד מתחת לאי שדואן. אני זוכר את קירות הסלע הגבוהים מעלינו.

ואז קבלתי מרמד"ן, אל"ם רמי לונץ ברשת הקשר, "שטיפה" / "נזיפה" בסגנון: " מה אתה עושה שם…?" לא זוכר מה עניתי לו (אני חושב שאמרתי לו שאני מבצע את הפקודות שקיבלתי)…אבל זה הרתיח אותי. הבנתי שמפקדת חיל הים אינה מסונכרנת עם מה שהנחו אותי בתדרוך בזירה.

 

בהתייחס למרסה תלמת:

1. לא ידעתי שהתרחש האירוע.

פגשתי את צביקה ואת הדבורים לאחר האירוע בראס סודר.

2. מבחינתי קיים מכנה משותף בין האירוע שלי (ביצוע סיור "רועש") לבין האירוע במרסה תלמת, והוא שהמפקדה מנהלת ומנחה ישירות ומרחוק את הכוח, מבלי להכיר את השטח ומבלי להתייחס להנחיות מפקדת הזירה.
3. בראייתי, אם עליתי על ריף באזור מוכר באופן יחסי, הרי שיש בכך סיכון מחושב (במלחמה לוקחים סיכונים). לעומתי, צביקה לקח זוג דבורים, לאזור בלתי מוכר, שם אין סיכון מחושב יש חישוב מסוכן שעלול היה להסתיים אחרת לחלוטין. בראייתי יש בזה חוסר אחריות.
4. לא היו למיטב ידיעתי ידיעות מודיעין , תצ"אות / תרשים / מפות מפורטות שאפשרו להכיר את המעגן אליו נכנסים.
5. כמובן שלא היה כל תחקיר על שום אירוע, במהלך המלחמה…לרבות מרסה תלמת.

• חזרתי מהסיור "הרועש" – איש לא תיחקר אותי למעט ה"שטיפה" שחטפתי מרמי לונץ בקשר.
• עליתי על הריף – אף אחד לא תיחקר אותי.
• בהתייחס להדחתי :

o        לא התקיים שום תהליך הדחה פורמלי + בגלל עלייתי לריף.

o        נכנסתי ל"שארם" לטפל בספינה, אף אחד לא קרה ו/או הודיע לי …. על הדחה.

o        לא רק זה, אף אחד לא קרא לי והודיע לי שעמי איילון, המפל"ג הקודם והמנוסה ממני,  חזר או אפילו מציע / מנחה שהוא יקבל חזרה פיקוד לאור ניסיונו הקודם וכו'.

o        גם עמי לא טרח להקים איתי קשר… ולדבר איתי… אני מניח שאם היה עולה העניין ההיררכי, אני הייתי מציע לעמי לנהל את העניינים והייתי מציע לו להיות סגנו!!!

 

טרם הגעתי לפלגה 915 נתפסתי כמקצוען, מפקד טוב, כקפדן, מפקד פ 51 מצטיין, (חייליו של יוסי לוי, המפקד המקביל לי .. נדהמו מהביצועים שלי עם הנט"ק בהחפות שהייתי מבצע כשהם היו מחליפים בעלי תפקידים שלי בעת חופשה וכו …)

נכון, הייתי קפדן מאוד הן בנושאים המקצועיים והן בענייני משמעת. זה החינוך שקבלתי ממפקדי בסטי"לים. וזה גם אופי.

"יומי" מאוד אהב אותי והעריך אותי מקצועית. אני  תכננתי תקיפות חוף עם תותחי 76 מ"מ ….הוא גם המליץ עלי לתפקיד מפל"ג 915 .

 

הייתה "פוליטיקה" של מלחמה – חלקם של הקצינים חפשו צלש"ים

זאב אלמוג יוצא לים לערדקה …..?!

כוכבי: איך התמודדת  עם זה שעמי אילון חזר לזירה ואותך הזיזו הצידה כמפל"ג?

"… אני איש ענייני לא היה לי "אגו".  הבנתי שהזירה מפעילה במלחמה את כול הכוחות החיצוניים האפשריים ע"מ להצליח, ולפיכך לא עשיתי מזה עניין. מאותה סיבה לא הייתה לי כל בעיה להפוך להיות סגנו של עמי. צריך היה לשתף אותי ולדבר איתי….

בהתייחס לקרב בראס ע'ריב:

מבחינת ההכנה המודיעינית, היא  הייתה מיטבית מבחינתי. אני זוכר תצלומים שמראים סירות דייג עוגנות על המצופים. אזור יחסית "נקי" ללא ריפים, יחסית עמוק, לא היה חשש להתקרב בגלל עומקים. החשש היחיד היה כבלים זרועים בין המצופים ובין המצופים לספינות הדייג…. שעלולים להיות מפגעי בטיחות, בעיקר בלילה.

נכנסתי ראשון עם זוג דבורים (יתכן עבדי +רזניק), כיוון שהתמונה הייתה ברורה, לאור ההכנה הטובה, וגם תמונת המכ"מ ב"שטח" הייתה ברורה ותואמת… למרות שלא ידענו מה יש על הסדג"ים.

החלטתי להיכנס "שקט", לנסות ולהתמזג עם הסביבה. באמצעות אמצעי ראית לילה,  ובעיקר הירח לנסות לזהות כלי שייט, להתקרב לטווחי קרובים מהחוף. ההנחיה הייתה שעבדי ואני נשמור אחד על השני כך שלא נכנס לקו הירי אחד של השני.  השגחנו אחד על השני.  לא זוכר אם הדלקנו אורות זיהוי (אדומים).

זיהינו מטרות  ופתחנו באש. ירינו בלי חשבון עד שגמרנו את התחמושת שהייתה על הסיפונים. ירו עלינו והשבנו באש. הודעתי לעמי אילון,  שאני יוצא החוצה ע"מ לטעון תחמושת… ואז שמעתי אותו ברשת אומר משהו כמו: " אנחנו נכנסים מצפון … ועכשיו נראה להם איך צריך לעשות זאת…"  בפועל למיטב זכרוני, הוא ביצע תנועה תוך כדי ירי עם הדבורים שלו , במקביל ומזרחית  לקו ספינות הדיג, ולא התקרב למעגן השיט מבפנים כפי שאנחנו עשינו. עד היום אני לא מבין את מטרת הפעולה הזו, כפי שבוצעה על ידי עמי.

זה מאוד הכעיס אותי.  כמובן שהבלגתי…  אבל זה מפריע לי כבר הרבה שנים. בדיעבד אני חש שלא הייתי מודע ל"פוליטיקה של מלחמה". הייתי מאוד ענייני, וזרמתי כי הבנתי את חשיבות הפעילות.

לקרב ראס  ע'ריב לא היה כל תחקיר לפחות אני לא השתתפתי בשום תחקיר.

בסוף המלחמה, נודע לי שז'בו הוא המפל"ג.

אני זוכר שלקחתי עצמי ועליתי לחדר …  חשתי מועקה קשה.  חשתי מושפל. חשתי שנוהגים בי בחוסר הגינות וכבוד. לא הבנתי מדוע מתייחסים אלי ככה? הרי לא ברחתי מהמלחמה.  לקחתי סיכונים. המשכתי לתפקד למרות שהצניחו מפל"ג מעלי… ומבלי ליידע או לשתף אותי.

בנוסף לכך … לא אפשרו לי להיפרד מהפלגה.

עזבתי את 915, מיד בתום המלחמה.  באופן מוזר משהו… המשך ליחס המשפיל…..  פשוט קבלתי צו הצבה לבסיס פנרה. להיות סגן מפקד הבסיס בפיקודו של שמיר הג'ינג'י (סירצקי).

בסיס פנרה

בפנרה, (בין האגם הגדול לקטן) היה בסיס של חיל הים ובו יתושים וכוח ש/13 (2-4 יתושים)

הבסיס היה ממוקם מולן הארמיה השלישית  הנצורה

היתושים היו מבצעים,למיטב זכרוני, סיורים באגם המר הגדול.

כוחות ש-13 היו מבצעים מארבים לוודא שלא מעבירים אוכל ואספקה לארמיה השלישית הנצורה.

חלק מהמארב הי ימי. אנשי השייטת היו בסירות גומי במים. חלק נוסף חפ"ק היה שוכב כמעט על קו המים. הקור היה מקפיא. אני זוכר שהיינו עוטפים את הרגליים בגרבי צמר ובניירות עיתון.

כל ערב היו נוסעים במשאית ה"ריו" של הבסיס למארב. לאף אחד לא היה רישיון נהיגה לנהיגה במשאית. אני נהגתי בה כל יום למארב, גם ללא רישיון.

חוץ מזה הייתה בבסיס אווירת "מערב פרוע". רופא הבסיס שהיה ווטרינר במקצועו וכנראה גם צייד , היה יוצא מידי פעם למסע צייד באזור וחוזר עם "פרה". את הצייד היה תולה במרכז הבסיסי על מנוף, פושט את עורה, מוריד ממנה את החלקים ה"טובים" וקורא לשאר האנשים לחלוק בשאר החלקים.

חוץ מזה היינו שמים מלכודת במים וצדים "לובסטרים" בכמויות גדולות וראויות.

המשמעת המבצעית הייתה גבוהה, משמעת ההתנהלות היומיומית הייתה נמוכה. אנשי ש- 13. בשפה שלנו קוראים לזה "בדואיזם".

באגם המר הגדול היו תקועות מזה שנים אוניות, ממלחמת ששת הימים. נהגנו לבקר אותם מידי פעם. האוניות היו עם הצוותים שלהם. היינו  אוכלים ושותים איתם …הם  היו "חולים" על ה"לוף" הצה"לי ואנחנו על האספקה שלהם … פעם אפילו שתיתי וודקה על בטן ריקה  והתעלפתי  בשירותים…

צוות האוניה נהג לתת לנו פרטי ציוד שלא היה להם מה לעשות איתו. אני קבלתי, משקפת כוכבים…

אבל היו חברה שהפכו את העניין למסחרה. אני לא יודע עם אנשי הספינות קיבלו תמורה או רק ציפו ליחס מועדף. בכל אופן  מספר אנשים פיתחו חוש מסחרי והתחילו להוריד מהאוניות ציוד בכמויות מסחריות, ועם רכבים צבאיים…  העבירו ציודים בכמויות לתוך המדינה. בשלב כל שהוא עלו עליהם, . הייתה חקירה ואח"כ משפטים. במשפט לא עשו הבחנה בין כמויות מסחריות, לבין מזכרות קטנות. למיטב זכרוני גם לא עניינו אותם המניעים. …. נשפטנו כולנו (10 קצינים) וישבנו 10 ימים בכלא 6 (עתלית) מי ששפט אותי היה אל"מ איציק קת, רמכ"א. הוא אפילו התנצל בפני שאין לא ברירה. הוא הבחין כן בין מזכרות לבין כמויות מסחריות. אבל חוק השיפוט הצבאי וכו….

הייתי סרן במלחמה. מהיחידים שלא קבלו דרגה בקיצור פז"ם… עוד זבטה.

אח"כ חזרתי לאמל"ח …ל "ים 6 ".

יומי , רדף אחרי. רצה שאשאר בחיל הים. הציע לי לנסוע לחו"ל לקלוט מערכת נשק חדשה. החלטתי להשתחרר וללכת ללמוד.

אירוע עם יומי –

הייתי סגן ב"מזנק".

שמיל (שמואל שריג) היה מפקד ה"משגב", בפלגה של אלי לוי.  באחד מימי שישי, עושים עבודה, ומסדר ניקיון, (סושי בספינה…) … אני בעיצומה של  שיחת נפש עם אחד החיילים …. הכניס את חברתו להריון…. מבוהל ומפוחד , ואני מנסה לסייע ולעזור לו בעצה טובה ואמפטיה….                      ואז,  נכנס חייל מה"מזנק" …ובקש את אקדח הצבע.                                                                           אחרי דקות מגיע ה"בוסן" של ה"משגב" (עם אותה בקשה) … ואני אומר לו "חכו שאסיים את השיחה ואתן לכם את אקדח הצבע  , ועכשיו סגור את הדלת ותשאירו אותי לבד עם החייל "….  אח"כ מגיע סגנו של שמיל, סגן צוויג … עם אותה דרישה וקבל אותה תשובה….  אחר כך מגיע "שמיל" בכבודו ובעצמו ומבקש את האקדח….הבהרתי גם לו  ובקשתי שיצא מהחדר…

שמיל הלך למפל"ג שלו, סא"ל לאלי לוי, שהלך ליומי, וסיפר לו ….                                                               יומי קורא לי ואומר לי שאלי לוי אומר שהתחצפתי…. ואני כמפל"ג לא יכול שלא להגיב…                        ויש לך 2 אפשרויות:

או שאני תוקע לך תלונה או שאתה קונה בקבוק וויסקי ונותן לשמיל ומתנצל….

קניתי בקבוק ג'וני ווקר והלכתי לשמיל עם בקבוק הוויסקי…ואמרתי לו שאם עוד פעם יבוא לספינה אני שוב אזרוק אותו.

 

 

לסיכום

מה שקרה במלחמה בזירת ים סןף  היה בראייתי שערורייה. הרבה "פוליטיקה", וכסת"ח , חוסר התנהלות צבאית, אין תחקירים, אין דיבורים., חוסר שליטה מרכזית על הפעילות בזירה.

הפתעת אותי בקשר לעמי איילון, ותחושותיו בטקס החלפת הפיקוד על הפלגה., על כך שלכאורה לא נתנו לו את הכבוד אלא רק התייחסו אלי.

מאוד כעסתי על עמי אילון. הוא לא התנהג באופן ראוי, כלפי . (פוליטיקה צבאית ? )

אני מדבר על אקט הגעתו לפלגה… לא הבנתי מה נפשו? הרי היה מנוסה ממני… הכיר טוב יותר את הפלגה…  אם חזר… והם (זאב אלמוג ועמי אילון) חשבו שעמי צריך לנהל, שידברו איתי …הבנה ברמה הבסיסית .

כוכבי: הפלגה גדלה תוך כדי המלחמה… כמעט שילשה עצמה. באיזה מידה היית שותף לתהליך קבלת ההחלטות.?

ממש לא .

פשוט מצאתי אותם.

אנחנו שהינו  הרבה בים… ואחרים קבלו החלטות.

באופי שלי אין לי "אגו".  יש לי את האמת שלי, איתה אני הולך ולפיה אני פועל (גם בחיים האזרחיים), ולא פועל משקולי אגו.