סא"ל (מיל.) מוטי דקל (טנקלביץ) – מפקד דבור 867 בקרב מרסה תלמת

דבור 867 בקרב מרסה תלמת

אתאר את אירועי הקרב במרסה תלמת, ממועד קבלת ההוראה ממפקדת חיל הים לצאת לראס זעפרנה, על מנת להשמיד כלי שייט אויב.

קבלת הוראה בקשר לצאת לראס זעפרנה ולהשמיד כלי שייט מצריים

במהלך הסיור באזור בלעים, קיבלתי ישירות ממפקדת חיל הים בקשר מברק מוצפן במלקוד סגול (אמצעי הצפנת קשר ברמה בינונית). הקשר היה מקוטע, ועקב בעיות קליטה, צביקה קיבל אותו חלקית.

עם סיום פענוח המברק, הייתי מופתע, במברק קבלנו הוראה לצאת לראס זעפרנה ולהשמיד כלי שייט הנמצאים שם אין זו הוראה שדבורים צפויים לקבל במהלך סיור! ! מה גם שלא ידענו ולא נאמר לנו שפרצה מלחמה! התקשרתי לצביקה ושאלתי אותו אם קיבל את המברק. לאחר שנעניתי בשלילה, העברתי אליו את נוסח ההוראה בשלמותה.
התנועה לכוון ראס זעפרנה

מייד פנינו לכיוון ראס זעפרנה. קראתי לסגן שכטר אהרון והוריתי לו להכין את הספינה לפעילות הצפויה (הכנת נק"ל ותחמושת) הנחיתי אותו שלא להעיר את הצוות שהיה עייף מעמדות הקרב הממושכות שהיינו מצויים בהן במהלך כל היום. כן הוריתי לו להעיר אותי 10 מייל לפני ההגעה לראס זעפרנה.

שישה מייל לפני ההגעה לראס זעפרנה, הדבור נכנס לעמדות קרב. נתתי סקירת מצב לצוות והודעתי לו, שקבלנו משימה לפגוע ולמנוע חדירת  כלי שייט מצריים שינסו לחדור לכיוון סיני. עברנו מצפון לדרום לאורך החוף בקרבת ראס זעפרנה, אך לא גילינו כל כלי שייט. לאחר שלא התגלה דבר בראס זעפרנה, העביר לי צביקה את הכוונות להיכנס למעגן מרסה תלמת, שנמצא דרומית לראס זעפרנה, (מעגן מרסה תלמת, עפ"י ידיעותיי בזמן האירוע, היה מעגן דייגים ללא נוכחות כלי שייט צבאיים), לנסות לאתר כלי שייט מצריים במעגן ולפגוע בהם. צביקה הורה לי להכין נק"ל וקצלי"ם לשימוש בהתאם להתפתחויות. כשהתברר לי שאין קצלי"ם בספינה (עד היום אינני יודע האם היה צריך להיות עפ"י התקן וההוראות), הודעתי לצביקה שאין ברשותי קצלי"ם.

הקרב במרסה תלמת

לאחר מס' דקות שינה צביקה את ההנחיות, והודיע לי,שבכוונתו להיכנס למעגן לבד. הוא הורה לי להישאר בפתח המעגן בכוננות לחילוץ.

היה לילה חשוך לחלוטין והים היה שקט. הוריתי לסגן שכטר אהרון לעקוב אחרי נתיב הדבור במכ"מ ועקבתי אחרי הדבור של צביקה תוך כדי גלישה איטית לתוך המעגן. לפתע הוארו השמיים בפצצות תאורה ונותבים של כדורים, וזמן קצר לאחר מכן קרא לי צביקה בקשר והורה לי לבוא לעזרה. לא היה ידוע לי מצב הדבור של צביקה ולכן החלטתי לחבור אליו על פי הנתיב בו הפליג, ולפגוע במקורות הירי בחוף, שירו עליו.

הודעתי לצוות שאנו נכנסים לסייע לדבור של צביקה והורדתי את הטרוטלים ממצב גלישה (הצמדה והוצאה משילוב לסירוגין) למלא קדימה.  בשלב זה למדתי מה הכוונה לביטוי פיק ברכיים , ואכן הרגשתי את הברכיים שלי רועדות לפתע וללא שליטה, אך כמובן מייד התעשתתי והרעד חלף.

 

בשלב זה פנה אלי אלמלם הרצל ז"ל ואמר לי: "המפקד, יש לי ניסיון רב בירי במקלע 0.5 לעומת הניסיון של החייל שמוצב בעמדה. אני מבקש להיות מוצב בעמדת המקלע במקום בעמדת המוכם בגשר." הרצל צדק. במצב זה רצוי שמפעילי המקלע יהיו בעלי הניסיון הרב ביותר. נעתרתי לבקשתו.

היה לי ברור מה צפוי לנו. דבור עשוי מאלומיניום הנכנס באופן רועש כשרוב הצוות נמצא חשוף בעמדות קרב על הסיפון, וגם אלו הנמצאים בתוך הספינה אינם מוגנים כלל, מפליג במהירות  לתוך הנותבים, והאש שנורית על הדבור של צביקה מכיוון החוף.

שום דבר לא הכין אותי למצב זה. הדבר אינו כלול בתורת הלחימה של הדבור, שייעודו מניעת חדירת כלי שיט פח"ע לשטחינו ולחימה בכלי שייט אויב, אך בשום מקום לא נלמד כיצד דבור נלחם בתוך נמל אויב כנגד ירי מהחוף .

החלטתי לפגוע במקורות הירי בחוף. התקרבתי במהירות, כאשר אני מקבל מהסגן כל הזמן נתונים לגבי הטווח מהחוף והעומק. האויב לא גילה אותי ולא פתח עלי באש. היה לי ברור שברגע שאדליק את הזרקור, לצורך זיהוי מקורות הירי, ואפתח באש, תוסט כל האש לעברי, ולכן עלי לנצל את גורם ההפתעה ולפתוח באש בטווח קרוב ככל שניתן, על מנת שמכת האש הראשונה שלי תהיה יעילה!  בשלב זה טרם זיהיתי את הדבור בעין. רק כשהתקרבתי לטווח של כ-400 יארד מהחוף, זיהיתי את הצללית של הדבור של צביקה.

החלטתי לפתוח באש בטווח של כ-200  יארד מהחוף. עם קבלת הטווח 200 מהמכ"מ, נתתי הוראה לפתוח זרקור לצורך זיהוי המטרות בחוף, ואכן התגלה מבנה ממנו נורתה האש. פתחתי גזרת אש לדופן שמאל תוך הורדת מהירות וגלישה איטית, ונתתי הוראת אש. הדבור ירה אש יעילה לכוון מקורות הירי בחוף, אך מיד קיבלנו  מכת אש חזקה מהחוף. כתוצאה מהירי, נפגע אלמלם הרצל ז"ל, שעמד לימיני על מקלע שמאל, וצנח מיד. הוא הורד למטה וקבל טיפול רפואי מהחובש ומסג"מ לוקאס שמואל, שניסה להנשים אותו  ולמנוע את פטירתו. פרוכסאד מנחם שהיה מוצב בתותח 20 מ"מ בחרטום נפגע ברגלו  מקליע שפגע בחצובה לאחר שהספיק לרוקן מחסנית שלמה לכיוון החוף .הוא פונה לבטן הדבור וקבל טיפול מהחובש. גם מקלע שמאל, בו היה מוצב אלבז דוד, הספיק לירות כשני ארגזים, ותותח ירכתיים הספיק לירות כשתי מחסניות .

יפה, שהיה הגאי, נפגע ברסיסים בפניו מקליע שנכנס לג'יירו. ראיתי את פניו שטופי דם אך הוא הודיע לי שהוא בסדר, ויכול להמשיך לתפקד. תוך כדי מכת האש הזו אני מרגיש שהספינה עולה על ריף מיד שילבתי את המנועים לאחור ממצב ניוטרל והספינה החליקה ברעד לאחור, עקב הפגיעה במדחפים.

מקורות האש בחוף נפגעו והאש פסקה. הזרקור נפגע זמן קצר לאחר הפתיחה באש וכבה, ומסביב השתרר שקט מוחלט. הבחנתי בדבור של צביקה מצד ימין לי בטווח של כ–100 יארד, ובשלב זה הודיע לי צביקה שהוא יושב על ריף, ובקש שאגש אליו לחילוץ.

המצב היה כמובן מאוד מסוכן. המדחפים שלי נפגעו בזמן העלייה על הריף, דבר שהקשה על התמרון. חלק גדול מהצוות היה מנוטרל עקב הפגיעות והטיפול בפצועים, והיה לי ברור שאני מתמרן באזור ריפים ויש סכנה שאטפס שוב על ריף. הדבר המעודד היחיד היה, שהשתרר שקט מוחלט ולא היו אש ופעילות עוינת מכיוון האויב. נתתי הוראה להכין את הספינה והתחלתי בתמרון לגרירה וחילוץ.

תוך כדי התמרון, הבחנתי במספר חיילים מצריים במים בקרבת הספינה. יתכן שאחד מהם נפגע מהמדחפים בזמן שתמרנתי לאחור. נשמעו קולות מכיוונם שנשמעו כבקשת רחמים. אלבז דוד, שעסק בהכנת חבל הגרירה, פנה אלי ושאל: "המפקד האם לירות בהם?". הוריתי לו לא לירות ולהמשיך במלאכת ההכנה לגרירה.

לפני שאמשיך בתיאור הקרב, ברצוני לספר לכם על הערה שקבלתי מהמז"ר זאב אלמוג כעשרה ימים לאחר מכן. היינו שלושה דבורים בהפלגה מהירה לכיוון עדבייה, שהייתה במהלך כיבוש של כוחות שריון. קיבלתי הוראה לחזור לאבו זנימה ולאסוף את המז"ר. לאחר שעלה, סיפרתי למז"ר את אירועי הקרב, לרבות אי הירי על החיילים המצריים שהיו במים. המז"ר העיר לי ואמר לי שהיה עלי לירות בהם. ייתכן והוא צדק. הריגתם היתה פוגעת במורל הצבא המצרי, ואולי מונעת מהם להשתתף בקרבות עתידיים במהלך המלחמה. אך במבט לאחור, לאחר 37 שנים, אני מרגיש נוח עם ההחלטה לא להרוג בחיילים השוחים במים חסרי אונים ולא מהווים איום ישיר ומיידי.

תוך כדי ההכנות לגרירה, הודיע לי צביקה שהצליח לחלץ עצמו לבד, והתחלנו לנוע שנינו באיטיות, לאור הפגיעה במדחפים מחוץ למעגן.  צביקה הוביל ואני הפלגתי אחריו. מאחר והמכ"ם של צביקה נפגע, הוא בקש ממני קורס יציאה. בטעות נתתי לו את הכיוון אליי, כלומר 180 מעלות הפוך, אך לשמחתי הוא עלה על הטעות ומנע התנגשות מביכה…

כחצי שעה לאחר היציאה התקשר מפקד חיל הים, שאמר לנו בגלוי – "כל הכבוד על פעילותכם". התמלאתי גאווה והודעתי במערכת הכריזה לצוות, שמפקד חיל הים התקשר וברך אותנו על המבצע.

פה המקום לציין את פעילות כל הלוחמים בדבור. ראשית את אלמלם הרצל, זיכרונו לברכה, שבקש להיות מוצב חשוף במקלע 0.5 בגשר, על מנת שתרומתו ללחימה תהיה מירבית, ובכך מצא את מותו בקרב. את  הסגן שכטר אהרון, שהכין את הספינה לקרב בצורה מיטבית, וכל הלוחמים בספינה, שפעלו כולם בקור רוח, ירו לכוון החוף אש מדויקת ויעילה, טיפלו היטב בפצועים, וכל זאת תחת אש ופגיעות קשות בספינה .

הקרב על הצל"ש

התלבטתי אם להתייחס לצלשי"ם, אולם בעקבות ההתייחסות של פטשניק וצביקה לנושא הצלשי"ם, ברצוני לאמר את הדברים הבאים:

לא אחת נתקלתי בשאלה מגורמים שונים, מדוע הוענקו ארבעה צלש"ים ללוחמים בספינה של צביקה ואילו אני וצוותי לא זכו להערכה דומה. לא אסתיר ואומר, שהייתי שמח לקבל צל"ש על פועלי בקרב. השאלה האם אכן פעילותי ראויה לצל"ש?

תשובתי ,במלוא הכנות, הינה שפעילותי במהלך הקרב הייתה אמנם טובה וראויה ולכל היותר זכאית ל-ח"ח (חיזוק חיובי),  אך זאת הייתה פעילות  שיש לצפות אותה ממפקד בצה"ל, ואין לראות בה פעילות יוצאת מהכלל שראוי לציינה בציון לשבח.

פעילותו של צביקה בכך שיזם מעבר למצופה ממנו, דבק ואף הרחיב את המשימה שהוטלה עליו, כמו גם פעילותם של עמי ושלום, פעילויות אלו אכן ראויות לציון לשבח וראויות להוות מודל לחיקוי ללוחמים בצה"ל ולדורות הבאים.

דקל טנקלוביץ מרדכי (סא"ל מיל)