סא"ל (מיל.) צביקה שחק – מפקד דבור 864 ומפקד כוח הדבורים בקרב מרסה תלמת.
בערב 8 ליוני 2010 נפגשתי עם סא"ל (מיל.) צביקה שחק , בביתו שבתל- מונד, במטרה לתעד זיכרונותיו ורשמיו מתקופת שרותו בפלגה 915 ובדגש לקרב מרסת תלמת בו שמש סגן צביקה שחק כמפקד כוח הדבורים שנכנס למעגן מרסת תלמת בליל 6 לאוקטובר 1973 והשמיד כלי שייט מצריים.
בתחילת שיחתינו שיתף אותי צביקה בפועלם הרב של בני המשפחה והחברים במסגרת העמותה להנצחת בתו בת חן שחק ז"ל שנהרגה בפיגוע בדיזנגוף סנטר בתל אביב , ביום הולדתה ה 15 בחג פורים , 4 למרס 1996. כמו כן התרשמתי עמוקות מפעילות משותפת של העמותה עם עמותת "אחריי".
בתחילת הראיון בחר צביקה לערוך עימי "תיאום ציפיות" והדגיש כי כל מה שיאמר בהתייחס לקרב במרסת תלמת, הינו פרי זיכרונותיו והאופן בו החוויות וההחלטות שקבל צרובות בתודעתו. הוא הדגיש בפני את הקושי המוכר והידוע בהתייחס לתפיסת המציאות כפי שאנשים נוהגים לתפוס אותה ובאה לידי ביטוי בסרט היפני "רשומון". משמע, אם תשאל מספר אנשים , שחוו חוויה משותפת , מה קרה שם? סביר להניח שתקבל מגוון של תשובות. וכאן הקושי מבחינת צביקה. לפיכך בחר להציג את שהתרחש בקרב זה באמצעות הדילמות שהתמודד עימם וההחלטות שקבל.
צביקה הינו מרצה מבוקש בחיל הים. מרבה להופיע בערבי מורשת חיל הים. הוא עורך כ 6 – 10 מפגשים בשנה לצרכים שונים של אוכלוסיות יעד. צביקה נדרש להופיע ולהציג קרב זה גם בחו"ל ולצורך זה הכין מצגת באנגלית המשרתת אותו גם במפגשיו בישראל.
בראייתו,
המענה לשאלה : מה הייתי רוצה שהשומע יקח איתו בהרצאה זו. (חניכים, מפקדים, אזרחים,) ?
בניתי תבנית "קרב מרסה תלמת – ממלחמה לשלום."
בהעברת המור"ק פותח צביקה תמיד בכך שמה שהוא מבקש שהשומעים ייקחו מן סיפור הקרב זה לא קולות המלחמה אלה את סיפורם של שני החיילים הרצל מועלם ז"ל ושלום נחמני שייבדל לחיים ארוכים,לטענתו שהיחיד שצריך היה לקבל צל"ש –הוא שלום נחמני.
"לכן אני לא רק מספר את הסיפור אלא, בחרתי לדון בדילמות שהתמודדתי איתן דרכן מסופר סיפור הקרב. "
אני מציג דילמה – מתאר את הסיטואציה, ומסביר כיצד בנתונים ובמגבלות התמודדתי איתה.
הסיפור שלי הוא סיפורו של מפקד הכוח, ומפקד דבור 864, הדילמות וההחלטות שקבלתי.
צריך לזכור שמדובר בבחור צעיר, המכניס 2 דבורים למעגן אויב ,ללא כל מידע מודיעני מקדים,משמיד כלי שייט של האויב העומדים לצאת לקרב, ובדרך נס מצליח לצאת חזרה.
צביקה שחק בוגר קורס חובלים במגמת שיט, מחזור כ' 1972 . בקשתי לשרת בראס סודר, כסמפל"ג (לסגן הרצל) בסיירת היו באותה תקופה 4 ברטרמים סולר, 4 לוחמים , 2 מאג"ים, (לא חשמלי) ובהמשך 0.5.
לפני המלחמה (מאי 73) נכנס סט"ר כ- 123 מעדבייה. הוזנקנו 2 הברטרמים מראס סודר וזאת ע"מ להוציאו מהמים הריבוניים. צריך להבין את יחסי הכוחות – זה כמו "דוד מול גוליית"- מול כלי שייט באורך כ- 20 מטר, עדיפות בתמרון, 25 מ"מ דו קני בחרטום, רצתי אליו, קבלתי הוראה לפתוח באש מאורי גולני שהיה מפקד ראס סודר, פתחתי בטווח ארוך… גמרתי את כל התחמושת טרם הגעתי לטווח … או..אז ..בתחקיר חטפתי על הראש מזאב אלמוג מז"ר זי"ס באותה עת."אתה תפעל בים ….??
בהמשך לאחר שהוסמכתי למפקד דבור ומוביל זוג דבורים ע"י מפל"ג 915 באותה עת עמי איילון ,יצאתי מראס סודר לאירוע נוסף עם זוג דבורים מול הדה קסטרו (אוגוסט 73) , ה"דה קסטרו" נכנס למים ריבוניים, יצאנו מולו (864, 861) שלום שבוי (שביט)
הגעתי לטווח סביר לירי, בצענו ירי, אבל הדה קסטרו מהיר יותר והתחמק. עוד אירוע שהסתיים
בתוצאה לא רצויה מבחינתי וזאת נוכח חוסר יכולת שלנו לסגור טווח ולהגיע למגע אפקטיבי עם נשק מסיים.
לשאלתי מי היה המפקד האחרון של סיירת הברטרמים בראס סודר – בני יסעור מפקד פלגת הברטומים האחרון, (בני היה בהמשך סגן מפקד ראס סודר , סגנו של אורי גולני)
ה"מונטנות" – זוג דבורים היה יוצא לשבוע עד 10 ימים, מפגין נוכחות, מכיר את הזירה ונמצא ב"שטח".
יצאתי ביום רביעי שלפני המלחמה ל"מונטנה". אנחנו לא ידענו שבחה"י היתה ככל הנראה הערכות למלחמה. עמי שגב – הגיע כמתמחה לקצין משמרת.
כעבור זמן קצר התקבלה במלקוד סגול, הודעה ממפקדת חיל הים ישירות, להיכנס למעגן ראס זעפרנה ע"מ לפגוע ב 2 סגי"ם + ברטרם.
דילמות
- דילמה ראשונה , מצב הים.
כשיצאתי משארם לכוון אטור – נתקלנו בים גבוה וספגנו תקלות. הדבור נחבט בגלים , ה"גלבו" נפגע, המכ"מ עבד לסרוגין, מכשירי קשר נפלו, ההערכה דברה על החמרה במצב הים. רוב החיילים היו ירוקים לא בוגרי בתי ספר ירוקים = "פלאטים". הקמתי קשר עם שארם – ובקשתי בגלל טיח חוה טיח יונה (מצב הים ועוצמת הרוח) לחזור לבסיס וקבלתי על כך אישור. היתה לי דילמה מה לעשות? משימה מול / בעיות שבירת ספינה והתשת צוות (לא יודע שתהיה מלחמה השבוע …)
החלטתי – אפליג עד אטור ושם אחליט. הים מעט ירד צפונית לאטור. לפנות ערב נכנסנו לאבו זניימה. אנשי התחזוקה חיכו לנו וטיפלו בתקלות. קבלנו אספקה . שם פוגש את הסירנייה (במעגן) – מקבלים מוצרי חלב וחמאות תמורת ה"לופים" .
- חה"י מציג את העובדות כאילו הכוח ידע שפרצה מלחמה.
מפקדי דבורים הוזנקו למפקד ראס סודר, (זה אירוע נדיר. היה מקובל שתמיד נשאר מפקד אחד לפחות עם הספינות) עם ההגעה לראס סודר בבוקר יום שישי בבקר,גולדצקי אומר לנו: "המצרים בכוננות, אנחנו לא יודעים מה הם מתכננים, אני מבקש שתהיו בכוננות לפעילות מבצעית". בקשתי לדעת קצת יותר – גולדצקי אמר לי "מעבר לכך איני יודע".
חזרנו לדבורים אספנו את הצוותים – בקשנו מהמתכננים לצום – שלא לצום, נוכח פעילות מבצעית צפויה.
למחרת בבוקר (שבת) – שוב נקראנו מפקדי הדבורים בדחיפות למפקד ראס סודר . (צריך לזכור שזו אופרציה …. רכב בחוף … ) גולדצקי הדגיש שוב "תהיו בכוננות….."
שיקולי הדעת שלי יתכן והיו אחרים אילו ידעתי שצפויה לפרוץ מלחמה.
- הדילמה השניה – שבת מוזנקים לים לחסום את הסט"ר (כ- 123).
אני מפצל את הכוח. טנקי בגזרה אחת ואני בגזרה אחרת. מבחין במסוקים מעלי – מסוקים לא ישראליים בוודאות, הדילמה – האם לפתוח באש? (עדיין לא יודע שפרצה מלחמה). החלטה – מבקש אישור לפתוח באש על המסוקים, לאחר קבלת אישור הסתבר כי המסוקים מחוץ לטווח האש.יתכן ואלו היו היריות הראשונות שירה חיל הים במלחמת יוה"כ.
- שבת 6 לאוקטובר 73 – אירוע ה"סירנייה"
הוזעקנו לכיוון מטרה, בהמשך התגלתה מטרה גדולה עם נתוני תנועה לכיוון אבו זניימה. קבלנו הוראה לצאת ולהשמיד. הוגדרה מדיניות של "תותחים חופשיים", הגעתי עד לטווח קרוב והחלטתי להפעיל זרקאור וזאת בניגוד לתו"ל , וראיתי את "הסירנייה" מיכלית ישראלית שתפקידה היה להוביל נפט מן בארות הנפט שבמפרץ סואץ לאילת אשר משם הוזרם בצינור קצא"א לאשקלון.
המיכלית שהייתה חשוכה לגמרי … קבלה מיידע מבעליה בישראל כי פרצה מלחמה וקיים חשד כי תמוקש העת עגינתה במעגן אבו-זניימה, מה שאני טרם ידעת. ולכן קיבלה הנחייה לצאת ולהפליג חשוכה בצמוד לחוף. רק שמידע זה לא הועבר לחיל הים. בדיעבד – מחשבה קשה … איזה נזק היה נגרם מירי שלי על הסירנייה….
הדילמה ההחלטה האם לפתוח באש על הסירנייה? – האם להפעיל זרקאור – 30 ס"מ ? (בניגוד לתו"ל) ע"מ לזהות מטרה. בזכות חריגה זו, לא פתחתי באש!
הגעתי לירכתיים ודיברתי עם הקפטן… הסתבר שהם קבלו הנחיה מהמפעיל האזרחי שצפויה מלחמה, לעזוב את השטח ולנוע ללא אורות ניווט.
- מה, אני צביקה שחק פותח מלחמה מול המצרים ?
לאחר פענוח המלקוד הסגול, אשר לשונו הייתה הכנס לראס זעפרנה והשמד שתי סירות גומי וברטרם. אני זוכר שהתלבטתי והתייעצתי עם הסגן (נמרוד ארז) ועם המפקד הנוסף (טנקי) בסוגייה: איך אני נכנס למעגן מצרי ? מה אני צביקה שחק פותח מלחמה מול המצרים ?
הדילמה – האם אני קצין צעיר, עם כ- 24 לוחמים אין לי קשר למפקדה / ראס סודר ולא לבסיס בשארם א-שייך וצריך להחליט האם להיכנס – ולפתוח במלחמה… ואין לי עם מי להתייעץ. האחריות כולה על הכתפיים. ברקע יש לי הנחייה ממפקד ראס סודר לחזור לצפון המפרץ
חשתי שהאחריות לפתיחת מלחמה עוד עלולה ליפול עלי. רק כשנכנסתי בתום הקרב לאבו זניימה – הבנתי מטייס המסוק שבעצם פרצה מלחמה עם מצרים וסוריה .
- מתעמת עם מפקד ראס סודר בקשר ומתעקש לבצע את הוראת המפקדה.
היה ים קשה, עברתי את ראס זעפרנה, לא מגלה דבר ומתחיל בגלישה לכוון מרסה תלמת. ואז יוצר איתי קשר מפקד ראס סודר, ושואל אותי "לאן אתה מפליג?" גולדצקי מפקד ראס סודר שאינו מודע למשימה שקבלתי ממפקדת חיל הים, ציפה שאחזור לצפון המפרץ לעמוד מול ה-כ 123 . מצאתי עצמי מתעמת איתו ומתעקש לבצע. אני למוד ניסיון האירוע הקודם, החלטתי לקיים את החלטתי לבצע את המשימה הראשונית.
גולשים לכוון החוף המצרי דרומה, אנשים מוכנים ומתודרכים, ארגזי פעולה פתוחים. קבלתי משימה, לא גיליתי את האוייב, מה עושים? כשברקע מפקד ראס סודר מצפה שנעלה לשמור על ראס סודר ואין לך עם מי להתייעץ.
ואז החלטתי לבצע לג נוסף מצפון דרומה – קרוב יותר, גולש ולא מגלה שוב שום מטרה.
מסתכל על המפה – ורואה שמרסה תלמת כתובה בקטן. מדוע ציינו ראס זעפרנה ולא כתבו מרסה תלמת? האם התכוונו שאבין לבד כי הכוונה להכנס למעגן מרסת תלמת אשר נמצא מתחת לראס זעפרנה? לקחתי החלטה שאכנס למרסת תלמת לחפש שם את האויב.
- האם להכנס לבד למעגן או עם זוג?
ההחלטה – החלטתי להכנס לבד למעגן מהטעמים הבאים: עדיף להיכנס לבד למעגן לא מוכר, יש לי גיבוי במקרה של הסתבכות, היה חשש לפגיעה בשני כלים נוכח אי הודאות… לכן העדפתי שטנקי ישאר מחוץ למעגן.
הערת כוכבי – האם החלטתך להיכנס לבד למעגן היה קשר לעובדה שלטנקי לא היו רימונים נגד אדם (נ.א.) בספינה ? התשובה של צביקה: לא היה לכך שום קשר.
נכנסתי למעגן כשאני חשוך …. צוות בעמדות קרב … מוכן לפתיחה באש … מבחין בכ 70 סדג"ים שלווים… בדיעבד נודע שהיו עמוסים במזון, תחמושת , דלק, ושאר אספקה… ומוכנים לצלוח את המפרץ ולחבור לכוחות המצריים אשר צלחו את התעלה והמתינו לאספקה זו.
מחפשים את הס"גים והברטרם … מדליק זרקאור ומגלה את הס"גים כשהם קשורים לברטרם ואנשי קומנדו עם הווסטים הצהובים נראים ערוכים ומוכנים לצאת לים.
פותחים באש על על הסג"ים ומטביעים אותם, ואז נפתחת אש תופת אלינו מכל הכיוונים….
מחליט לעשות סיבוב סביב הברטרם ולבוא מסביב…. כך עלינו על הריף.. .. לפתע נדלקת תאורה מעלינו כ- 20 מטר מהחוף, וירי עז.. .. של נותבים מכל הכוונים …. צעקות של פצועים ….דיווח על תקלות . מדבר עם טנקלביץ מעביר לו תמונת מצב קצרה … ומבקש שיכנס למעגן. התברר שטנקלביץ לא חיכה…, הוא גלש והתגנב למעגן ופתח באש. …. ואז טנקי מודיע שגם הוא מתיישב.
- דילמת המפקד היושב על שרטון עם ספינותיו בחוף מעגן אויב, עוין ותוקפני.
הדילמה הבאה – אנו יושבים על שרטון.. ברור לי שלא אצליח לרדת .. אין לי קשר.. לא יכול לדווח למפקדה …לא יכול לקבל סיוע …. שואל את עצמי מה לעשות? האם לנטוש לחוף? איזה נשק לוקח איתי? איזה ציוד אני צריך לקחת איתי? מה עושה שם? מה עושה עם ציוד הכ"ס שצריך להטביע (איך משמיד אותו ?)מסתכל על הס"ג בירכתיים רואה שכבר אינה כשירה … מסתכל על דוברת ההצלה בירכתי הגשר הפתוח, ראוה שגם היא מחוררת.
מחליט שלא יורדים מהספינה… ונלחמים.
- תושיית הצ'יפ שלום נחמני וחילוץ הכוח מהמעגן…
בשלב הזה מגיע שלום נחמני הצ'יפ, מבקש רשות לרדת למכונה לעשות מאמץ עם איציק המכונאי. הוא אוטם עם גרביים / בגדים + אטם הפרצות המתקפל , ממלא שמן, ממלא מים, מתניע את המנועים שנחנקו עם העליה על הריף. .. ..עולה לגשר לדווח לצביקה ומבקש אישור להניע.
מניע … המנוע כבה ….מניע שוב , פועל למספר סיבובים והמנוע שוב כבה…. וכך תוך כדי חפירה לאחור , עם התנעה חוזרת ונישנת נחמני מנסה להוריד אותנו …. בשלב זה טנקי מודיע שהצליח לרדת. טנקי מכין חבל קצר בחרטום … מתקרב לאט לאט על מנת לחלץ אותנו … ואז אני מרגיש שאנחנו עומדים לרדת מהריף…
עצרתי את טנקלביץ, (כל הזמן הזה לא מפסיק הירי בעיקר שלהם ומעט גם שלנו), סוף סוף הצלחנו לרדת …תוך כדי יציאה מהמעגן … ארז נמרוד לוקח אקדח זיקוקים ויורה לכוון הברטרם …הברטרם עולה באש מתפוצץ ושוקע ,עד היום איני יודע האם הברטרם נפגע והתפוצץ מירי הזיקוק או מירי הנותבים של תותחי האורליקון שנורו ע"י התותחנים שלנו ושל הספינה של טנקי.
בשלב זה אני יורד מהריף,הדבור מפליג , עם צירים רועדים ובלי מכ"מ….
בקשתי הכוונה מטנקלביץ… ומצאנו עצמינו יוצאים מהמעגן …. בודקים מצב פצועים .
טנקלביץ מדווח לי על חייל בספינתו פצוע קשה (הרצל אל מועלם ז"ל). בשלב מסויים יש לי קשר עם שארם מעביר דיווח (הם לא הבינו שבכלל הייתי במרסה תלמת) ומבקש חילוץ מוסק ( נדמה שדברתי עם רס"ן אברהם בן שושן – מפל"ג אג"מ זי"ס) בשלב מסויים הרגשתי שמרחו אותי…….. דרשו: דווח ט-ח ט-י, (מצב ים ועוצמת רוח) אני עדין לא מבין שיש מלחמה….
בשלב מסויים אני צועק…"אתם מפקירים פצוע קשה"… בשלב מסויים טנקי עולה לקשר… ומודיע לי שאין צורך לכעוס… ומעדכן אותי שהחייל הפצוע מת מפצעיו.
הערת כוכבי: דני נחושתן (תותחן של טנקלביץ) טען שהוא הטביע את הברטרם.
צביקה: יכול להיות, אני יודע שמייד אחרי הירי של ארז ראיתי פטריה גדולה מעל הברטרם.
- טייס המסוק מסרב לפנות את החייל ההרוג.
מגיעים לפנות בוקר לאבו זניימה. מחכה לנו מסוק חילוץ בחוף.
נפגש עם הטייס, ומבין שפרצה מלחמה. מעלים 8-9 פצועים, אני מבקש להעלות את ההרוג.
הדילמה – הטייס טוען שהוא לא לוקח הרוג….הטייס אומר שיש לו הנחייה לא לקחת הרוגים.
אני מתקשר לשארם, מספר להם…
התשובה משארם – אין לנו מה לעשות אלו הוראות חיל האוויר.
נתתי הוראה לפצועים לרדת מהמסוק , לא הייתי מוכן לקבל שישאירו את גופתו של החייל ההרוג.
הפצועים הורדו .. והטייס ניגש אלי ושואל האם הוא יכול להמריא?
ואני מלא תסכול וכעס שואל אותו: אתה לא מתבייש להתנהג כך? איך אתה יכול שלא לקחת הביתה חייל ששילם בחייו?
ואז בלית ברירה … מלא תסכול ועצב , קבלתי החלטה לפנות את הפצועים ללא ההרוג.
הפצועים עולים שוב ומפונים..
כיום אני יודע שההנחיה של חיל האוויר היתה הגיונית. חשוב היה לחלץ את הפצועים.
מקום שתופס הרוג בשכיבה ניתן להוביל מספר פצועים בישיבה.
למחרת מגיעים לוחמי ש/13 ומחלצים את המדחף של הדבור כאשר הדבור במים וזאת באמצעות הרכבת פתיל רועם על הציר.
2 הדבורים הושמשו באבו זניימה באמצעות צוות טכני.
הערת כוכבי: מייק אלדר מספר בספרו שכמפקד ה"בת ים" גרר את דבורי "מרסה תלמת" הפגועים לאילת.
- תוצאות הקרב:
- בדיעבד הסתבר שה"ברטרם" + הסג"ים – היו אמורים לשמש כחוליית פיקוד והובלה לראש חוף ולאפשר נחיתת אותם 70 סדג"ים מזוודים עם האספקה שכה הייתה חיונית לכוחות המצריים אשר צלחו את התעלה.
- המצרים שהופתעו מהתקפת הפתע של הדבורים, חששו לצאת לים והסתגרו בנמלים.
- בהמשך בצענו מארבים לסטיל"ים המצרים. היה פחד גדול….
- שמשנו ככוח ליווי לכוח חילוץ (יחידה 707 בפיקוד דב בר) לחיילי מוצב המזח – יצאנו 3 פעמים… כתוצאה מירי אפקטיבי של ה 130 מ"מ מראס מהג'רה… חזרנו לאחר שהמשימה נדחתה ולבסוף בוטלה.
לסיכום:
קרב מרסה תלמת היה טבילת אש מוצלחת לדבורני פלגה 915. בהמשך המלחמה בוצעו מבצעים מוצלחים נוספים בזכות האימון במפקדי וחיילי הפלגה.
על חלקם בקרב מרסה תלמת זכו סגן צביקה שחק , סג"ם עמי שגב וסמ"ר שלום נחמני בעיטור המופת.
מאוחר יותר זכה גם סג"ם נמרוד ארז בצל"ש הרמטכ"ל.
צביקה שחק השתחרר מצה"ל בתום התחייבותו לקבע. שלום נחמני ונמרוד ארז השתחררו גם הם כעבור מספר שנים. כולם שרתו בפלגה 915 ו 916 בשרות מילואים פעיל עוד שנים רבות.
עמי שגב שנפצע קשה בקרב זה מפגיעת קליע של גוריאנוב באזור המפשעה ואגן הירכיים, חזר לפקד על כלי השייט בתום כחצי שנה של שיקום. בהמשך בצע תפקידי פיקוד והדרכה והשתחרר בדרגת אל"ם.
