מפגש עם הלוחם עמוס נצר – לוחם בדבור 861 במלחמת יום הכיפורים
מפגש עם עמוס נצר – לוחם בפלגה 915
באחד מימי סוף ספטמבר 2010 נפגשתי עם עמוס נצר , לוחם מדור שני של דבורני פלגה 915 , בקיבוצו שדות ים, במטרה לתעד זכרונותיו , ולבקר בקברו של משה שדה ז"ל.
עמוס מציג באופן רהוט את הקרע לשרותו בפלגה 915 עם חברו הטוב משה שדה (מויש) ז"ל
נולדתי בקיבוץ שדות ים בשנת 1953.
שבועיים אחרי-נולד משה שדה ז"ל.
מאותו היום – לא נפרדו דרכינו.
משחר ילדותנו עסקנו בספורט ימי-שייט צלילה ודייג.
עם הגיע תאריך הגיוס , היה ברור לנו, למויש ולי, שנלך לחיל הים.
מאחר והחלטנו מראש שלא נשרת בקבע, ירדו מראש יחידות ההתנדבות בחיל הים-נשארה האפשרות לשרת בספינות.
פנו אלינו מחיל הים בבקשה שנתנדב למה שנקרא בזמנו "הסיירת הימית".
החלטנו מויש ואני שאנחנו הולכים על זה.
התגייסנו שנינו ב-24.10.71 עם מספר אישי עוקב-מויש מ.א. 2144205 ואני מ.א.2144206.
הגענו לשארם בינואר 72.
מויש נשלח לפלגת נמל ואני לפלגה 921 נט"קים-לספינה אח"י "בת שבע".
לאחר בערך חודשיים של לחצים מצידנו, אחרי שהסברנו שגוייסנו לחיל הים ע"מ לשרת ב"סיירת הימית", הועברנו לפלגה 915 –מויש לדבור 873 בפיקודו של יעקב בוגץ' ואני לדבור 851 בפיקודו של דוד בכר. בשלב זה התחלנו בפעילות הבט"ש של 915, בעקר סיורי "מונטנה"הידועים לשמצה.
מפקד הדבור 851 היה דוד בכר . רני יוחנה (חן) , ה"בוסן", מקיבוץ נחשולים , מראשוני הדבורנים קבל אותי לספינה.
בזירה היו אז למיטב זכרוני 4 דבורים: (851, 853, 881, 873)
המפקדים היו : דוד בכר, רוני ביליק, יעקב בוגץ'….
הייתי כשנתיים חייל כשפרצה מלחמת יום הכיפורים.
ברשותכם כמה מילים על המונטנה:
הסיורים הנ"ל בוצעו בתנאי ים מהקשים הקיימים בעולם, זאת מפיהם של שייטי יאכטות שהקיפו את העולם ולטענתם לא נתקלו מעולם בתנאי ים כמו במפרץ סואץ.
הגלים הקצרים והגבוהים גרמו למכות חזקות בכל פעם שהספינה ירדה מגל.
הדבר גרם לכם שהריתוכים בגוף הספינה נפתחו והספינה דלפה כמו מסננת.
במגורי החרטום לא ניתן היה להשתמש כלל בהפלגה. כך שכולם ישנו, או ניסו לישון במס ובמגורי ירכתיים. בים גבוה קצת יותר, לא ניתן היה לישון על הספסלים במס ולא על המיטות במגורי ירכתיים ואז ניסינו לישון על הרצפה במס מתחת לשולחן האוכל ועל הרצפה במגורי ירכתיים.
לא ניתן היה להשתמש במיטות העליונות במגורי ירכתיים כי האנשים עפו מהמיטות וקיבלו מכות יבשות חזקות שרק בנס לא הסתיימו בשברים.את המזרונים מהמיטות העליונות הירכתיים הורדנו לרצפה, וכך ניסינו לישון-לפעמים 4 אנשים זה לצד זה. יש לזכור שהמשמרות היו ON-OFF 4 שעות.
בשלב זה התעוררה בעיה חדשה-מאחר והספינות דלפו חזק-באופן די קבוע היו מים על הרצפה במגורי ירכתיים בגובה של כמה סנטימטרים,דבר שגרם להרטבות השמיכות של האנשים שישנו על הרצפה ובהמשך לזה שאתה מתעורר רטוב-עם בכלל הצלחת להרדם. ההוראות היו להחזיק צופה בחוץ במשך כל הסיור. השפריצים היו כל כך חזקים שהיינו נאלצים להסתתר בפינה – איזה צופה ואיזה בטיח ! בכל מקרה לא יכולת לראות כלום. אחרי 4 שעות משמרת אתה רוצה ללכת לישון אבל אתה רטוב לחלוטין. מקלחת-אסור- כי אין מים.
מה עושים ?
נכנסים לחדר מכונה ל-10 דקות יוצאים יבשים ומנסים לישון על הרצפה בירכתים בתוך שלולית מים. להשלמת התמונה יש לציין את המכונאי שהיה יורד לביקורת מכונה אחת לשעה, איך יגיע לחדר מכונות כש-4 אנשים שוכבים על הרצפה ?
פשוט דורך עליהם, לא מתוך רשעות, לא הייתה דרך אחרת.
יש לזכור שמטרת הסיור הייתה הפגנת נוכחות מול הדה-קסטרו שהיה מסייר מולנו כל הלילה במקביל.
רק מה ? המצרים היו קצת פחות טמבלים או חכמים (הכל בעיני המתבונן) מאיתנו ובים מעל גובה מסוים פשוט לא היו יוצאים לים. לילות שלמים מצאנו את עצמנו מבלים בים גבוה בסיור מול אף אחד... בעוד המצרים ישנים להם שנת ישרים-או שנת מצרים-בנמל.
במשך שבוע ה"מונטנה" היית עומד / עוגן / קשור בשעות היום בא-טור או אבו זניימה או ראס סודר.
באבו זניימה היינו עומדים לונגסייד במעגן סגור.
בא-טור עמדנו לונגסייד למזח על עמודים, מה שנתן תחושה שאתה עדיין מפליג בים הפתוח…
בא-טור-כנ"ל….
במשך היום-טיפולים שוטפים בנשקים שהיו אדומים לחלוטין מחלודה-השפריצים החזקים מחקו כל ניסיון לשמן או לגרז את הנשקים.
שבוע כזה הסתיים בדרך כלל במצב שבו אתה חוזר לשארם ואתה שבר כלי . כמעט שבוע בו לא ישנת ולא אכלת. אני זוכר הרבה מקרים שבהם חזרנו משבוע מונטנה והתבשרנו שאדם זה או אחר בספינה שאמורה הייתה להחליף אותנו חלה ואחד מאתנו צריך לצאת לשבוע נוסף….
הדבר גרם לתגובות קשות אצל חלק מהאנשים. אני זוכר שביתות רעב … איומי התאבדות ועוד כיד הדמיון….
כאן נכנס לחיינו המשפט הנצחי "מכאן יוצאים רק על אלונקה" . דבר שלגבי לפחות התקיים מאוחר יותר מבלי שאף אחד התכוון לכך.
עד כאן לגבי ה"מונטנות" שלטעמי סיפורן לא סופר מעולם בצורה נאותה ונגזל מהן הכבוד המגיע להן.
בחודש אוגוסט 73 נשלחתי כצ'ופר ל-3 שבועות קורס צלילה מים רדודים בבסיס 707 בחיפה.
הצ'ופר העיקרי היה לישון כל לילה בבית-יש לזכור שמדובר בתקופה בה היינו יוצאים הביתה לשבוע פעם בחודש-חודש וחצי.
את הקורס סיימתי בהצטיינות.
מפקד היחידה היה אז רס"ן דב בר קרא לי למשרדו לראיון ואמר לי שהיה שמח אם הייתי מצטרף ליחידה 707 . שאלתי אם זה אומר לחתום קבע.
נעניתי שכן – מה גרם מיד לתשובה שלילת מבחינתי.
חזרתי לשארם לספינות.
באותו זמן, בכל דבור היה סט שלם של ציוד צלילה. כל צהרים שמתי עלי את הציוד, וכשכולם הולכים לישון במזגן… הייתי צולל להנאתי וזכיתי להכיר את שארם מתחת למים בצורתה הבתולית כמעט.
חודשיים אחר כך-באוקטובר-פרצה מלחמה.
בתקופה זו הייתי בחיפה, מאבזר דבור חדש שהגיע מארה"ב.
ביום שבת עם פרוץ המלחמה נקראתי לחיפה ובאותו יום ירדנו לשארם עם מטוס נורד (מי שזוכר מה זה) שנחת נחיתת בינים באילת לאסוף חיילים. אני זוכר תמונה של חיילים עם קיטבגים יורדים בריצה מהגבעות (אז עוד היו גבעות באילת) ונכנסים למטוס. נחתנו בשארם על מסלול עם אספלט חם שתוקן זמן קצר קודם לכן אחרי שהופצץ ע"י המצרים. הגעתי לספינה דבור 861 בפיקודו של יעקב (כושי) עבאדי.
לא זוכר תאריכים מדוייקים… זוכר את הלילה בו הותקפנו בטילים כאשר כל כלי השייט בשארם היו בחוץ. חלק מהטילים פגעו בחוף באזור המארסה. למזלנו, אף אחד לא פגע. זוכר את הפגיעה הישירה של טיל הפרוג במוצב הצפרה. ישבנו בתוך הספינה שמענו פיצוץ … רצנו החוצה וראינו את ה"צפרה" בוערת.
מכאן לסיפור הקרב בראס ע'ריב. וממנו לסיפור עדביה.
בקרב ראס ע'ריב הייתי בכוח של עמי איילון – באחת הספינות שנכנסו מדרום, ד-861
לקראת קרב זה התקנו לנו תו"לר "קרגו" 84 מ"מ…., גרשון וושינצקי ז"ל היה ה"קרגואיסט" שלנו , וירה פגזי קרגו ללא הכרה.. כל ירי , פגע בול , והרים עוד סד"ג….
הייתי תותחן חרטום, הטען שלי היה דוד שטיין. על החוף היו מקלעים שירו עלינו. אנחנו ירינו לעברם ושיתקנו אותם … זוכר ששטיין החליף לי מחסנית … רק התחלתי לירות .. היא היתה כמעט מלאה …. ואז נפגעה ככל הנראה מצרור של המק"כ … והתפוצצה.… במרחק של עשרות סנטימטר מפרצופי …
עפתי מעמדת התותח…. למזלי נשארתי באופן בלתי מוסבר תלוי על הרילינג… התותח היה מרוסק לגמרי …. כעבור זמן קצר התאוששתי וחזרתי לתותח … בצענו תרגולת של החלף תותח… תותח ירכתיים שהיה מושבת בגין ירי ה"קרגו" הועבר לכוון החרטום… והמשכתי בירי …
בסיום הקרב יצאנו מאזור התקיפה …. בצענו בקרת נזקים כללית …. לא הרגשתי בהתחלה כלום …
מסתבר בדיעבד… שגרגירי אבק השריפה נכנסו לי מתחת לעור בכל הפנים + רסיס בתוך העין… שהפריע לי לראות, יצר כמו מחיצת הסתרה …
החובש יוני רודנאי (משארם) ממושב שדה יצחק טפל בי.
ירדנו לאבו זניימה … פוניתי באמבולנס לתאג"ד…. בתאג"ד קבלו אותנו (אותי ואת צביקה מור… שנפגע מרסיסי פרספקס…)
בהמשך הטיסו אותנו ב"דקוטה"…. משם נחתנו בנתב"ג … פוניתי באמבולנס לאסף הרופא ע"מ שיטפלו לי בעין… זכור לי שנהגת האמבולנס … מנתב"ג לאסף הרופא…נסעה כמו משוגעת … מהר ורעשני … זוכר שהערתי לה , "..שרדתי שם את הקרב , ואת רוצה להרוג אותנו כאן על הכביש … תרגיעי…"
בבית החולים אסף הרופא… אושפזתי ליומיים שלושה…
זכור לי שבחדר לידי היה מאושפז טייס סורי פצוע… 2 שוטרים צבאיים שמרו עליו … עניין אותי איך הגיע לשם
שאלתי אותו: " מה קרה לך ?." בתנועת ידיים ושריקה הדגים את פגיעת המיראז' והפלתו.
נפגע בפניו … עקרו לו עין בהסכמתו…
אחרי יומיים – שלושה חזרתי לא-טור… בצענו כל מיני פעילויות …
לקראת סוף המלחמה נכנסנו לעדבייה….
עמי איילון בקש שנאסוף כמה נשק"ים + מקסימום חומר מודעיני ….
נתנו לנו אישור שהאזור מטוהר. את המקום טהרה סיירת שריון שבקרה שם לפנינו…
ירדנו עם עוזים… סג"ם אודי בל … נכנס לאיזה מחסן ויצא עם קבוצה של "סודאנים"…
אספנו הרבה קלצ"ים… קלאץ אחד נשאר אצלי. מספרו היה 3695 קת מעץ.
יצאנו מעדבייה – מודיעים בקשר שיש סט"ר P-183, שנמצא ללא שליטה, במרחק של כ 3 מייל מהנמל…. הגענו …. ראינו שחטף פגז… והרג את כל הצוות…
ירדתי ל- סט"ר עם העוזי … בדקתי את החיילים …. כולם היו מתים…
גררנו אותו לא זוכר לאן… הסט"ר נמצא כיום במוזיאון חיל הים.
בשלב מסויים היה לי ועדה רפואית …
הורידו לי פרופיל שמנע ממני להמשיך ולהפליג ועברתי להדרכה בבי"ס לימאות.
במילואים הוצבתי בפלגה 914… התחלתי מילואים כ- 45 יום כל שנה…. (3 שבועות חורף… 3 שבועות קיץ..)
חברי מילדות שהיה איתי ב 915 , משה שדה (מויש) ז"ל, היה מדריך ימאות בשייטת…. כשעמי שגב היה מפל"ג 914 בקשתי העברה לשייטת והוא עזר לי להגיע לשם.
תודה לאל. שרדתי את המלחמה ויצאתי בריא בגופי ובנפשי…
בתום שיחתינו עלינו לקברו של משה שדה (מויש) ז"ל. פינת הנצחה לזכרו הוכנה באתר האינטרנט של הפלגה.
בסמוך לקברו של מויש , קבור אחיו , שנפל במלחמת יום הכיפורים. עמוס לא מתאפק ומספר:
במלחמת יום הכיפורים, אח של משה שדה, נהרג בסיני, היה לוחם בסיירת צנחנים…
זוכר שקבלתי טלפון מבועז, שספר שאח של משה , זאביק שדה ז"ל , נהרג.
עליתי לפטשניק ובקשתי שישחררו אותו מהיחידה …. פטשניק לא היה מוכן לשמוע … מאוחר יותר עמי אילון דאג לשחרר את משה…
משה תוך כדי המלחמה עבר לבה"ד חה"י בי"ס לימאות…..
לא נפרדנו מאז לידתנו… כל חיינו בילינו יחדיו….