אלוף (מיל.) זאב אלמוג מספר על תקופת פיקודו בזירת ים סוף

מפגש עם האלוף (מיל.) זאב אלמוג מפקד זירת ים סוף – יולי 1972 עד יוני 1974

ביום 21 לאוגוסט 2009 נפגשנו אל"ם (מיל.) עמי שגב ואנכי עם מפקד חיל הים לשעבר, האלוף (מיל.) זאב אלמוג, בביתו שברמת השרון, על מנת לשמוע ממנו, אודות אירועים מרכזיים מתקופת שרותו כמז"ר ים סוף, בשנה של טרום מלחמת יום הכיפורים ובמהלך המלחמה

להלן תמצית סקירתו של האלוף (מיל.) זאב אלמוג על שהתרחש בזירת ים סוף טרם המלחמה ובמהלכה: (לנוחיותם של הקוראים הדברים שוכתבו שלא עפ"י סדר הצגתם).

"… קבלתי את הפיקוד על זירת ים סוף  ביולי 1972, בהרכב כוח שהיה נחות ביותר בהשוואה לכל הזירות והגזרות האחרות.

הייתה אז הערכות רצינית של חיל הים לקליטת ששת ספינות הטילים הראשונות מתוצרת "כחול לבן", ספינות סער 4, שנועדו לזירת ים סוף, אך מאחר והעברתם נדחתה נקלענו למצב בעייתי ערב המלחמה. כידוע אח"י "רשף" ואח"י "קשת" תוכננו לצאת מחיפה ב-15 לאוקטובר 73 ולהקיף את אפריקה בדרכן לבסיס שלמה. אך נוכח המלחמה שפרצה תשעה ימים קודם למועד זה נדחתה העברתן לזירת ים סוף עד ל-31 במרץ 1974 – כחצי שנה לאחר המלחמה. אין ספק ש"אילו" היו ספינות הטילים נוכחות בזירה במהלך המלחמה הכול היה שונה לחלוטין, לרבות  בהתייחס להצלחתם  של דבורי פלגה 915 .

אבל אין "אִילו"!…

שנה ורבע טרם המלחמה שאלתי עצמי איך נסתדר באם תפרוץ המלחמה כשלרשותנו סד"כ ואמצעים מוגבלים כל כך?

ידעתי שרק היערכות נאותה בכלים ובאמצעים שעומדים לרשותנו תאפשר התמודדות ראויה במלחמה.

עד תחילת המלחמה היו רק 4 דבורים מאוישים. ערב המלחמה הגיע צוות חמישי, ובמהלך המלחמה הורדו דבורים נוספים. המסר היה:

"זה מה יש, ועם זה צריך להסתדר… ולהסתדר טוב!"…

בנוסף לדבורים היו 6 נט"קים, משלושה סוגים שונים, ואוניית עזר אח"י "בת ים". אח"י "בת ים" הפכה לנטל. כל מהלך המלחמה היינו עסוקים בכיצד "להחביא" אותה ע"מ שלא תיפגע ע"י המצרים. שכן, היא היוותה מטרה שניתן לגלותה מרחוק בעוד שעל סיפונה היו מערכות נשק קלות ואמצעי התגוננות דלים. הסד"כ, רובו ככולו, יועד למטרות הובלה והגנה ולא לתקיפה. לא היה, אפוא, ברשותנו אפילו לא כלי תקיפה אחד. בנוסף היו עוד  כ- 4-6 "צרעות" (סמ"רים מדגם "ברטראם") שפעלו בראס סודר, ומצבם הטכני היה בכי רע. לקח לי זמן לשכנע את פיקוד חיל הים להעבירם לאילת שם ייהנו מתחזוקה ראויה ומשובחת יותר ויפעלו בתנאי ים טובים ומותאמים להם.

זירת ים סוף התפרסה על-פני כ-600 ק"מ – מצפון מפרץ סואץ ועד לצפון מפרץ אילת. ה"חזית" התפרסה על-פני כ-350 ק"מ לאורך מפרץ סואץ כשהמרחק הממוצע מהגדה המצרית (מערבית) לגדה הישראלית (המזרחית) הוא כ-20 מייל ימי בלבד. לאורך ה"חזית" הזו שרר ריק מדברי למַעט מספר קטן של מאחזים/בסיסים זעירים – מה ש"מזמין" את האויב לחצות את המפרץ בידיעה שאין מי שיעצור אותו.

מצאנו עצמינו לא רק בנחיתות כמותית אלא גם טכנולוגית. עמדנו מול סד"כ מצרי הכולל סטי"לים, צוללות, נחתות, משחתות, מקשות, סמטל"רים, וכלים נוספים בבסיסים שנמצאו לאורך המפרץ – מעדבייה שבצפון המפרץ, דרך ער'דקה, סאפאגה וראס בנאס (בֶּרֶניס) שבדרום – בשליש הצפוני של הים האדום. בנוסף לכך עמדו לרשות המצרים נקודות חנייה ותספוק במעגנות כמו: מארסה ת'למת, ראס ע'ריב, ראס שחיר, ועוד. ברשות המצרים גם נמצאו כ-200 סד"גים מגויסים.

מעבר לסד"כ הנחוּת כמותית וטכנולוגית, היו פערים נוספים שנדרש היה לצמצמם.

לנוכח יחסי הכוחות והגיאוגרפיה הנתונים היה ברור, שהדרך להתמודד עם האתגר/האיום הזה היא לפי הכלל: "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה " – השאלה שנותרה פתוחה: איך ממשים זאת בנתוני הזירה?

גם הכוח האווירי והיבשתי באזור היו מעטים. אמנם בסמוך אלינו מצפון לשארם א-שייח נמצא שדה התעופה של בח"א 29, אך לא הוצבו בו דרך קבע מטוסי קרב והוא שימש בעיקר לתובלת גייסות ולוגיסטיקה. בשארם ובראס סודר הוצבו סוללות "הוק" להגנת נ"מ. כל מהלך המלחמה הגיעו לשארם 2 – 4 מטוסי פאנטום בלבד.

כוח השריון, היה מורכב משני גדודי חק"ש (חיל "קשישים") עם טנקי "שרמן" ישנים – אחד בשארם א-שייח והשני באבו רודיז … 

תפישת המלחמה בעינֵי מקבלי ההחלטות הובילה, לדעתי, למצב של "תרדמת" בזירה.

זכור לי שעם קבלת הפיקוד, אמר לי מפקד החיל שמינה אותי, האלוף (מיל.) אברהם בוצר ("צ'יטה") : "זאב איך תסתדר ב-10 השנים הבאות בלי שתהיה לך מלחמה?"

המשפט הזה ביטא הלך רוח שכיח באותם ימים, שחילחל גם לשטח ברמות שונות, ולא תרם ליצירת אוירה צבאית ראויה.

 

האווירה בזירה

סגני (חיים שקד) ואני ירדנו יחד לזירה. הגענו לזירה "רדומה", המקיימת חיי חברה תוססים, שמפקדים וחיילים ישֵנים בה שנת ישרים עד לשעות הבוקר המאוחרות…

באווירת הנוף הפראי והנפלא של הזירה, ובתנאי האקלים והחום הגבוה של הקיץ, קל היה להיסחף ל"בדואיזם" המוכר (לישון, ליהנות, לאכול דגים… וליהנות מהפסטורליה והרומנטיקה המתוקה והמוכרת של זי"ס)

על רקע פתיחה שכזו ולאור המסרים המרדימים מצד פיקוד צה"ל וחה"י, נעשיתי אחוז תזזית… שאלתי עצמי, מה צריך ואפשר לעשות ברמה היומיומית על מנת להתמודד בבוא העת באופן ראוי ונכון אם וכאשר נגיע למבחן של מלחמה?

על מנת לבצע שינוי מהותי, צריך היה לאסוף את כל הכוחות המזעריים שנמצאו בזירה ולבצע בהם ואיתם "טרנספורמציה מבצעית".

מה עשינו ?

באותם ימים בוצעו סיורי "מונטנה" – סיור בן 3 יממות בחודש. כלומר, מפרץ סואץ בעצם היה מופקר. גם נט"קים הִדִּירוּ נוכחותם מן המפרץ. לא היה מנוס מיצירת מציאות חדשה הנשענת על נוכחות רציפה במפרץ סואץ.

היו 4 דבורים פעילים. קבעתי שזוג אחד יבצע סיור במשך שבועיים ברציפות ויוחלף ע"י הזוג השני לשבועיים הבאים. מאוחר יותר, לאור העומס ירדנו לסיור בן 10 ימים.

הסיור התבצע לאורך המפרץ בין בסיס שלמה בשארם א-שייח לבין ראס סודר שבצפון המפרץ. בסיס החנייה הקבוע היה אבו זניימה, ממנו עולים עד פאתי ראס סודר וחזרה.

על מנת לאפשר חניות ביניים נזקקנו להכשיר בסיסי ביניים שיאפשרו קליטתם של הדבורים לצורכי תחזוקה ותספוק באתרים הבאים:

  • ראס סודר
  • אבו זניימה
  • אבו רודיז
  • א–טור

הקמת תחנות הביניים סייעה להקמת התשתית הטכנולוגיסטית שנדרשה לתיספוקם של הדבורים. הכנו מיכלי דלק ממוגנים (הסתייענו בשכננו ה"ירוקים" ב"מרש"ל"), הצבנו ערכות חלקי חילוף לטיפול טכני והכשרנו צוות קדמי שהוטל עליו לזנק מעת לעת לנקודות החניה לצורך טיפול בדבורים ובכלי שייט נוספים במידת הצורך. אט אט נבנתה תשתית שאפשרה התנהלות ראויה.

הזירה, כידוע, הינה מורכבת מאוד: שוניות ריפים, ים קשה, תנאי גאות ושפל עם פערים אנכיים משמעותיים ביניהם ומתקני נפט בלב-ים, שחייבו התמודדות קשה. מעבר לכך הייתה בעיה מרכזית נוספת, והיא נוכחותו של כוח מצרי באי שדואן .

תימרור המעבר במצר המילאן – התימרור התבצע במהלך שנת 1972 באמצעות זריעתם של מחזירי הד מכ"ם על גבול ריפי האלמוגים, וזאת על מנת לנווט במצר בביטחון ולהגביר את השליטה המלאה של מפקדי הדבורים והנחתות בעת המעבר בו. דרשתי מהם לעבור את המילאן במהירות של לפחות 15 קשר. הנחיה זו באה לחזק את תחושת הביטחון והשליטה גם אל מול המצרים המתבוננים מנגד בפעילותינו. אגב, במהלך המלחמה נורו טילים על מחזירי הד המכ"ם שנחשדו ע"י המצרים כמטרות ימיות.

חשבתי, שלמעשה, אין למצרים כל בעיה לחסום את המפרץ, בהקמת "חומת מגן סינית"… מוכר הסיפור של מפקד טייסת המיראז'ים, טייסת 119 – "עטלפים מעל ע'רדקה", שכתוצאה מתקיפתם את מעגן ע'רדקה במלחמת ההתשה, הציבו בו המצרים 6 סוללות טק"א מדגם s.a.2 ו-s.a.3 וכך, הגבילו את פעילותו של חה"א בין ע'רדקה לאי שדואן. האי שדואן, המצוי במרחק של כ-36,000 יארד מחוף סיני, היווה מעתה איום רציני. שכן מחופו המזרחי, יכלו הסטי"לים המצריים לשגר טילי "סטיקס" אימתניים על כל כלי-שייט שלנו שנכנס למפרץ סואץ או יצא ממנו.

אגב, העטלפים ה"אמיתיים" (לוחמי ש/13), אשר חדרו שלוש פעמים במהלך המלחמה לתוך מעגן ע'רדקה, וטיבעו בו 2 מתוך 4 הסטי"לים המצריים, הם שהשלימו מדרום, את המענה כנגד ה"חומה" הזו והיוו, למעשה, את הזרוע השנייה לדבורים שפעלו במפרץ סואץ. 

בהיבט האישי שלי.

הכרתי היטב את הזירה. הגעתי אליה לראשונה ב-1956 במהלך מבצע "קדש". ב-1967 שרתתי בפלגת הסטר"ים של חיפה, פלגה 914. הייתה אז תורנות של מפקדים שנדרשו לרדת לסייע בהפעלת 2 הטרפדות 16 מטר שהיו מוצבות דרך קבע באבו זניימה.

במהלך שנות ה-60 טרם מלחמת ששת הימים, שרתתי כקצין לוחם בשייטת. לא שבעתי נחת מהמתרחש שם והחלטתי לעבור ולהתמחות בהפעלת כלי שייט. ניתן לומר, שעזבתי את השייטת במחאה כנגד תרבות השקר, העצלות, חוסר המשמעת וחוסר הדבקות במשימה ששררו בה. פיקוד השייטת לא היה מקצוען וחסר היה עמוד שדרה. חשתי, אז, שמקומי לא איתם. תוצאות אווירה ונורמות אלו ניכּרוּ כהוגן במלחמת ששת הימים.

הגעתי, אפוא, לפלגה 914. המפל"ג היה משה אורן, והסמפל"ג אלי רהב.

זכיתי להכירם ולעבוד במחיצת דור מפקדים נמרץ ומקצועי (רפי רז, רפי אפל, אריה רונה, עמי שר-אל (שתחילה הייתי סגנו ב-ט-208). האווירה הייתה טובה. לימים הגיע גם אבנר קורא ויחדיו התכוננו לבחינות הסמכה … ובהמשך הוסמכתי לפיקוד על טרפדת.

כשלושה שבועות קודם למלחמת ששת הימים, ב-13 למאי 1967 – תחילת תקופת ההמתנה – הגיע מש"ט חדש/ישן לשייטת 13–"ברלה". הוא ביקש ממני לחזור לשייטת (נועדתי לפקד על השייטת). התניתי את חזרתי בקבלת תפקיד פיקודי/מבצעי, ונעניתי. יום לפני המלחמה קבלתי ממנו פתק "בוא ותקבל פיקוד…" חזרתי וקבלתי פיקוד על כוח החזירים שפעל בפורט סעיד.

לא ארחיב הדיבור על פעולת פורט סעיד, שכשלה. רק אציין, כי כוח ש-13 שסרק את הנמל מצא אותו ריק ממטרות צבאיות ואילו המשחתת "יפו" ושלוש טרפדות שארבו למצרים מחוץ לנמל הפסיקו את המגע עם שני סטי"לים מצריים שנתקלו בהם וכשלו להשמידם. לא עוד, אלא ש"כוח השטח" הזה נטש את כוח ש/13 והסתלק מן הזירה מבלי לאוספנו כמתוכנן.

ב 11 ליולי נערך קרב הרומני.

במקרה זה, התנהל קרב למופת, "לפי הספר", ע"י כוח של שתי טרפדות בפיקודו של אלי רהב בהשתתפות המשחתת אח"י "אילת". התיעוד מופיע בפרסומים ולא ארחיב. אולם בהיבט האישי שלי, למדתי היטב את לקחי הקרב המוצלח הזה. הלקח המרכזי היה: הטרפדות ערכו מספר סבבים וניסו ללא הצלחה לפגוע באויב מטווחים של כ-500 יארד. אולם, כשהן התקרבו לטווח של 150 יארד, הצליחו לפגוע בטרפדות המצריות ולטבע אותן. מכאן המפתח לתפישת הלחימה שאימצתי – לסגור לטווח 0 ולהשמיד!

זהו בעצם עיקר ותמצית התו"ל של הדבורים במלחמת יום הכיפורים.

לימים מוניתי למש"ט 13. במהלך מלחמת ההתשה שולבה השייטת באין ספור פעילויות מבצעיות – רובן לאורך התעלה ומפרץ סואץ – שהביאו מוניטין לחיל הים בכלל ולשייטת 13 בפרט. לא כאן המקום לפרט, שכן כוונתנו להתמקד בפלגה 915 במלחמת יום הכיפורים. אולם, עלי לציין, כי לולא הצלחתה של שייטת 13 במלחמת ההתשה לא היה חיל-הים זוכה לקבל אישורים מהמטה הכללי של צה"ל לבצע מבצעים קרביים מחוץ למים הריבוניים של ישראל. אפשר לקבוע היום בוודאות רבה למדי, ששייטת 13 הציבה את חיל הים על המפה המבצעית של צה"ל עוד בטרם השיג את ההצלחה המרהיבה שלו במלחמת יום הכיפורים.

משהו נוסף אודות ניסיונם של מפקדים – בסיום תפקידי כמש"ט 13 לאחר מלחמת ההתשה, עברתי התמחות לפיקוד על סטי"ל. גם התאמנתי בבסיס אשדוד בהדרכת מוסה לוי בהפעלת נט"קים ובצעתי מספר מטלות חייליות (בין אוקטובר 1971 ויולי 1972, עת התמניתי למז"ר ים סוף). אגב, ניסיון זה, הניעני בתקופת פיקודי על החייל, לחייב מפקדים משייטת 13 ומשייטת 7 לעבור הסמכה לפיקוד על סטי"ל טרם יקודמו לתפקיד בכיר ביחידותיהם. (מפקדי הצוללות הראשונים שהוסמכו כמפקדי סטי"לים כגון לוריא דוד ושמחוני זכו, מחמת צורכי השעה, להקלה בכך שעברו מיד לפקד על הצוללת מבלי להתנסות בפיקוד בפועל על סטי"ל). אבני-הדרך האישיות שצוינו לעיל והניסיון שצברתי עד הגעתי לזירה הכשירו אותי היטב לפיקוד על זירת ים-סוף.

חזרה לזירת ים סוף טרם המלחמה.

אט אט נוצרה אוירה מבצעית ראויה בזירה. והיה היבט נוסף חשוב לענייננו: לפחות אחת לחודש, לקחתי עימי את מטה הזירה, שכלל את סגני, מפלג טכני (חנוך בן אליהו) מפל"ג אג"ם (בן שושן) מפלג מפקדה (אמנון בן ציון) ואחרים ויצאנו לסיור מטה לאורך מפרץ סואץ… הֵסַבנוּ מכונית "ואן" וארגַנוּ אותה כחפ"ק נייד (קראנו לה "איירונסייד", על-שם הבלש הידוע בסידרת הטלוויזיה), קבענו בה שולחן, ונסענו לכל נקודות החנייה שלאורך מפרץ סואץ, בין שארם א-שייח לראס סודר. כך נפגשנו עם מפקדים, למדנו את הקשיים והפערים שהם סבלו מהם, ובנינו באופן שיטתי תשתית של נקודות שיָזינוּ אותנו בעת הפעילות במפרץ. הרעיון היה להעניק ליחידות הללו יכולת אוטונומית בהיבט הטכנולוגיסטי, שתשרת אותן בעת מלחמה ותחסוך מהן את הדרך הארוכה והמעבר דרך מצר מילאן – כשהם חשופים למצרים המתַצפּתִים מהאי שדואן – המובילים לשארם וממנה.

בהתייחס לתורת הלחימה:

מה היה בבסיס התו"ל שאמצנו?

בהעדר כלי תקיפה, הדבורים היו כלי השייט היחידים שניתן היה להערכתי להפעילם ככלי תקיפה. אך צריך היה לגבש, לאמץ ולהטמיע את התפישה ולתרגל את התו"ל לקראת מלחמה אפשרית.

סטי"לים מצריים לא נכנסו למפרץ סואץ (באותה תקופה). נמצאו בו סט"רים כ-123, ספינות "ברטראם" מוּזָנות דיזל, ספינת ה"דה קסטרו" שיצאה מעדבייה, ובמלחמת ההתשה גם הוצבו בו שני סט"רים 183P- שהמצרים הורידו מע'רדקה מיד לאחר הפשיטה של  ש-13 באי גרין. שני סט"רים אלה טובעו חודש וחצי לאחר-מכן ע"י ש-13 במבצע "אסקורט".

2 אירועים מכוננים השפיעו על תפישת הלחימה בדבורי 915:

הארוע הראשון – אירוע ה"דה קסטרו" המצרי במאי 1973  

סגן צביקה שחק היה מפקד ה"צרעות" (סמ"רים "ברטראם") בראס סודר. והנה הגיע סמ"ר "דה קסטרו" מצרי מעדבייה והפגיז את ראס סודר. צביקה שחק יצא מולו עם זוג "צרעות" וירה עליו מטווח רחוק של כ…5,000 יארד.

בתחקיר אמרתי לו: "מה אתה מפקד ה"גרף שפיי" שאתה יורה מטווח כזה?               (ה"גרף שפיי" – אוניית מערכה גרמנית ממלחמת העולם השנייה). היה ברור לי, שלצביקה היה חשש לפעול עם ה"צרעות" שלו, שרבו בהן התקלות הטכניות, ובמיוחד כשהוא ניצב מול תותח 4 קני בירכתיים של 14.5 מ"מ המוצב על סיפון של ספינה בת 120 טון – פי שלושה מן הדבור. נזפתי בצביקה. הדגשתי לו את החשיבות לרדת לטווח 0 ע"מ לפגוע.

עמי שגב מבקש להעיר הערה:

למיטב ידיעתי צביקה קיבל הוראה מגולדצקי, שהיה מפקד ראס סודר, לפתוח באש בטווח רחוק …..

זמן קצר אחר כך הגיעו דבורים לראס סודר. באותו הזמן שכנעתי את מפקדת ח"י לקחת את אחד מנט"קי ה"שקמה", את אח"י "תרשיש", שסבלה מתקלות רבות, להפליג איתה לראס סודר, להצמיד אותה לחוף ולהשבית אותה, על-מנת שתשמש מזח התקשרוּת לדבורים.

ארוע שני – אירוע ה"דה קסטרו" ב-13 באוגוסט 1973.

היו ידיעות על כך שה"דה קסטרו" מתכוון להפגיז שוב את ראס סודר.

ההנחיה שלי כמז"ר לצביקה שחק מפקד הדבורים בראס סודר הייתה: "התקשר ל"תרשיש" והיה מוכן לזנק אליו, להגיע לטווח 0 ממנו ולפגוע בו".

ישבתי בחפ"ק בשארם, ה"דה קסטרו" אכן הופיע והדבורים זינקו לעברו ונעו לכוונו במהירות המרבית שלהם – כ-18 קשר. הסמ"ר המצרי נסוג ונע גם הוא במהירות דומה לכוון מערב כך שהמרחק ביניהם לא הצטמצם. בשלב מסוים נפתחה עליהם אש מכיוון ה"דה קסטרו" ונסתמנו פגיעות בדבורים. צביקה ביקש את אישורי לפתוח באש ואישרתי לו. בדבור 864, בפיקודו של שלום שוואי – נפצעו המפקד במצחו וגם הצ'יפ מדואל. הדבור השני היה 867, בפיקודו של אלי גבריאלי.

הנחיתי את צביקה ל"סחוט" ירי של "בודדת", כדי להימנע מבזבוז תחמושת. צביקה פתח באש… ה"דה קסטרו" החל מזגזג וכך הצטמצם בהדרגה הטווח שביניהם. לכשהגיע ה"דה קסטרו" לכשליש החלק המערבי של המפרץ הוא איבד ככל הנראה שליטה, והטווח אליו הצטמצם לגמרי. דווח שהמפקד המצרי נטש את הגשר ….

הדבורים הגיעו אמנם לטווח 0, אך נותרו ללא תחמושת ולא השמידו את ספינת האויב…. בשלב זה הורה הרמטכ"ל "דדו" להחזיר את הכוח מפאת החשש שייפגעו ע"י תותחי 130 מ"מ מבוקרי המכ"ם מן הסוללה שהייתה מוצבת על החוף בראס מהגרה.

טסתי מייד לביצוע תחקיר בראס סודר. שוב נזפתי בצביקה שחק – הפעם, על שנשאר ללא תחמושת 20 מ"מ. שאלתי אותו: "מה עם הרימונים וה"עוזים" שברשותך בספינה? ומדוע לא נגחת את ספינת האויב באמצעות חרטום המתכת שלך?

(שקד ובן שושן לחשו לי, אז, "מה אתה לא מדיח אותו?" והשבתי להם: "אנחנו כמפקדים נושאים לא פחות ממנו באחריות לתוצאות – הוא, אמנם, טרם הפנים את החינוך ורוח הפקודה שלי, אבל הוא קורץ מחומר טוב ואני מאמין, שהוא יֵדע בבוא העת לספק את הסחורה" …)

                                                                                                            אימונים – במהלך השנה שקדמה למלחמה, הנהגתי אחת לחודש ביצוע של תרגיל זירתי, תרגיל "סנפיר". בתרגיל זה תורגלו משימות הזירה במלחמה לרבות הנחתת כוחות צה"ל במבצע נחיתה בה שולבו עפ"י תו"ל גם כוחות מיחידה 707 שתפסו ראש חוף, נטק"ים נוחתים ודבורי 915 כמרתקים ומאבטחים. לא הוקצה לנו טרם המלחמה שום יעד קרקעי לתקיפה, אך תורגלו רבות התו"ל ונהלי הקרב; כל היעדים שנתקפו במלחמה, נבחרו אד-הוק במהלכה. לשיטתי, ההסתערות והחתירה לנהל קרב בטווחים הקרובים היא שהעניקה לחיל הים את מיצובו ומיקומו בהצלחה במלחמה בכל הגזרות ובכל הקרבות. "אין הצלחה בלי להסתער"

דור המפקדים של מלחמת יום הכיפורים בזירת ים סוף, הפנים את התפישה ומימש אותה הרבה מעבר לציפיות שלי, במיוחד במארסה ת'למת.

כניסתם היזומה של זוג הדבורים בפיקודו של צביקה שחק, למעגן הרדוד במארסה ת'למת, וניהול קרב בטווחים כה קרובים, היוו מימוש מיטבי של תורת הלחימה  של הדבורים. תגובות הקצינים הנוספים בשני הדבורים שנכנסו למעגן, אשר הפעילו בנחישות את כל האמצעים שעמדו לרשותם וירו בכל אמצעי אפשרי, הוכיחה בעליל שהם הפנימו את הלקחים משני האירועים המכוננים הללו.

צביקה שחק, מפקד ה"דבור", שגם היה מוביל הזוג, וסג"ם עמי שגב, סגן המפקד וקצין המשמרת של "דבורו" (שהמשיך לירות בנק"ל מחרטום הספינה גם לאחר שנפגע פגיעה קשה) וכן, סמ"ר שלום נחמני, ה'צ'יף' "שהציל את הספינה ואת אנשי צוותה' – זכו ב"עיטור המופת" בעקבות הקרב במארסה ת'למת. סג"מ נמרוד ארז זכה לצל"ש הרמטכ"ל.

(אגב, עמי שגב, גם בהמשך דרכו כמפקד סטי"ל, במהלך אירוע שהתרחש שנים אחר-כך ב"אי הארנבות" שליד נמל טריפולי שבצפון לבנון, חזר והוכיח שמורשת הסתערות זו שהוגשמה במארסה ת'למת נצרבה היטב בתודעתו; לאחר אין ספור ניסיונות שכשלו לחסל מחבל שעמד בסירה והמשיך לירות נגד כוחותינו – צריך לומר באומץ לב – ואף פצע כמה מאנשינו, הסתער עליו עמי שגב ודרס אותו עם חרטום ספינתו, כמצופה בנסיבות שנוצרו, והוכיח גם באירוע זה דבקות במשימה, אומץ לב ומנהיגות).

בקרב מארסה ת'למת נפגעו 8 לוחמים ואחד מהם, הרצל מועלם ז"ל, נהרג תוך לחימה בגבורה בעמדתו. הדבורים שנפגעו במדחפיהם "גררו" עצמם לאבו-זניימה, תוקנו וכבר למחרת חזרו לפעול.

התקפת ה"דבורים" במארסה ת'למת שיבשה, לדברי היסטוריונים צבאיים, את מגמת הצבא המצרי לתגבר בכוח מושט את לוחמי הקומנדו המצריים שהונחתו מן האוויר. לא פחותה בחשיבותה הייתה העובדה, שעוד המצרים מתכננים להפתיע אותנו, הם מוצאים עצמם, כבר מן השעות הראשונות למתקפתם היזומה והמסיבית כנגדנו, מופתעים עמוק בתוככי ביתם… קרב מארסה ת'למת, שהיה הראשון בקרבות זי"ס במלחמת יום הכיפורים, הוא ותוצאותיו "נתנו את הטון" לכל התקיפות שבוצעו בעקבותיו במלחמה זו בזירה.

  • עמי איילון נקרא לשוב לפלגה 915 עוד בשלבי המלחמה המוקדמים. הכרתי את עמי משרותי כמש"ט 13. המלצתי עליו לקבלת עיטור הגבורה בקרב באי גרין.

לקח מרכזי בקרב מארסה ת'למת היה הצורך לשפר את האמצעים ולא להסתפק בתו"ל, עם זאת לא חשבנו להַתנוֹת את התו"ל בקבלת אמצעי הלחימה החסר.

ברם, עוד טרם המלחמה שמעתי מידידי האלוף (מיל.) ישראל טל (טליק) ז"ל, כי בכוחות היבשה לא רוצים את התול"ר 84 מ"מ הקרוי "קרגו", אותו תוכנן להתקין בזחל"מים. ביקשתי לספק לנו את ה"קרגו" על-מנת להתקינו בירכתי הדבור כ"נשק מסיים". לחה"י ארך זמן רב לספקו לנו … דרשתי אותו שוב ושוב. אך רק לפני הקרב בראס ע'ריב (ב-14 באוקטובר), הגיע ה"קרגו" לזי"ס. בזכות זריזותם של אנשיו של המפל"ג הטכני, חנוך בן אליהו, הם מותקנו בדבורים על הריילינג בירכתי דופן ימין.

בתדרוך לקרב בראס ע'ריב הנחיתי שב"קרגו" יש לפתוח באש בטווחים הקרובים – מכל מקום, ממרחק שאינו גדול מ-50 יארד.

עמדנו לצאת לים. עמדתי בגשר הפיקוד בסמוך לעמי אילון ואז, לאחר שכבר שחררנו חבלים וניתקנו מהרציף הגיע חייל בריצה וצעק : "המז"ר צריך אותך, יש "אור ירוק"…. נאלצתי לרדת … מספר שעות מאוחר יותר, "כבה" ה"אור הירוק" והמבצע בוטל … כך פספסתי גם את קרב הדבורים בראס ע'ריב וגם את מבצע הנחיתה "אור ירוק"…

בקרב בראס ע'ריב חברו שני כוחות – אחד בן שני דבורים שיצא מא-טור בפיקודו של ישראל פטשניק כמוביל זוג, והשני שכלל 3 דבורים בפיקודו של מפקד המבצע עמי איילון, שיצא משארם א-שייח.

לא ארחיב אודות הקרב עצמו, בו טובעו 2 סד"גים גדולים וכ-15 סד"גים קטנים עמוסי נשק, אמצעי לחימה, מזון ולוחמים שעגנו בקרבת החוף כשבעורפם התייצב גדוד חרמ"ש מצרי שהפעיל אש צפופה לכיוון הים.  תיאור מלא של הקרב מפורט בפרסומים השונים.

למחרת עם שחר טסתי לא-טור. סָפרתי כ-30 פגיעות בכל אחד מהדבורים. הבחנתי שאחד מצגי המכ"ם חטף כדור והתנפץ, מחסנית 20 מ"מ חטפה פגיעה ישירה ונשרפה. מפקד דבור צביקה מור נפגע (היחידי) בעינו, מה שמוכיח שאכן נלחמו בטווחים קצרים. אולם, בעיקרו של דבר, הקרב הראשון והיחידי שבו נטלו חלק חמשה דבורים, הסתיים בהצלחה מרשימה והשפיע רבות על המשך המערכה בזירה.

הדבורים השתתפו בפעילויות מבצעיות נוספות כגון, בהטבעת אותה ספינת "דה-קסטרו" ש"הציקה" לראס סודר בשנה שקדמה למלחמה. חיסולה, בסמוך לחוף המצרי ומול ראס סודר, איפשר לצה"ל להשאיר את סוללת ה"הוקים" בראס סודר במקומה למשך חמשת ימי המלחמה הראשונים, וכתוצאה מכך לשלול מן הארמיה המצרית השלישית את הכיסוי האווירי שהייתה זקוקה לו ואשר מנע ממנה להתקדם לעבר מרש"ל. על תקיפה זו, באמצעות שני דבורים, פיקד עמי איילון. הדבורים גם השתתפו בניסיון החילוץ של נצורי מעוז המזח בפורט תאוואפיק, והם גם חדרו בפיקודי לנמל עדביה במגמה לכובשו (אך דן שומרון עם חטיבתו הקדים אותנו ב-15 דקות בבואו לנמל מדרך היבשה). הדבורים גם השלימו והידקו את המצור על הארמיה השלישית בצידה הימית שמדרום, שהפך ל"קלף מיקוח" מדיני לשם הסרת המצור הימי המצרי בים האדום.

 

במהלך המלחמה הורדו אט אט דבורים נוספים עם צוותי מילואים ולוחמים מ-ש/7, שהצטרפו, לאחר הכשרה קצרה, אל הכוחות הלוחמים. בסיום המלחמה גדל סד"כ דבורי פלגה 915 ל-13 דבורים – מה שמוכיח באיזה כוח מצומצם עברנו את השלבים המכריעים של המלחמה.

  • כוחות של ש-13 הורדו לזירה על-פי דרישתי והגיעו אליה ביום השלישי למלחמה. במהלך 13 ימי לחימה הם ביצעו 4 פעולות תקיפה שונות על מעגן ע'רדקה המבוצר – בה הושמדו שניים מתוך ארבעת הסטי"לים המצריים שהיו בזירה – וביצעו עוד שתי תקיפות אחרות ביעדים שבדרום מפרץ סואץ. פעולות ש-13 היוו, כאמור, את הזרוע השנייה לבלימת המצרים בים סוף, שהשלימה מדרום את פעולות הדבורים בתוך מפרץ סואץ ובכך הן תרמו תרומה מכרעת להגנת שארם א-שייח ולהבסת הצי המצרי בכניסה מדרום למפרץ.

 

המלחמה הסתיימה בשליטה מלאה של חיל הים בזירת ים סוף למרות הנחיתות הכמותית והטכנולוגית של אמצעי הלחימה שעמדו לרשותנו וזאת בזכות רוח הלחימה, יוזמה התקפית, תיחכום ומנהיגות של מפקדים זוטרים ובכירים בכל הקרבות והאירועים

 

.תמונה 093 תמונה 091 תמונה 090 תמונה 089 תמונה 081 תמונה 080 תמונה 078 

לסיכום, עם הכוח המגננתי הזעיר שעמד לרשותנו במלחמת יום הכיפורים, טיבענו ולקחנו שלל 23 כלי-שייט מצריים מבלי שאיבדנו כלי-שייט כלשהו, גרמנו למצרים לפנות את המעגן המבוצר שתקפנו בע'רדקה, יצרנו חופש פעולה שאיפשר להנחית אוגדת שיריון בדרום-מערב מפרץ סואץ, פינינו 1500 שבויים מנמל עדביה והידקנו את המצור על הארמיה השלישית ומעל לכל, מנענו את הכיבוש של מרש"ל שתוכנן להתבצע ע"י המצרים…

 

You may also like...