המז"רים מספרים על תקופת פיקודם בזירת ים סוף – מתוך לקט פרסומים

240px-PikiWiki_Israel_32544_Israel_Defense_Forces[1]  IMG_4819  300px-PikiWiki_Israel_32545_Israel_Defense_Forces[1]

סא"ל (מיל') זאב אלמוג

קבלתי את הפיקוד על זירת ים-סוף באוגוסט 1968 ומצאתי בה "בלגן". היה צורך לבצע "רה ארגון" ולקבוע נהלי עבודה ופקודות.

מפקדת הזירה שכנה באבו- זנימה ופיקדה על הבסיסים באילת ובשארם, ועל יחידות ניידות בראס- סודר ובפורט- תאופיק. כמו כן היתה יחידת מכ"ם ניידת, ששימשה למטרות אבטחה לאורך תעלת – סואץ.

הכוח הימי – שמנה אוניות תובלה, ספינות דייג חמושות ושלושה נט"קים – עסק בהעברת אספקה מאילת לשארם, ובאבטחת האוניות הגדלות וספינות הדייג שהפליגו במפרץ- סואץ ובמפרץ- אילת.

מפקדת – הזירה עברה לשארם זמן קצר לאחר הגעתי ופתחה שורה של שינויים בהיערכות הזירה: כלי השייט התארגנו באילת ובראס- סודר הפך להיות הבסיס העיקרי מדרום למעוזים שבקו התעלה, ואליו היתה כפופה יחידת תצפית ששכנה בראס- מסלה: בסיס אבו זנימה ניסגר וחלק ממשימותיו הועברו ליחידת התצפית בפורט- תאופק: באבו- רודס ישב קצין קישור שהיה אחראי לאבטחת מכליות הדלק שהפליגו משדות הנפט לאילת: בשארם התבססה יחידת הנט"קים שמשימותיה התרכזו בביצוע פטרולים באיזור מיצרי יובל, כמו כן עסקו הנטק"ים באימוני נחיתה עם הטנקים המעטים שהיו באיזור: הפעילות של בסיס אילת התרכזה במשימות אבטחה.

במלחמת ההתשה לקחנו חלק פעיל בהעברת אספקה ובסיורים ורק כשהיו הפגזות היינו בורחים…. אך אם להיות רציניים, הרי שהיה לנו חלק לא מבוטל במאמץ המלחמתי שהתבטא בסיוע לכוחות האוויר והרגלים, אפילו בליבה של מצרים.

גולת הכותרת שלנו במלחמת ההתשה היתה דווקא בסיום המלחמה, בספטמבר 69' שעה שביצענו פשיטה משוריינת למצריים, בה לקחו חלק 3 "צרעות" ("ברטרמים") ונט"קים חמושים בתותחי 20 מ"מ.

מלבד השאיפה לנצח, היה לנו רצון עז להוכיח את עוצמת הנט"קים שהגיעו להישגיהם בעקבות אימונים מפרכים משולבים ב"ימאות טובה". לאחר מלחמת ההתשה התרחשו אירועים נוספים, שעיקר חלקינו בהם היה סיוע, כמו הפשיטה על האי שדואן. בסוף שנת 69' התחלנו בעבודות תשתית לקליטת סטי"לים: בניית מזחים, מחסני – טילים ושאר אמצעים הדרושים לפלגת סט"ילים.

במקביל לנושאים הצבאיים היה לי חשוב להכניס רוח חדשה בקרב המשרתים בזירה, ולשם כך נאלצתי להחליף כ- 40 קצינים. לא רציתי שיראו ברס"ר המחנה דמות שכל תפקידה מסתכם בהשגחה על לבוש החיילים ולכן אותם רס"רים , כרס"ר בוקסר ז"ל או רס"ר דוד מאיר, היו מפליגים כמדריכי נשק, כדי שיכירו בערכם כנגדים. אחד הדברים החשובים, אותם למדתי בעת שירותי באנגליה ויישמתי בזירה, היה קבלת הפנים לכלי- שייט על ידי מפקד הבסיס בעצמו.

עלי להודות שלא הכל הלך "חלק". המאבק בלבוש החיילים היה קשה, האוירה בדרום התבטאה בהופעה לא תקנית והייתי הראשון שהכניס לכלא סגן מפקד כלי- שייט,על עבירה מסוג זה.למרות המאמץ שהושקע בעבודת הרה ארגון, הפעולות הצבאיות השונות והטיפול בפרט – השארתי מאחורי זירה שעוד רבות היה צריך להיעשות בה. סיימתי את שירותי בזירה באפריל 1970 ולא הוספתי לבקר בה.

היום, כואב לי לראות את המקום חוזר לריבונית מצרית, אך לקראת השלום עלינו להיות אמיצים יותר מלקראת מלחמה.

 

141648[1] 144161[1] IMG_4820

אל"מ (מיל') עזרא קדם ("כריש")

נפגשתי לראשונה עם זירת ים – סוף בתום מלחמת השחרור, כאשר נכבשה אום- רשרש ודגל הלאום הונף באילת.

את הפיקוד על זירת ים – סוף קיבלתי באפריל 1970. כאשר הגעתי לשארם מצאתי במקום תנאים קשים, שארם היתה מקום שכוח-אל והתפיסה של המשרתים בה היתה: "שארם זה סוף העולם". תקופה ארוכה לא היו מים בבסיס, והם הובאו מאילת על ידי אוניית אספקה שעגנה בשארם.

בסיסים גדולים אחרים לא היו בזירת ים- סוף אפילו ראס- סודר שמאוחר יותר הפך לבסיס גדול וחשוב היה באותה תקופה קטן ונידח ופעל באופן מאולתר, כשכל הכוח שישב בו מנה כמה עשרות חיילים ו"צרעות".

בשארם עצמה היו מספר נט"קים קטנים ואוניית האספקה שהפליגה בקו שארם- אילת.

כעבור מספר חודשים הגיעו לשארם נט"קים גדולים יותר.

ב- 1972 הגיעו לשארם שני ה"דבורים". הראשונים שהיו למעשה זוג הדבורים הראשון בחיל הים. כבר בפעם הראשונה בה הופעלו מבצעית – נתקלו "הדבורים" בכוח אוייב וחיסלו אותו. "הדבורים" הביאו לשינוי מהותי בעוצמת הכוח הימי בזירה.

למרות התנאים הקשים ששררו בשארם ולמרות מיעוט כלי השייט וכוח- האדם , היתה לחיל- הים שליטה מלאה על התנועה במפרץ- אילת ובמפרץ- סואץ, והסיורים הימיים הוכיחו את עצמם לא פעם כשנתקלו בכוח עויין.

משך התקופה בה פיקדתי על זירת – ים סוף התפתח בחיל- הים נושא הנחיתה, והשימוש בנחתות לסוגיהן היה אינטנסיבי. ביצענו אימוני נחיתה רבים בשיתוף עם כוחות היבשה.

ביולי 1972 העברתי את הפיקוד על הזירה למפקד חיל – הים הנוכחי, האלוף זאב אלמוג.

 

051[1]  IMG_4821

אלוף זאב אלמוג

קיבלתי את הפיקוד על זירת ים- סוף ביולי 1972, על סף משימה מרכזית – קליטת הסטי"לים והפעלתם בתחומי הזירה.

העברת הזירה מעידן הכלים הישנים והפשוטים אל עידן הסטי"לים המודרני, חייבה שיפור ושימון של התחזוקה והטכנו- לוגיסטיקה.

כשהגעתי לזירה, מצאתי שנוכחות כלי השייט שלנו במפרץ – סואץ דלילה מדי.

סיורי ה"דבורים" ארכו שלוש יממות בלבד.

ולא הקיפו את כל המפרץ. הסיורים הוארכו ל- 10 עד 16 יום, תוך שהייה בנקודות שונות של המפרץ עד ראס- סודר. גם את נוכחות הנט"קים במפרץ- סואץ הגברנו,  כדי להרגיל את המצרים לראות נט"קים מפליגים במפרץ. הפעלת הנט"קים היתה אף חיונית להעמקת ההיכרות עם זירה מסובכת זו.

הנוכחות התכופה של ה"דבורים" והנט"קים חייבה תשתית של אספקה מלאי ודלק כדי לאפשר את פעילותם ללא תלות ב"חבל הטבור" – בשארם. למדנו להכיר את האיזור, לרבות איזורי העגינה והמחסה.

המשימה המרכזית שהוגדרה לזירה היתה הנחתת כוחות יבשה, ולכן הפעלנו לראשונה את כל יחידות הזירה, סביב ציר הנחיתה.

אחת לחודש התקיים תרגיל זירתי משולב, בו נטלו חלק כל הכוחות הזירה שלמדו להכיר זה את זה ויצרו שפה משותפת .

כשהגעתי לזירה עסקו ה"דבורים" בסיורים שנועדו למנוע חדירות, הגעתי למסקנה שכל עוד אין סטי"לים בזירה יש להפעיל את ה"דבורים" ככלי שייט התקפי, ולפתח תורת קרב שרואה ב"דבורים" ספינות תותחים.

ה"דבורים" אומנו בהתאם לתפיסה זו והם אף היו הראשונים שבירכתיהם הותקן תותח 20 מ"מ. כאשר היו אמורים שני הסטי"לים הראשונים לצאת למסעם מסביב לאפריקה, בדרכם לשארם פרצה מלחמת יום- הכיפורים, ולא זכינו לקבלם, אלא כחצי שנה לאחר המלחמה.

ההתארגנות של כוחותינו בזירה הניבה פרי הילולים במלחמת יום – הכיפורים.

יחסי הכוחות שהיו נחותים ביותר לרעתינו, התבטאו לא רק בסוג הכלים, במספרם המועט ובעובדה שהיו ישנים, אלא בגבול הימי הארוך והשומם שהיה סמוך לחזית המצרית עתירת המעגנים והכוחות.

כל זינוק של כלי שייט משארם היה באופן ישיר תחת איום של אש מצרית. התפיסה של "דבור" כתוקף ומסתער באה לידי ביטוי בהטבעת ה"דה קסטרו" בלילה השני למלחמה ובתקיפת המעגנים המצריים.

יישום לקחי- המלחמה כלל הקמת בסיסי משנה רבים: בראס- כניסה, א-טור אבו-רודס, אבו- זנימה ואפילו "בסיסון" קידמי בעדביה וסואץ, שהיו שלוחות של ראס- סודר.

אחד הדברים הראשונים שהנהגתי ולא הסכמתי לוותר עליו עד יומי האחרון כמז"ר, הוא סדר יום שמתחיל בשחיית בוקר, בשעה שש וחצי, וכולל את מפקד הזירה עד אחרון החיילים.

האחזקה הטכנית ונהלי הפעלת המערכות היו קפדניים, איחור של דקות ביציאת ספינה לים גרר תגובות חריפות. היתה הקפדה שלא יושחת הנוף התת מימי ומי שהפר זאת, נשלח לכלא.

היתה אווירת משמעת קפדנית, כמעט נוקשה, ומפקדים שלא עמדו בדרישות נענשו ללא כחל וסרק. היו אנשים שהועברו מן הזירה אפילו מיפקדת חיל הים לא יכלה למצוא להם תחליף.

הקדשתי הרבה לטיפול בפרט מתוך ידיעה מוסרית שניתן לבוא בדרישות רק אם כל פרט יודע שמוקדשת לו תשומת לב.

לדוגמא: הגדרתי זמן מינימאלי להיענות לפניות חיילים. זמן מצומצם הרבה יותר מהמוגדר בפקודות מטכ"ל.

הסטי"לים הגיעו לשארם אור ליום ה- 1 באפריל 1974, לא ידענו אם זו מציאות או דמיון.

ביוני 1974 סיימתי את שירותי בזירת ים- סוף כשהסטי"לים פועלים בה באופן שוטף ושגרתי. בתקופת שירותי גדלה הזירה ב- 6 יחידות משנה, נוספו תחנות מכ"ם והזירה הגיעה להיקף של כתריסר "דבורים" . והעיקר , השארתי מאחורי כוח מסודר ומגובש עם תשתית טכנו – לוגיסטית עצמאית. שצימצמה את התלות בצפון.

הזיכרונות היפים ביותר שיש לי מזירת ים- סוף הם: הגיבוש החברתי שנוצר בזירה למרות אווירת המישמעת הקפדנית.

ההתנהגות היוצאת מן הכלל של האנשים תחת אש במהלך המלחמה, וביחוד ב- 48 השעות הראשונות, בהן הותקפנו ברציפות, ולמרות זאת החיילות והחיילים לא נפלו ברוחם ושמרו על מוראל גבוה.

 

Gr1999[1]   IMG_4822

תא"ל (מיל.) גדעון רז

את הפיקוד על זירת ים- סוף קיבלתי ביוני 74, אם כי לשארם הגעתי עור קודם- במסע הסטי"לים הראשון מסביב לאפריקה, שפתח את תקופת הסטי"לים בים- האדום.

הזירה השתרעה לכל אורך מפרץ- סואץ, מראס סודר עד שארם, ולאורך מפרץ  אילת – משארם עד אילת.

היתה זו תקופת מתיחות , זמן לא רב לאחר המלחמה, ונוכחות  כלי שייט, בעיקר לאורך מפרץ – סואץ וגם במפרץ – אילת, היתה אמצעי חשוב להפגנת הריבונות וחופש השייט.

הגעת הסטי"לים שינתה את יחסי הכוחות בזירה זו. היתרון הכמותי נותר עדיין בידי המצרים, אולם הפעלה נכונה של זוג הסטי"לים יכלה ליצור עליונות בנקודות אסטרטגיות של הזירה. המשימה הראשונה של הסטי"לים היתה הכרת הזירה הימית תוך מתן עדיפות למפרץ – סואץ,  ואיזורים שהמצרים היו עלולים לנצל להטלת הסגר ימי.

תקופת הפיקוד שלי על הזירה אופיינה בחידוש כוחות הזירה מקצה לקצה. במהלך שנת 74 נוספו עוד 4 סטי"לים והנט"קים הקטנים הוחלפו בנט"קים גדולים. מלבד קליטת הכלים החדשים והתאקלמותם, היה צורך להכיר את הזירה ולפתח תשתית טכנית ולוגיסטית. המערכות המודרניות שהגיעו עם הסטי"לים חייבו תפיסה אירגונית חדשה ושינויים בהכשרת כוח האדם . ואכן אחזקת הכלים נעשתה לא פחות טוב ולדעתי גם יותר טוב מאשר בים התיכון.

החיים בזירה הגבירו את הקשר בין הצוותים לכלי השייט, הטכנאים עבדו על כלי השייט יומם ולילה.

גם מפקדת חיל הים הקלה על קלטית הסטי"לים בכך ששלחה לזירה כוח אדם באיכות גבוהה.

עוד בתחילת התקופה של הסטי"לים בזירה הם נפגשו עם פריטגה מצרית במרכז הים האדום.  היה זה מגע ראשון בין כלי- שייט מצריים וישראליים לאחר המלחמה, אך העליונות המוחלטת היתה הפעם בידינו.

היה מעניין לצפות בניסיון ההתחמקות של הפריגטה המצרית כשהיא מעלה עשן שחור במאמץ להימלט, זה הותיר הרגשה טובה.

תופעה מעניינת נוספת היתה כשהגיעו הרוסים, בעקבות הזמנה מצרית, כדי לפנות את שדה המוקשים ממיצר היובל. הם הגיעו עם כוח שכלל: נושאת מסוקים, משחתת טילים ו כ- 10 שולות- מוקשים מסוגים שונים.

תוך כדי שליית המוקשים ניסו הרוסים להתקרב, ככל האפשר לחופינו, לא רחוק ממיצר המילאן. רצינו למנוע כל אפשרות של איסוף ידיעות מודיעין, או כל דבר שעלול לפגוע במיצר ובריבונותינו באיזור.

נעשה מצידנו מאמץ עלית שלא לדרדר את המגע הזה להתנהגות שעלולה להתפרש כפעולה אגרסיבית, ומצד שני רצינו להפגין ריבונות בצורה חותכת. הפעולה בוצעה בעיקר על ידי "דבורים" שעמדו בדרכם של כלי השייט הרוסיים, קירבה שהתפתחה עד כדי התזה הדדית של סילוני מים.

כל זה התנהל תוך חילופי דברים באמצעות רמקולים ניידים בין ספינת הפיקוד הישראלית ועליה המז"ר, או קצין בכיר אחר מול מפקד כוח המשימה הרוסי. ליד המפקד הרוסי בלט הקצין הפוליטי וכל תשובה רוסית עברה התייעצות עימו. נראה כי הרוסים הבינו שאינם יכולים לעשות בתחומינו כאוות נפשם, אולם כדי להביא אותם להכרה זו היה צורך בעקשנות והתמדה שנמשכו על פני כ- 3 חודשים. הוקמה בזירה תשתית מפוארת, ללא מרכאות, בכל הקשור למגורים, בתי מלאכה ואיכות כוח אדם. משפחות ראשונות של המשרתים בבסיס החלו להעתיק את מגוריהן לאופירה, סייענו להם במגורים ארעיים בתחומי הבסיס, אך כאמור היו אלה ניצנים ראשונים בלבד.

סיימתי את שירותי בזירה ביוני 1975.

הזיכרון היפה ביותר שיש לי מהזירה הוא הים, במובן הרחב של המלה. הים – האדום הוא מגוון ומעניין וכולל: טווחים קרובים לחוף האוייב, תהפוכות קיצוניות, מפרצים, שוניות וריפים שהיוו סכנה חמורה לשייט, אך נתנו גוון מקצועי ונופים מרהיבי עין למי שהפליג באיזור.

אני מעריך שתחושה של ים כזה תחסר לכל מי ששירת בזירה.

 

1155380-18[1]  IMG_4824

תא"ל (מיל.) שבתאי לוי

קיבלתי את הפיקוד על זירת ים סוף ביוני 1975 בתקופת פיקודי הגיע היקף הזירה לשיאו, ואף החל תהליך ההצטמצמות בעקבות הסכם – ביניים.

להסכם ביניים קדמה תקופה של התבססות התחזוקה והלוגיסטיקה, ובעקבות זה נולד בצ"ת שנועד לענות על דרישות הזירה. התשתית והתוכניות שקבע האלוף זאב אלמוג, בעת שפיקד על הזירה, הניבו פירות תקופתי. בית המלאכה הושלם ואוכלס, הסתיימה בניית חדרי האוכל. חיל – הים בנה מבני בטון יצוקים וראה עצמו מתבסס במקום. כשקבלתי את הפיקוד על הזירה היו בה: ארבעה סט"ילים מדגם "רשף" ושניים מדגם "סער" 2, כתריסר "דבורים" 6 "ניצים" וגררות. התצפית על ה"צפרא" אויישה בחיילות.

באילת נבנתה מספנה גדולה ונקבע שבסיס אילת ישמש בסיס לוגיסטי עורפי.

התפיסה המבצעית היתה – ראשית להשיג עליונות ימית ואחר כך לראות מה לעשות.

בהתאם לתפיסה זו נערכו אימונים לתפיסת שורשי המפרצים והיערכות לתקיפת יעדים.

בעקבות הסכמי – ההפרדה פונו הבסיסים בראס- סודר ואבו – רודס, והבסיס בא-טור תוגבר.

פינוי הבסיסים ערער את השליטה במפרץ- סואץ וכדי להתגבר על כך הקמנו מערכות מכ"מים קבועים ונפרסים על ראשי ההרים, לאורך מפרץ – סואץ. בעקבות פינוי הבסיסים הוקם בסיס ראס כניסה.

בתקופת פיקודי נערכה ה"התנחלות הגדולה" של משפחות אנשי קבע באופירה.

גם הדיונים הרבים במפקדת חיל הים שגרמו להיעדרויות ממושכות של קציני הזירה – צומצמו.

מעבר המשפחות וצמצום הדיונים הגבירו את נוכחות החיילים והעלו את כוננות הזירה.

התחילו להגיע וידאו טייפים. ה"חוליה העורפית" היתה מקליטה קטעי שידור נבחרים בהם צפינו יום לאחר שידורם בצפון.

הוקמו חוגים ספריות והחלו השתלמויות במסגרת האוניברסיטה הפתוחה.

בשארם, אתה מגיע מהר מאוד לאסיה ולאפריקה ולכן הכנסנו קצת אמריקה ואירופה… וכמובן, בל נשכח, גם את ישראל התרבותית.

בנושאים אלה בלט חיל הים וסחף אחריו את הגורמים הצבאיים והאזרחיים שבאיזור.

במשמעת תרבות הדיור, והנקיון. 800 הקילומטרים שהפרידו בין שארם לחיפה "קוצרו" על ידי אמצעי שליטה וקשר ששופרו בתקופתי, גם אמצעי הגילוי עברו תהליך של מודרניזציה.

את שירותי בזירה סיימתי בספטמבר 1976.

העברתי למחליפי זירה קטנה משקיבלתי, ללא ראס – סודר ואבו- רודס, אך העוצמה המבצעית של הזירה לא קטנה. הכוחות התבססו והכירו את הזירה טוב יותר.

הזיכרון היפה ביותר שנותר לי מהזירה הוא עצם הפיקוד על הזירה כה רחבה, עם כוחות ביצוע כה משוכללים. הריחוק ממפקדת חיל – הים נתן לי הרגשה של קברניט, היתה מהולה בזה תחושה שאני מסייע לבניית הקהילה האזרחית באיזור ומשמש בתפקיד של מעין "מוכתר".

 

IMG_4826

תא"ל (מיל) יצחק דוידי

קיבלתי את הפיקוד על זירת – ים סוף בספטמבר 1976.

מצאתי זירה מסודרת ובה כוח אדם מגובש שמכיר היטב את הזירה הימית.

עסקנו רבות בשיפורים של מערך הגילוי השליטה והקשר. הוגדרו הסמכויות של בסיסי המישנה של שארם, דבר שהביא לעליה בעצמאותם.

בראשית התקופה בה פיקדתי על הזירה ניסו מחפשי נפט אמריקנים לחצות את הקו האמצע של המפרץ ולקדוח התחום הימי הסמוך לגדה שלנו. הפרענו להם להטיל עוגנים וטיבענו את מצופיהם ולבסוף הם נאלצו להעביר את הציוד הקידוח למקום אחר.מועד ראוי לציון היה 25.5.79 בו חצו שלושה נט"קים את תעלת סואץ בדרכם לים התיכון. היו אלה הראשונות בין הספינות המלחמה הישראליות שחצו את התעלה וההתרגשות לקראת מאורע זה היתה גדולה.

אגב, דווקא הנט"קים נבחרו למשימה זו כדי להימנע מהעברת כלי שייט הנחשבים לקרביים ממדרגה ראשונה. בעקבות פתיחת התעלה החלה תנועה ערה של כלי שייט במפרץ סואץ. ניצלנו תנועה זו לצורך תוכניות מבצעיות שהתבססו על השתלבות כלי שייט שלנו בין האוניות האזרחיות.

למרות תנועת כלי השייט שלנו דרך התעלה היה ספק אם אפשריות אלה יישארו פתוחות בזמן מלחמה, ולכן המשיכו להתייחס לים התיכון ולים סוף כאל שתי זירות נפרדות.

מכיוון שהיינו הגורם המרכזי במרחב שלמה עסקנו גם במשימות יבשתיות, שכללו: אבטחה, עבודות ביצורים ואימוני פריסה.

כשהתקיים בכנסת הדיון על הסכמי "קמפ דיויד" ישבתי ביציע האורחים ליד מוטה גור והאזנתי. לא הופתעתי מההחלטה, אך לדעתי בתקופת פיקודי לא הספיקו חיילי הזירה לעכל את משמעות ההסכמים.

הריחוק ממפקדת חיל הים ואמצעי הקשר הדלים נתנו לי אוטונומיה רבה, אולי אף רבה מזו שהתכוונו לתת לי הממונים עלי. מצאתי את עצמי לעתים כמעין מפקד חיל הים על זירת ים סוף.

סיימתי את שירותי בזירה באוגוסט 1979 העברתי למחליפי זירה מגובשת עם כוח סט"ילים שיודע את מלאכתו ומכיר את הזירה. אך עזבתי בידיעה ברורה שהזירה הולכת לקראת צמצום.

הזיכרון היפה ביותר שלי מהזירה? – יפה לראות סט"ילים חוזרים מהפלגה ארוכה ובנות הבסיס ממתינות לצוותים על המזח עם עוגות. הכל היה יפה שם.

 

Chaim_shaked_shekerjiski[1]  IMG_4827

תא"ל (מיל.) חיים שקד

קיבלתי את הפיקוד על זירת ים סוף באוגוסט 1979.

הזירה היתה לאחר ביצוע השלב הראשון של הסכמי הפרדת הכוחות ולפני ביצוע השלב השני. להבדיל מתקופת מלחמת יום הכיפורים, בה שימשתי סגן מפקד הזירה, וראיתי את הזירה בתהליך גידול, הפעם ראיתי זירה בתהליך של הצטמצמות.

השנה הראשונה לפיקודי על הזירה הוקדשה להתארגנות במצב החדש בו ישבו המצרים בראס מוחמד. התארגנות זו כללה התבססות סט"ילים בעלי טווח שיוט ארוך, כדי להקטין את תלותם בשארם, שהיתה מטווחת על ידי התותחים המצריים בראס מוחמד.

אחר כך התחלנו בתכנון המשך פינוי הזירה, לרבות פינו שארם. בתכנון זה הקדשנו מקום נכבד להיערכות הזירה בתנאים שיהיו לאחר אפריל 82.

שני גורמים יצרו בזירה מגבלה של כוננות: אווירת השלום שהייתה עלולה לטעת בנו שאננות, ומצד שני הפריעה עצם הידיעה שכל התארגנות היא למעשה לטווח קצר.

בעקבות ביצוע הסכם ההפרדה הפכה שארם להיות בסיס קדמי, הנמצא בטווח תותחים מצריים. דבר שחייב מתן שירותי אחזקה לכלי השייט במפרצונים קטנים שמחוץ לטווח התותחים. כך הוכשר מעגן מאולתר בדהב עם תשתית לאספקה, תדלוק ומים למקרה של מלחמה.

צמצום משמעותי של כוח האדם בזירה היה פועל יוצא של תהליך הפינוי. העברת כוח האדם ופיזורו בין היחידות החיל הצריכה רגישות רבה לבעיות אנוש, ואכן  בוצעה משימה זו במינימום זעזועים. ה"דבורים" שבזירה חולקו לשתי יחידות האחת בשארם והשנייה באילת. חיל הים בנה בשארם מסורת שהתבססה על דרישות וביצועים גבוהים. לא פלא הוא שבסיס חיל הים בשארם הוביל בנושאים כמו: משמעת, תנאי שירות, סדר וניקיון, ספורט, מורל גבוה, ואווירה של אנטי "בדואיזם". הקפדנו על הפרדה מוחלטת בינינו לבין כוחות היבשה במרש"ל, תוך שיתוף פעולה. לקראת סיום תפקידי לא היה מנוס מלהשתלב עם מרש"ל במספר תחומים, כמו מטבח שהפך להיות משותף, אם כי הפרדת חדרי האוכל נשמרה.

סיימתי את הפיקוד על הזירה בספטמבר 1981. הזירה אותה העברתי למחליפי כללה: מפקדה ששכנה באילת לאחר התארגנותה במקום. תוכניות מלאות לפירוק שארם שבוצעו בחלקן הגדול, ועקרונות מגובשים להפעלת הזירה לאחר אפריל 82. הזיכרון היפה ביותר שיש לי משארם קשור דווקא לתקופה בה שימשתי סגן מפקד הזירה, במלחמת יום הכיפורים.

אהבתי את רגעי ה"תחקיר" בהם השמיעו הצוותים את פרטי הביצוע לאחר שכלי השייט שבו מפעולתם המבצעית.

 

תמונה1  IMG_4828

אל"מ (מיל.) משה אורון

התמניתי למפקד זירת ים- סוף בספטמבר 1981. בניגוד לקודמי הגעתי למפקדת הזירה ששכנה באילת, לאחר שהועברה משארם במסגרת שלבי הפינוי הראשונים. משימותיי העיקריות היו: המשך הפעילות השוטפת במפרץ – אילת, תוך סיום ההיערכות המחודשת של החיל בעקבות הסכם השלום. קודמי ביצעו את רוב שלבי ההעברה הלכה למעשה, אך נותר לעשות הרבה בתחום הארגוני שכלל: מיסוד יחידות מילואים, קביעת נהלים חדשים בנושאי כוח אדם ומינהלה, והרצת כל המכלול במתכונתו החדשה.

עד אפריל 82 קל היה לפקח משארם על התנועה במפרץ אילת, במגמה למנוע חדירות ופיגועים. זהותה של כל אוניה חולפת נבדקה על ידי ה"דבורים" שסיירו המפרץ אילת. להבא ניאלץ להסתמך על הכוח הרב לאומי שאין לדעת כיצד יתפתחו היחסים עימו. גם את צעדי המצרים בעתיד אין אנו יכולים לחזות. הכוח הימי שהיה בזירה צומצם, הסט"ילים עזבו את הים האדום, והמספנה שבאילת מטפלת בספינות מזמנות ובכאלה המגיעות מהבסיסים בים התיכון דרך תעלת סואץ.

בכוונתנו להמשיך ולסייר במפרץ עד  מעבר למצרי טיראן, לקיים נוכחות מליאה בכל המפרץ, ולוודא שהשייט של צי הסוחר יתקיים בהתאם להסכם השלום.

סיורים אלה יקשו על סיירות ה"דבורים", יהיה עליהם להפליג לטווחים ארוכים מאלה להם הורגלו. כל כובד הביטחון השוטף נופל על ה"דבורים". גם תנאי השירות המיוחדים שהיו לצוותי הים. כמו תוספת שק"ד, בוטלו. למרות הכל אני מאמין שהאנשים יעמדו בעומס המשימות.

מפקדי ה"דבורים" הטובים ביותר בחיל משרתים כיום באילת. העובדה שזירת ים סוף נשענת על ה"דבורים" זוכה להתחשבות מצד מפקדת חיל הים והצוותים שנשלחים אלינו הם מעולים. היו חיילים ששירתו בשארם וביקשו להמשיך את שירותם באילת, השתדלנו להיענות לבקשותיהם במידת האפשר, תוך מתן עדיפות לאנשי הקבע והחיילות. כך שרבים מאלה ששירתו בשארם ובבסיסי המשנה שלה, משרתים כיום באילת.

במצב של סגירת המצרים ובעקבות שינויים מדיניים עולה חשיבות הזירה לשיאה. חיכוכים ומתחים בזירה עלולים להתפתח למלחמה כוללת. לכן מוטל עלי ועל הבאים אחרי לשמור על הרמה הקיימת של הכוננות הגבוהה.

לתפקיד אותו אני מבצע מתלווים רגשות מעורבים. לא שרתתי אף פעם בשארם. הכרתי אותה רק מאימונים ומבצעים, אליהם נקלעתי מתוקף תפקידי הקודמים. זה מאפשר לי לגשת למשימת ארגון הזירה מחדש, כמנתח הניגש לחולה – ללא מעורבות רגשית. אך אינני יכול להתעלם מהבעיות המתעוררות בקרב החיילים, ולכן אני מקבל את עצב הפרידה במלוא ההבנה.

You may also like...