"הרהורים" אודות הצורך במנהיגות והיבט נוסף למושג "אחוות לוחמים"

חבריי הלוחמים , בוגרי פלגת "אבירי המפרץ",

משתף אתכם במאמר קצר , אותו כתבתי לפני כחמש שנים.

את שכתבתי , גם אמרתי  במפגשים רבים (יעידו על כך המשתתפים במפגשים, לרבות במפגש האחרון בביתו של עמי שגב לפני מספר חודשים ) , כתבתי על כך ושלחתי ללוחמים ולמפקדים.

אני מאמין בכל מאודי  בנושא אחד שהמפקדים שהשתתפו בקרב חייבים זאת לחייליהם  גם היום –  מפגש של כל הלוחמים והמפקדים שהשתתפו בקרב מרסה תלמת,   עם/ללא "אורחים" , כדי לקיים את ה"וינטלאציה" ולסגור את המעגל אחת ולתמיד (כי עדיין יש "אן פיניש ביזניז"). הם מעולם לא נפגשו יחד !!!  במשך השנים הופנו אלי אין ספור בקשות ליזום מפגש מסוג זה.

עשיתי את כל שיכולתי לממש זאת. נפגשתי עם מפקד הכוח בקרב, צביקה שחק , בעל עיטור המופת מקרב זה, שתפתי אותו בהרהורי …ואף הצעתי לו את עזרתי בהפקת המפגש באם יחליט ובמידת הצורך. במפגש הלוחמים האחרון בביתו של עמי שגב , הפניתי שוב פניה, הפעם פומבית  ונרגשת לכול המפקדים והלוחמים לעשות זאת . לרגע היה נדמה לי שהתרחש "זמו רצון" … ואף שתפתי למחרת את דני נחושתן ז"ל שנעדר מהאירוע. דני מצידו אמר לי שאם יתקיים האירוע הוא יגיע…

לצערי דני נחושתן לא יזכה עוד להשתתף במפגש זה.

לוחמי הדבורים 867 ו 864 ובעיקר המפקדים שהשתתפו בקרב, הפכו לגיבורים בעל כורחם וחלקם אף הוכיחו אומץ לב ומנהיגות בעת הקרב.

עברו כמעט  44 שנים … נותר העיסוק הבלתי נגמר והמעיק במלחמת הגרסאות , מה באמת התחולל שם …..

בראייתי , מי שמצופה לגלות מנהיגות ולנהוג בהתאם לערך "אחוות לוחמים" , להיות קשוב לצרכים ולמצוקות הקשות של חייליו , לאסוף אותם , לתמוך בהם … מסיבותיו אינו עושה זאת.

בערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל 2017, בחרתי לפרסם מאמר זה  באתר המורשת, ולהקדישו ללוחם הרצל אלמעלם ז"ל , מוכ"ם דבור 867 שנהרג בקרב, וללוחם דני נחושתן ז"ל שהלך לעולמו לאחרונה.‏

 

כוכבי אזרן

י"ב תשרי תשע"ג

‏28 ספטמבר 2012

 

לחברי היקרים, השלום והברכה  

לכל אחד "עשרת ימי התשובה" שלו ….

למרבית בני עמנו – עשרת ימי תשובה הם עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי, החל בראש השנה וכלה ביום כיפור.

עשרת ימי תשובה מכונים גם ימים נוראים, מלשון יראה ופחד. שם נוסף, פיוטי יותר, הוא בין כסה לעשור.

שמם של ימים אלה נובע מתפיסתם עפ"י ההלכה היהודית כתקופה ראויה במיוחד לחשבון נפש ולתשובה, בדומה לחודש אלול שזה עתה חלף (חודש של סליחות).

לחלק מבני עמינו – עשרת ימי התשובה מתקשרים לאירועים משמעותיים שחוו בחייהם.

אגב, אצלי סבב שני של "עשרת ימי תשובה"   הם  הימים טרום יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובין סיום חגיגות יום העצמאות.

מבקש לשתף אתכם ב"חשבון הנפש" שלי, קרי –  הרהורי, במסגרת  "עשרת ימי התשובה שלי".

מזה שנים רבות , אני מוצא עצמי בימים אלו של "חשבון הנפש" מתבונן על המציאות, בוחן אותה, שואל עצמי שאלות , תוהה בדבר הנסיבות שיצרו מציאות זו,  ומנסה לגבש לעצמי מעט תובנות,  ואולי גם תשובות לחלק מהשאלות …. ובעיקר מתחבט בשאלה "מה עושים עם זה ?" , משמע : מהן האפשרויות הקיימות כמענה סביר לפערים שאני מזהה….

אגב, אמש השתתפתי לראשונה, באזכרה השנתית המשפחתית של הלוחם הרצל אלמעלם ז"ל בב"ש.

פגשתי את אחיו ושאר בני המשפחה שהתרגשו מנוכחותי.

את פלגה 915 ייצגו מפקד דבורה וצוות שלם !!!

נוכחותם של צוות הדבורה רגשה אותי עד מאוד. בני המשפחה ספרו לי שכבר שנים נציגי חיל הים מכבדים את המעמד בנוכחותם

ניצלתי את המעמד על מנת לספר ללוחמים הצעירים על קרב מרסה תלמת ועל הנסיבות להובילו למותו של הרצל אלמעלם ז"ל. אגב, כשהגעתי לביתי ושתפתי את אשתי בחוויה  (שהיתה בעבר קצינת הנפגעים החיילית ובהמשך רע"ן פרט) הבנתי גם את חלקה באשר  לנוכחותם של קצין וחיילים מהיחידה.

 

את הרהורי השנה במסגרת "חשבון הנפש" שלי , החלטתי למקד ולהתייחס למערכת היחסים בקרב לוחמי פלגה 915 על רקע קרב מרסה תלמת , במלחמת יום הכפורים. ברשותכם, אתמקד בנושא שבחרתי לעסוק בו בתקווה שאצליח להעביר ולהבהיר את המהות ואת המסר.

בתחושת התרגשות זו ובאוירת ההיטהרות של יום הכיפורים, קבלתי בשבוע שחלף טלפון מנמרוד ארז שבשר לי על קלטות התחקיר האותנטי לקרב מרסה תלמת, והציע לי להיפגש איתו ולשמוע אותם יחדיו. כמובן שמייד נעניתי וקבענו להיפגש ביום שישי.

מאחר ולא חשתי במייטבי ביומיים האחרונים נבצר ממני להיפגש עם נמרוד במרינה כפי שתוכנן. עם זאת שוחחתי עימו ארוכות בטלפון בעניין.

כדרכי, שתפתי את ידידי עמי שגב ושוחחנו ארוכות בטלפון בעניין זה.

חברי היקרים, לוחמי ומפקדי הדבורים 864 ו 867 

כידוע לא הייתי אתכם בקרב מרסה תלמת. אך נפגשתי ושוחחתי עם כל אחד מכם בנושא ואף תעדתי חלק מהמפגשים. בהצנע לכת אומר כי בזכותכם, יש לי את היכולת להתבונן על שהתרחש שם, בזויות התבוננות רבות… לפחות כמספר הראיונות והשיחות הרבות שערכתי עם כל אחד מכם.

חלפו כמעט  4 עשורים מקרב חשוב זה.

בלחימתכם הנועזת תרמתם תרומה רבה הן ברמת ההישגים / התוצאות והן ברמת ערכי הלחימה שהפגנתם ושלאורם  חונכו דורות של לוחמים.

עם זאת, אין לי ספק שחויתם חוויה קשה מנשוא בקרב זה.

נקלעתם לתחושת איום קיומי מוחשי ומזעזע.  יודע אני כי המתח והלחץ הנפשי תוצר איום זה , פגעו ברבים מכם.

סוד גלוי הוא כי בחלוף הזמן, על רקע הענקת הצל"שים לחלק ממשתתפי הקרב, אך גם בגלל סיבות אחרות , מורכבות ולא פשוטות , נוצר מתח רב וגדול בין המפקדים והלוחמים בקרב זה. אין פלא ששנים לא שמרתם על קשר (לפחות חלקכם) .

תופעת ה"רשומון" יצרה עם השנים תמונה מגווונת, מלאת סתירות והטיות באשר להתרחשות בקרב זה

הפגיעות הנפשיות אותם חלקכם נושא, הפערים בתמונת העולם כפי שנצרבה בראשכם ולבבכם באשר להתרחשות בקרב ותפקודו של כל אחד מהלוחמים, , לא רק שלא קבלו טיפול הולם ומקצועי במהלך השנים , פערי ה"רשומונים" ושאר הגורמים, הוסיפו מתח נוסף שהוביל לתחושות תסכול, כעס ותוצרים  לא בריאים נוספים.

כל אלו ועוד הובילוני למחשבה כי הגיעה העת להתבונן באופן אחר / שונה על המציאות הקיימת ולבחון מחדש את העמדות.

מאחר וב"חשבון נפש" של ימים נוראים עסקינן, ברשותכם אשתף אתכם, באמירה שקבלתי לאחרונה … משהו שמדבר על סליחה ….

"… הסליחה – מאפשרת לנו לעוף, להשתחרר, להתחיל מחדש, להמשיך הלאה הסליחה – היא בשבילינו, אנחנו מבקשי הסליחה, אנחנו שסולחים באמת למי שעשה לנו עוול, לאו דווקא בפניו אפילו, משחררים עול, כעס, מטען כבד שמעיק עלינו, שגורם לנו להרגיש חולים ואפילו חלילה לחלות באמת …

הצורך לשמור טינה וכעס הרבה פעמים נובע מהצורך לשלוט במצב. ובודאי לא לאפשר לצד השני לשמוח על כך שסלחנו לו. אנחנו רוצים לוודא שהוא יסבול.. ובזמן הזה שאנחנו לא סולחים מי שומר על כל הכאב הזה? מי לא משתחרר???? אנחנו..  אנחנו אמנם הכנסנו ל"כלא" את האשם אבל אנחנו ה"סוהרים" שלו.. מוודאים שהוא שם, סגור היטב… ולנצח שוהים יחד איתו ב"כלא"… תקועים !!… הסליחה מאפשרת לנו לשחרר, ולהשתחרר מהכלא הנוראי הזה.. ולחיות באי וודאות מבורכת, בחוסר שליטה ובהפתעות רבות, בהתחלות חדשות שמלאות בתקווה ובהתרגשות ונאה דורש נאה מקיים – אז אני סולחת ומבקשת סליחה… מכולם ….."

 

חברי היקרים לוחמי אבירי המפרץ,

השנה נציין 40 שנה למלחמת יום הכיפורים.

מתוך עיון בתכתובות ןהרהורים תוצר השיחות הרבות שניהלתי עם חלק מהחברים, אני חש ורוצה להאמין כי קיימת פתיחות ואולי גם שעת רצון ל"נקות את השולחן" או ל"הסיר את המשקולת הכבדה" או כל מטבע לשון אחר שתבחרו….

משתף את כולכם בהרהורי ומחשבותיי….

משאת נפשי (ושל רבים שכמותי …) היא להצטרף למפגש של לוחמי מרסה תלמת (ואבירי מפרץ נוספים שחשים מעורבות  ..) , שנפגשים , מדברים, מתווכחים, מבטאים כעסם ותסכולם…בכל דרך שיבחרו ….  מבקרים, משתפים ומלבנים את כל הנושאים שראוי ל"פתוח" אותם ולדון בם…. ולבסוף … לאחר רגיעה …  יוצרים מעגל של לוחמים מחובקים סולחים ונסלחים.

ברור לי שמשאת נפש זו תתממש רק אם תתגייסו כולכם ל"הכשרת הלבבות" … ותאפשרו זאת.

אני פונה לכל המפקדים והלוחמים מקרב מרסה תלמת , אנא גלו את הרגישות המתבקשת , אפשרו לעצמכם וגם לחבריכם להשאיר את המועקות והמצוקות , הכעסים ושאר הפערים אחריכם , הם נחלת העבר!!!  צרו מציאות חדשה ואחרת שתאפשר אחוות לוחמים ותמיכה הדדית.

אני פונה ומבקש מכל המפקדים והלוחמים של פלגה 915  לדורותיהם, להביע תמיכתכם ולסייע ככל יכולתכם ביצירת המציאות האחרת שתחל …. במעגל של לוחמים מחובקים סולחים ונסלחים.

את ארגון המפגש אשמח להפיק, ברשותכם.

מפיץ פנייתי זו לכל לוחמי קרב מרסה תלמת איתם יש לי קשר, ומיידע את חלק מפורום המפל"גים, המס"רים, מפקדי הספינות והלוחמים לדורותיהם, ומצפה להתייחסותכם.

כל רעיון נוסף , שיוביל לתוצאה הרצויה יתקבל בברכה.

מי יתן שתהא שנה זו , שנה של מחילה, סליחה, חמלה, רעות ואחוות לוחמים.

מחבק את כולכם ומאחל לכם ולבני משפחותיכם ,

חתימה טובה ומועדים לשמחה.

 

כוכבי

נ.ב.,

  1. בעוד מספר שעות אטוס לכרתים לחופשת סוכות בת שבוע.

מתנצל מראש שלא אגיב מייד להתייחסותכם , אלא בחזרתי.

  1. בהזדמנות זו קבלו פקודת אתראה … לכנס לוחמי פלגת "אבירי המפרץ" לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים…. (מזמן לא נפגשנו ….)

You may also like...