יומן " מבצעי הפלברה של 915 " – מאת צביקה קן תור
נושאים ל : יומן " מבצעי הפלברה של 915 "
- רקע:
אחרי מלחמת יום כיפור חיל הים בכלל וזי"ס בפרט תפקדו ב"ברדק". פלגה 915 גדלה מ 6 דבורים לכמות של בערך 18 דבורים. הוקמו בשלבים 4 סיירות והזירה התרחבה והתכווצה במקביל לנסיגות. 915 הפכה מסיירת מורחבת לפלגה שנפרסה על 300 מייל עם סיירות שנפרסו מאילת ועד רס סודר ואבו רודס.
בתקופה הראשונה אחרי מלחמת יום כיפור הייתה השליטה המרכזית של הפלגה מעט רופפת והיא הלכה והתחזקה עם הזמן. הסיפורים הבאים משקפים את האווירה שכללה שילוב של פעילות מבצעית אינטנסיבית ועצמאות בשטח של הדבורים והסיירות.
מומלץ לקרוא את הסיפורים בקריצה שהרי ידוע כי "ככל שאנחנו מזדקנים ככה אנחנו משתפרים בסיפורים". חשוב גם לזכור שהסיפורים נכתבו "רק" 35 שנים לאר התרחשותם.
- בסיס דולפין – א טור – שייטת 7
הבסיס הוקם במהלך המלחמה ע"י הצוות של הצוללת דולפין ומכאן השם. כדי לשמור על הצוות האורגני של הדולפין ביחד היה מפקד הצוללת (עמרם?) כמפקד הבסיס. קציני המחלקות היו מפקדי דבורים וצוות הצוללת אייש את הדבורים ואת חלק מסגל הבסיס. תגבורת כוח האדם שהגיעה לסיירת כמה ימים אחרי סיום המלחמה כללה את טר"ש שלמה ולדמן ואת סג"מ צבי קן תור שתפקד כסגנו של מוזיק. האיש והאגדה.
סיירת דולפין ראתה את עצמה כחלק משייטת 7 ולא כחלק מפלגה 915. הדבר בא לידי ביטוי בדוח"מים שנשלחו לשייטת 7 בנוהלי תרגולים בהתייחסות למשמעת ולדרגות וכו'.
- "פינוי" המוקשים
עיקר הפעילות של הסיירת היה סיורים וליווי מיכליות דרך שדה המוקשים . "השיטה" שנמצאה לגלות את המוקשים הייתה שהדבור יפליג לפני החרטום של המיכלית ויראה לה את הדרך. אם יהיה מוקש על הנתיב הדבור "יעלה" יתפוצץ איתו וככה הוא "יזהיר" את המיכלית….
הדבורים עשו כמה סיורי יום וסימנו נתיב בטוח אחרי שבסיור "לא ראו" מוקשים. החלק המוצלח בבדיחה היה שבאמת אף מיכלית שקיבלה ליווי לא עלתה על מוקש, ואילו שתי מכליות הסירנייה ועוד אחת שאת שמה אני לא זוכר, עלו על מוקשים בכניסה למילאן על יד הפגודה אחרי שלא הייתה להם סבלנות לחכות לדבור שיגיע לליווי ובחרו נתיב אחר.
כמה חודשים לאחר מכן – בזמן פינוי המוקשים על ידי הרוסים התברר שלמוקשים הייתה הפעלה אקוסטית של רעש מדחף של סוחר ומרעום מגנטי – בזמן שהדבור היה מאלומיניום כך שבלאו הכי הדבור לא היה מפעיל את המוקש. עוד הוכחה שאלוהים שומר על הטיפשים.
- הקמת סיירת אילת
ההחלטה על הקמת סיירת אילת התקבלה על ידי מפקד חיל הים דאז אלוף ביני תלם בלילה של רצח משפחת הרן בנהרייה. המטרה הייתה למנוע באילת מקרה דומה למקרה הרן דבור. עד אותו היום הגנה על אילת סיירת של שלוש צרעות ( ברטרמים. ) .
בלילה של מקרה הרן ביצע דבור 881 פעילות בחוף מצרים. תוך כדי חזרה לא-טור שהיה בסיס היציאה. התקבלה הודעה בסימנס ישירות ממפקדת חיל הים להפליג לאילת. כשהגעתי לאילת קיבלתי דרך אפרים סלע הודעה מהמז"ר שהוחלט על הקמת סיירת אילת, אני התמניתי לפקד עליה ושהחל מהלילה יש לבצע סיורים. את אימון ההיבנות התבקשנו לעשות במקביל לסיורים. המז"ר הגיע לביקור למחרת היום ובשיחה ארוכה שהייתה לי איתו על הציפיות שלו מסיירת אילת אמרתי לו שאני מוכן להתחייב לעמוד בציפיות רק אם עד סוף ההיבנות אהיה כפוף ישירות אליו. להפתעתי הוא הסכים.
בתחילת הדרך הסיירת כללה דבור ושלוש צרעות וגדלה בהדרגה לזוג דבורים ושלושה יתושים שהחליפו את הצרעות. ההיבנות הפיזית של הסיירת – דלק , רציף, קו מים, מכולות לציוד וכו'. המנהלה לאט ועם הרבה בעיות מצד המספנה ששלטה בבסיס ועוד לא ידעה איך לעכל את הסיירת.
הפיתרון שמצאו היה די, "פשוט" . במהלך אחרי הצהריים הינו עושים סיור מפקדים בבסיס ומסמנים היכן נמצאים הדברים שאנחנו צריכים. אחר הצהרים כל עובדי המספנה היו הולכים הביתה ואני הייתי יוצא לים עם הדבור. חלק מהצוות שנשאר היה עושה , "סיור אלים" , ופשוט גונב את מה שהיינו צריכים. בבוקר אוקסמן- מפקד המספנה – היה קורה לי וצועק עלי שאני גנב. אני הייתי מכחיש בטענה שבכלל הייתי בלילה בים אבל מסרב להחזיר בטענה שהציוד שהגיע אלינו בלילה בדרך פלא בלאו הכי היה אמור להגיע אלינו.
ככה גנבנו די הרבה ציוד, ומהר מאוד היה לנו את כל מה שרצינו. היחיד שקיבל את הציוד שלו בחזרה היה יבא האגדתי מהסינכרו ליפט. יבא איים שהוא ישרוף את כל הקרוואנים שלנו -שהיו על הרציף – אם לא נחזיר לו את הגניבה. האיום ניראה לנו אמיתי – אז החזרנו לו את הציוד.
- פינוי המוקשים על ידי הרוסים – קרבות המים
כהכנה לפינוי תעלת סואץ פעלו כל מיני ציים מהעולם לפינוי מכשולים. הרוסים היו אמורים לפנות את המוקשים באזור מעבר המילאן וסיירת דבורים קיבלה את התפקיד לקיים אחריהם מעקב קבוע כדי ללמוד מה שאפשר.
במסגרת המעקב הטמינו הדבורים ביחד עם "גורמים זרים" ציוד מעקב תת מימי. הדבורים נהגו להתקרב למרחק של מספר מטרים משולות המוקשים של הרוסים כדי לצלם את כל השלבים. כאשר לרוסים נמאס מהדבור התורן הם הפעילו את המשאבות החזקות שהיו להם והשפריצו מים על הדבור. בתגובה הדבור היה זורק ביד תפוחי עף על שולת המוקשים .
יום אחד במהלך הרמת מוקש הוא התפוצץ מאחורי הירכתיים של שולת המוקשים כל הירכתיים שלה עלו לאוויר וירדו למים כשהם מרימים שפריץ ממש ענק שירד גם על הדבור שתמרן בסמוך. אחרי שהתברר שלדבור לא קרה כלום התמקדנו בלעקוב אחרי הרוסים שעשו בקרת נזקים יפה. מייד הגיעו לאזור גוררת אוחטאנסקי שנקשרה לונג סייד לשולת המוקשים ושולת מוקשים נוספת שנכנסה בין דבור לגוררת וכל הצי הזה הפליג לנקודת הכינוס של הצי הרוסי . מידי פעם הסיפור הגיע לעיתונות ולטלוויזיה שהכתירה אותו בתואר "קרבות המים."
- מורשת "מוזיק" – יעקב רזיאל – פוקר, 1000 מהירוק, גוררת אוחטנסקי.
מוזיק היה הציף של הצוללת "דולפין" וקיבל רקע אדום לכנפי הצוללן אחרי שצלל עם איון באלכסנדריה במלחמת ששת הימים. לפני חובלים היה "מוזיק" סמל מכונה בצוללת. בקיצור וותיק. לפני שירד לזירה היו עליו סיפורים בקשר לרשתות של הדייגים בעכו. אני אישית לא ידעתי עליו כלום עד שהציבו אותי בתור הסגן שלו בא טור.
מוזיק התנהג כמו פירט. היה לו בנדנה אדומה וניסוי קנים כלל צרורות ארוכים מאוד מכל התותחים על האוניה שהייתה על הריף.
נוהל גרירה של מוזיק כלל הגעה בפול קדימה , עצירה על יד הדבור בפול אחורה, סיבוב בטוויסט מלא וגרירה של ירכתיים ירכתיים בחצי קדימה ….מוזיק טען שאם הדבור עלה על ריף ( כמו במרסת תלמת ) אז אי אפשר יהיה לגרור אותו מהחרטום.
כמה חודשים אחר כך נבחנתי לפיקוד על דבור על ידי הסמז"ר שכמעט קיבל התקף לב שבגאווה רבה הראיתי לו את יכולתי לעשות טוויסט בפול כאשר הגשר משמש כציר הסיבוב. הסמז"ר הפסיק את הבחינה באמצע ושאל אותי בצעקות נוראיות מי לימד אותי לגרור ככה. אני לא הבנתי למה כולם מתפקעים מצחוק כשעניתי שזה היה מוזיק.
במקרים אחרים מוזיק היה קושר את הדבור לאחד מהקידוחים בשדה מורגן – מחוץ לטווח המכ"מ של אטור – והצוות היה משחק קלפים במס כשהמשמרת מורכבת מצופה ומוכ"מ שהיה מדווח מיקומים בנתוני סיור. דני רבין וקיסרי הקטן חשדו במוזיק – אבל הוא התעקש שאנחנו באמת מסיירים.
במקרה אחר מוזיק החליט במהלך סיור יום לעשות "הפלגת הכרת חופים" לאורך החוף המצרי. הפלגנו בערך אלף עד 1500 יארד מהחוף. ים שקט הכול רגוע. פתאום אטור ביקשה מיקום. מוזיק בלי להתבלבל אמר שאנחנו" בגיזרת סיור – 1000 מהירוק" ( הירוק היה כינוי לגבול ) אטור התעקשו לקבל מיקום מדויק ומוזיק התחמק. כשחזרנו לאטור התברר שדבור יצא מאטור לטרייל מנועים ודיווח בתדר שלא היינו עליו שהדבור מפליג לאורך החוף ולא באמצע המפרץ.
מוזיק " הסביר " שהוא לא שיקר כשאמר 1000 מהירוק כי הוא התכוון שהוא 1000 יארד מהעצים והשיחים שיש בחוף – " אין ירוק בים – הים הוא כחול" טען מוזיק בהרבה היגיון.
- גרירת האילאה על ידי 881
יום אחד הפליגה ה881 מרס סודר לשרם, כשהגענו למילאן ראינו שגוררת קטנה משארם מנסה ללא הצלחה לגרור לים את האילאה שעגנה שם על מצוף ה15 פאדום המפורסם. עקב הגלים והזרם האילאה נסחפה לאט לכיוון הריף.
הסתכלנו על המצב ומייק זפרט העלה רעיון לפיתרון. הרעיון שלו היה מבוסס על סיבוב החרטום של האילאה על ידי גרירה במשך קצר מאוד של 10 עד 15 מטר תוך ביצוע טוויסט אגרסיבי על ידי הדבור כדי שהוא לא יעלה בעצמו על הריף. הצענו את זה לסמזר והוא היה מספיקמיואש מהמצב כדי לאשר לנו לנסות.
מהר מאוד התברר שהשקל שחיבר את חבל הגרירה למשולש הגרירה של הדבור מחליק ימינה לכיוון האילאה ועקב כך הדבור מאבד את היכולת לסובב את האילאה. ראינו שאם נעצור את הגרירה כדי להעלות את משולש הגרירה ונעביר את השקל לכיוון דופן שמאל נאבד עקב הגלים והרוח את כל מה שסובבנו. הפיתרון שאולתר היה שילוב של שני דברים . סירת הגומי ניסתה לדחוף את החרטום של הדבור החוצה , ובנוסף כל פעם שהשקל עבר נקודה מסוימת הורדנו טורים כדי להשיג קצת בוש על החבל ואז הורדנו את מייק למטה בירכתיים כאשר שני חיילים מחזיקים אותו ברגליים והוא העביר את השקל לצד השני . כל החוכמה הייתה להשלים את המהלך תוך כמה שניות ואז לחדש את הגרירה בטוויסט חזק של ימין מלא קדימה ושמאל חלש אחורה.
ביצענו את המנוורה הזאת כל כמה דקות במשך כמה שעות. בינתיים החשיך ואנחנו המשכנו לאור זרקור סיפון וזרקור 30 ס"מ. במשך כל השעות הללו לא היו דיבורים על הסיפון. הכול התנהל במתח אדיר ובסימני ידיים מהירכתיים לגשר ובחזרה. כל הצוות תפקד ממש נהדר וללא הפסקה. איציק לילו וסטיב סיליין היו בירכתיים עם מייק, הסגן ירי דה לנגה ושמעון זגורי המוכ"מ היו בסירת הגומי, שלמה מלינה הצי'ף ואני היינו בגשר על ההגה והטרוטלים, ושיבר המוכ"מ היה במי"ק על מד העומק והקשר. לאט לאט האילאה הסתובבה עם החרטום דרומה והירכתיים קרובים לריף, אחר שגררנו אותה כמה מאות מטרים העברנו את חבל הגרירה לגוררת. אחרי שראינו שהיא מתקדמת יפה הפלגנו לשארם.
בדרך לשארם קיבלנו הרבה שבחים מהסמזר שאמר שזו הייתה ימאות מעולה ושהוא לא האמין שדבור יכול לאלתר ימאות ברמה כזו. התגמול שלנו היה שיצאנו הביתה מייד עם ההגעה לשארם.
היה כדאי.
- החפות וימי ספורט במרסה הגדולה
במסגרת הבלגן הכללי היו החברה מארגנים לעצמם ימי ספורט במרסה הגדולה. השיטה הייתה שמודיעים על יציאה לאימון ספינה או אימון זוג , נכנסים למרסה – מחוץ למכמ של שארם – ואז בנקודה מאוד מדויקת עושים החפה עם הדבור – חרטום על החול וירכתיים במים. קושרים את הדבור מהחרטום לחבית שהייתה על החוף מורידים את הסולם של המס לחרטום ומשחקים כדורגל או עושים חצי יום ים.
אני למדתי על התרגיל הזה כאשר יום אחד ארז נמרוד קרא לי במק 25 ואמר לי שהוא עלה על ריף ושאני אבוא לגרור אותו מהירכתיים . התארגנו במהירות נכנסנו למרסה ונגשנו לארז בשיא הרצינות והזהירות. כשהתקרבנו ארז פשוט נתן רוורס וכל הצוות שלו צחק. בלענו את העלבון והצטרפנו להחפה. במשך הזמן סימנו "חופי החפה" לדבורים גם בראס אבו גאלום ובמקומות נוספים במפרץ אילת ובמפרץ סואץ.
- פיצוץ ב אף 10 באבו רודס
לילה אחד היינו בסיור על קו האמצע בגזרת אטור. מהחלק הצפוני של גזרת הסיור ניתן היה לראות במכ"מ את אבו רודס. פתאום ללא כל התראה נשמע הד של פיצוץ ונדלקה אבוקה באזור שדה הנפט הימי של אבו רודס . כולם נלחצו. בקשר רצו דיבורים נון סטופ אבל אך אחד לא באמת הבין מה קרה. אחרי זמן קצר קיבלנו מא טור הודעה שאמרה ש הפיצוץ נבע – כנראה – מעבודה של קומנדו ימי מצרי ואנחנו צריכים לבצע " גרוד חוף " של החוף המצרי צפונה לכיוון ראס סאדאת כדי לנסות לאתר ולהשמיד את הקומנדו הימי המצרי אשר היה רכוב על סירות דל קיי.
כולם נכנסו לעמדות קרב ואת כל הלילה בילינו די קרוב לחוף מצרים בניסיון לאתר את הדל קיי. בבוקר התרחקנו מהחוף לאמצע המפרץ, מותשים רטובים לגמרי, ומבוישים שלא איתרנו את הקומנדו. בערך באותו זמן הודיעו לנו שסיבת הפיצוץ הייתה ירי שגוי של טיל הוק על מה שנראה להם כהליקופטר שמנסה לחדור לשטח הארמיה השלישית המצרית אשר הייתה אז נצורה בסיני.
כדאי להזכיר שלחיל הים הייתה תחנת מכ"מ באחת הקומות העליונות של האף 10 מפקד התחנה היה רלו רוזנברג והאגדה מספרת שלאחר הפיצוץ מעליהם הם קפצו למים מגובה של כמה קומות והפליגו בסגים שלהם לאבו רודס.
- המצור על הארמיה השלישית
חוץ מהמקרה של האפ 10 ביצעו הדבורים באותה תקופה קו חסימה מול האזור בו הייתה נצורה הארמיה המצרית השלישית. המודיעין אמר שהמצרים מעבירים ומחזירים – בעיקר אנשים – באמצעות סירות דל קיי הליקופטרים וסדגים. הפקודות היו – פחות או יותר – לא לקחת סיכונים מיותרים , כלומר לפתוח באש על כל דבר חשוד ובבוקר לבדוק מה זה היה….
לזכותם של המצרים צריך לאמר שהם כנראה הצליחו יותר טוב מאיתנו. הם כנראה הצליחו להכניס ולהוציא הליקופטרים ודל קיי בלי שנצליח לגלות אותם.
- חודש רצוף על דבור בים של אטור
כמה חודשים אחרי המלחמה החליטו בשייטת 7 לחדש את אימוני ה היחלצות מצוללת (מיגדל )
את האימון עשו באנגליה. שני הסגמים של הדולפין, אילן רותם ו היו באותה תקופה סגני מפקדי דבורים בא טור. באותה תקופה קצין משמרת בדבור היה קצין בדרגת סג"מ. סיירת אטור החזיקה אז דבור בים מסביב לשעון. התוצאה הייתה שאני ביליתי חודש רצוף בים. כל דבור שחזר מסיור היה פוגש את הדבור שיצא להחליף ואני הייתי " עובר לרלינג, לדבור הבא. הפכתי להיות יומן מבצעים מהלך כי אני הייתי היחיד שהיה בכל אירוע.
באחד מימי השישי החליט מפקד הבסיס ( נדמה לי שזה היה דורון) שמגיע לי לאכול בחוף. הוא דאג שהדבור שעליו הייתי יכנס לאטור, חיכה עד שהגעתי לחדר האוכל ורק אז הכריז בתאבון.
רק מי שהפליג בים של אטור יודע ומבין את המשמעות של חודש שלם של טלטולים בים קשה ללא הפסקה. בסוף החודש אמר לי המס"ר – עכשיו אתה יכול לגשת לבחינות פיקוד.
- הקצבת תחמושת חופשית בא טור
בא טור היה מסלול תעופה קטן שהיה בשימוש אקראי. על ידו התמקמה חטיבת מילואים שיצאה מאפריקה. חלק מהם בא להפליג על דבור לסיורים מדי פעם, כאשר הגיע זמנם להשתחרר הם נתנו לנו , כמתנת פרידה, שתי משאיות זיל, שהיו מלאות תחמושת ונשק שלל עליו לא רצו לדווח כדי שלא יצטרכו להסביר את מקורו.
המשאיות הללו היו , מבחינתנו בונקר תחמושת נייד. תקופה קצרה אחר כך התחילו ביקורות מפקדה וביקורות מטכ"ל על מצאי אמל"ח. השיטה הייתה פשוטה. היינו מסיעים את המשאיות עם כל התחמושת והנשק לתוך אחד המבנים הנטושים בא טור עד לאחר הביקורת, ואז מחזירים אותם לבסיס. זה היה הסוד של הקצבת התחמושת החופשית במטווחים ובניסויי קנים בא טור.
כחלק מ"לקחי המלחמה" הצטיידו חלק מהדבורים – באופן פרטיזני ובלתי רשמי – גם באר פי גי וטילי כתף.
- הודעת הנטישה של 881
אחד האירועים הכי הזויים שהשתתפתי בהם מספר קן תור היה הודעת נטישת ה 881 במיצרי טירן. זמן קצר אחרי שקיבלתי את הפיקוד על ה881 קיבלתי הוראה לעלות לאילת לכמה ימי אחזקה במספנה. רשימת התקלות הייתה ארוכה ושיפוץ ניראה במקום.
הפלגנו במוצאי שבת במה שאמור היה להיות הפלגה מינהלית לאילת. היינו אמורים להגיע לאילת ביום ראשון ב 5 בבוקר כדי לעלות על הסינכרו . התקרבו למיצרי טיראו הים והרוח עלו באופן פראי. הדבור עלה וירד על הגלים ומידי פעם עשה פאונדינג כבד, השפריצים היו כבדים והצופה בגשר הפתוח שם מסיכת צלילה על הפנים כדי שיוכל להביט קדימה. הדבור התקדם בקושי ובאיטיות.
מכונאי שחזר מביקורת מכונה הודיע שיש מים במס. כשהרמנו את הפיול נהיה לנו שחור. המים הגיעו עד גובה הפיול ועקב התנודות החזקות הם נשפכו החוצה. היה לנו ברור שהמים ממשיכים לעלות. כולם הבינו מייד שחלק מהאיטיות במהירות נובע מהמשקל העצום נוסף. המים המשיכו לעלות.
באותו רגע חשבנו שבאחת הנחיתות נפלנו על הקצה של הוודהאוז ריף – הריף הקיצוני לכיוון מעבר הטיראן, וקרענו את התחתית. ניסינו להכניס יד פנימה והרגשנו זרם אבל לא היה ברור אם זו זרימת המים בשיפולים עקב התנודות – או זרימה מבחוץ פנימה. הספינה בקושי התקדמה. העברנו את הרלו על יד דלת ימין של הגשר הסגור והתחלנו לשאוב. הפלג של המרלו נירטב אז הושבנו עליו איש צוות. מייק נכנס לשיפולים עם מסכת צלילה ופנס וניסה לאתר את גדל החור. במקרה אחד בקושי גררנו אותו החוצה עקב הטלטולים.
בשלב מסוים חשבתי שאנחנו הולכים לטבוע וביקשתי חילוץ אוירי. התשובה שהגיעה אחרי זמן הייתה שעקב הרוח החזקה והגלים הגבוהים לא ניתן להזניק הליקופטר. מייד לאחר מכן הלכו לנו מכשירי הקשר חוץ ממק 25 איתו היה לנו קשר עם מילואימניקים שהיו ממול בתצפית ברס נצרני.
אחרי עוד כמה דקות הלכה תמונת המכ"מ אחרי נפילה קשה מגל. ניווטנו לפי המגדלורים.
אחרי כמה דקות גילינו שההצפה נובעת מצינור שבור. אחרי כמה ניסיונות הצלחנו להכניס קלין לחור ולאט לאט המים – שכבר הגיעו במס עד לגובה של המעבר לחרטום, ונשכו גם למגורי ירכתיים – התחילו לרדת בהדרגה. תוך כדי כך עברנו את המגדלורים ועקב המרחק איבדנו את הקשר עם ראס נצרני. הפלגנו באיטיות צפונה, ככל שהתרחקנו מהמיצרים הים והרוח ירדו. והמהירות עלתה מעט גם עקב השאיבה. בסביבות 5 בבוקר היינו מול דהב . בלי מכמ בלי קשר ובלי חילוץ. עקב הטלטולים כל מה שהיה בארונות האישיים בחרטום במטבח ובירכתיים עף לרצפה, חלק מהמיטות בחרטום התנתקו ונפלו לרצפה. הצוות היה תשוש עד גמור. הספינה נראתה בהתאם.
נכנסנו בניווט עין למפרץ דהב שהיה שקט לגמרי כי הוא מוגן מצפוניות. זרקנו עוגן כדי לעשות בקרת נזקים מסודרת. בשלב הזה לא היה לנו קשר עם שארם בערך 4 -5 שעות והייתי בטוח שכולם מחפשים אותנו. טעיתי. התברר שאף אחד לא היה בלחץ. כנראה שסמכו עלינו…
כל הצוות התאסף לנוח בחרטום. הורדנו סירת גומי והבאנו ארוחת בוקר מהקיוסק של מושב די זהב שהיה ממול על החוף. תלינו בגדים לייבוש על הרלינג הוצאנו מזרונים לסיפון ולגשר והצוות הלך לישון קצת. בסביבות הצהריים התחלנו להרים עוגן כדי להפליג בניווט עין לאילת. פתאום ראינו על החוף שני חיילים עם קומנדקר מנפנפים בידיים. שלחנו את הסירה אליהם והתברר שזה מלוא צוות החיפוש. מכיוון שלא הגענו בזמן לסינכו, אילת התקשרו לשארם לשאול מה העניינים. איתנו. התשובה הייתה שהם "באמת לא יודעים." ושאין להם קשר איתנו מאז חצות – הם חשבו שאנחנו מדווחים לאילת כי לפי החשבון שלהם בערך בחצות עברנו את דהב צפונה. אחרי כמה בירורים החליט משהוא באילת לשלוח רכב שיסע לאורך החוף . הרכב מצא אותנו רק בצהריים.
הגענו לאילת בערב, באיחור של 12 שעות. כשהגענו חיכתה לי הודעה להתקשר ללשכת מח"י אז ביני תלם. למחרת הייתי אצלו. התברר שהמילואימניקים מרס נצרני נכנסו ללחץ כי הם שמעו את הודעת הנטישה ואת הדיווח של שארם שאין סיוע . הם התקשרו למרשל – אבל כלום לא קרא והדיווחים נתקעו. מח"י תיחקר אותי במשך כמעט שעה ביחס לכל החלטה וכל רגע והיה מלא אמפטיה. אחרי בערך 10 שנים פגשתי את ביני תלם בארוע פרטי ואמרתי לו שלום – הוא הסתכל ואמר לי – אני זוכר אותך – אתה מפקד הדבור מדהב שהודיע על נטישה ולא נטש. היית בסדר.
- דבור המילואימניקים מאח"י אילת אחרי המלחמה
אחרי המלחמה ניסו ב 915 לאייש דבור אחד בצוות מילואים עם מפקד סדיר. אני פיקדתי על הדבור הזה תקופה מסוימת. אחד הצוותים היה מורכב רובו או כולו מניצולי אח"י אילת שהביאו איתם התנהגות " שונה" . כך למשל הם נהגו לישון בלילה על מזרונים בגשר הפתוח עם חגורת הצלה על ידם.
לילה אחד היינו בסיור צפונה מראס סודר לכיוון התעלה והתקרבנו הרבה יותר מידי לאי שדואן
עליו היה מכ"מ ותותחים מכווני מכ"מ. הים היה חלק לגמרי הסיור היה שקט ואנחנו הפלגנו על בערך 1400 סלד כאשר פתאום ממש " קרעו" את השקט רעמי התותחים והפגזים התחילו ליפול מסביב. סובבנו את הדבור ועלינו למהירות מרבית כדי לצאת כמה שיותר מהר מהטווח היעל של התותחים. המילואימניקים עשו מבחינתם את הדבר המתבקש, הם התיישבו בשורה על המזרון שהיה על הגג של הגשר הסגור עם הפנים לכיוון הירכתיים כדי לראות את היציאות ותוך כדי שתיית קפה ניהלו הימורים על מיקום הנפילות.
דברים נוספים שלמדנו מהם היה איך לפרק את דלת מגורי חרטום כדי להשתמש בה בחוף בתוך שולחן לכל הצוות, איך "לדוג" עם נ"א וסירת גומי, ואיך לדבר בקשר בעברית מדוברת ללא כל קוד. במיוחד הרשימו אותי אז הסיפורים שלהם על טיבוע האילת על ידי טילי סטיקס ועל מה שקרה במיים אחרי טביעת האילת. לי היה ברור שיש להם טראומה קשה מהחלק הזה.
- סיירת הניצים
אחרי המלחמה היה פרויקט של דבורים בשימור עמוק. עטופים בניילון וללא אויר.הצוות היה בא למילואים ומזווד את הדבור ממחסן סמוך. אחרי כמה שנים חוסל הפרויקט. לאחר כמה שנים חזר הרעיון עם הניצים. צוותי המילואים היו מורידים את למים מזוודים אותו והופכים אתו למצעי. כל הסיפור נגמר אחרי שבתרגיל זירתי טבע נץ קופה במהלך האימון.
- חמאם מוסא בא טור
המסגרת הפלברה הכללית כדאי להזכיר את חמאם אבו מוסא בא טור שם נהגו צוותי דבורים רבים לבצע את התחקירים אחרי הפלגות כמו גם ימי כיף. גם החמאם בראס סודר היה מוקד לאירועים רבים ודומים
- מדיניות המילואים של טורבו
בסוף שנות ה70 עשו מפקדי המילואים עד 45 ימי מילואים בשנה. היום זה נשמע הזוי. כמה מילים טובות על מדיניות המילואים שהנהיג טורבו פעם בשנה בפברואר מרץ אספו את כל מפקדי המילואים בשיך מונס וכל אחד סימן את העדיפויות שלו למחזורי המילואים שנוחים לו. כל מפקד יכול היה להתחלף עם אחר או לחלק את המילואים עם מפקד אחר.
אחוזי ההתייצבות הגבוהים נבעו מהמדיניות הגמישה
- סמל יחידת הדבורן – מייק זפרט 881
באותה תקופה לדבורים לא היה כנפי יחידה. בשלב מסוים שמע קן תור שהיה אז המפקד של ה 881 – ממילואימניק בשם מוסקוביץ שבא לצייר בחדר האוכל של רס סודר שהוחלט לתת לדבורים כנפי יחידה. במסגרת "פלברה," במס צייר מייק זפרט הבוסן כמה הצעות לסמל יחידה. קן תור התלהב מאחד הציורים לקח אותו בחופשה הביתה ודאג לעשות ממנו שתי דוגמאות על קרמיקה. את אחת הדוגמאות הוא העביר לצוות שטיפל באיתור הצעות לסמל בצרוף ציור מוגדל של הסמל.
לאחר זמן בחרה וועדת האיתור בהצעה של מייק זפרט בתור ההצעה הזוכה. זו הייתה ההצעה היחידה שהגיעה מאחד הלוחמים ביחידה. מוסקוביץ שהיה צייר במילואים בחיל הים התנדב לבצע את העבודה שנדרשה להעביר מציור לתבנית לסמל. ככה זכו הדבורנים בסמל שצויר על ידי לוחם מ 915.
- האישור להפלת קאמוב על ידי ה 881
בתקופת פינוי המוקשים הרוסיים במילאן נוצרו חיכוכים רבים בים בין הדבורים ובין הצי הרוסי שחלקו הגדול – כולל נושאת מסוקים – עגן על יד האי גרין.
באחד המקרים – בשעות אחר הצהרים המוקדמות – עברה שולית מוקשים רוסית את קו המים שלנו. כנראה בניסיון לאתר מספר מוקשים. דבור 881 יצא ממצוף ה15 פאדום ומתחיל להפליג לעבר שולית המוקשים שהייתה כמה מייל מאיתנו. בתגובה הופיע מסוק קאמוב חמוש במקלעים והפליג לשולית המוקשים. זו הייתה הפעם הראשונה שקאמוב התקרב לגבול ישראל. לכולם היה ברור שמדובר בקאמוב סובייטי ולא בהליקופטר מצרי. הקאמוב התחיל לטוס לכיוון הדבור – שכבר היה בעמדות קרב מלאות. דיווחתי לשארם שאני מתכוון לפתוח באש על הקאמוב. (לבצע חרום 3 ) אם הוא יגיע אלי . אחרי כמה שניות שמעתי בקולינס ( בתג) קריאה ממפקד חיל הים שביקש ממני סיכום תמונה. הייתי כל כך מרוכז בקאמוב שעניתי לו מהגשר הפתוח. הוא שאל היכן הקאמוב אמרתי לו שהוא בערך 5000 יארד וסוגר. התשובה הייתה " פאנטומים בדרך אליך. בצע חרום 3 לפי שיקול דעתך."
הלחץ המשיך לטפס. ממש מרגישים את האנדרנלין זורם. הקאמוב ממשיך להתקרב. הצוות של הדבור על התותחים עוקב אחריו. כדור בקנה. ניצרה פתוחה. המוביל של הפאנטומים יוצר קשר ומודיע "אנחנו בדרך אליך." הקאמוב ממשיך להתקרב. הקנה של המקלע של הקאמוב מכוון לגשר של הדבור. הקאמוב חוצה את קו ה 1500יארד וממשיך להתקרב. המתח עולה עוד יותר.
באותו רגע קיבלתי החלטה שאם הקאמוב היה רוצה לפתוח באש על הדבור הוא היה עושה את זה ממרחק שבו הוא יכול לירות על הדבור, אבל הדבור לא יכול לפגוע בו – משהוא כמו 1500 יארד. החלטתי שאני לוקח סיכון ויורה רק אחרי שהקאמוב יפתח באש. פחדתי רק שאני אפגע לפני שאספיק לתת את הפקודה לפתוח באש. לא הורדתי את העיניים שלי מן המקלעים של הקאמוב . החלטתי שברגע שאני רואה את הלהבה של הצרור הראשון אני צועק בקול כח אש אש אש . כבר קודם התחלנו לעשות גלסים כל כמה שניות אבל הבדלי המהירות הפכו את הגלסים למשהו קצת פתטי. הרעיון בגלסים היה לנסות להרוויח שנייה או שתיים לפני הפגיעה הדי וודאית בגשר הפתוח כדי שאספיק לתת פקודת אש ולדווח לשארם ולפאנטומים שיורים עלינו. אמרתי לסגן שהיה בגשר הסגור שאם אני נפגע שיפתח באש וידווח לשארם ולפנטומים. באותו זמן הציף היה במכונה כדי שאם הגשר הפתוח יפגע הוא ינסה לשלוט במנועים מהמכונה. הרעיון בא לי ממורשת שלום נחמני.
כל הזמן הייתי בטוח שמנושאת המסוקים כבר עדכנו את הקאמוב שיש פאנטומים באוויר ושאם הוא פותח באש – הוא לא חוזר בשלום הביתה. זה עזר לי להישאר רגוע. הקאמוב הגיע ל 500 יארד מהדבור. אני רואה את הפנים של הטייס הרוסי. הדבור ממשיך לגלסס בפול לכיוון שולית המוקשים. כבר בתחילת הארוע – אחרי השיחה עם מפקד חיל הים שלראשונה בחיי יצר איתי קשר ישיר לדבור, הבנתי שאם תתחיל כאן תקרית ירי שבה הדבור או הפאנטומים יפילו הליקופטר רוסי זה יהפוך לתקרית בין לאומית. הקאמוב עושה סיבוב מסביב לדבור וסוגר טווח. להערכתי לאט לאט הוא הגיע לטווח של 150 מטר. אנחנו עוקבים אחריו עם כל הקנים. הדילמה – כן לירות לא לירות, ממשיכה אבל ככל שהטווח ניסגר ככה נרגעתי יותר משתי סיבות. העיקרית הייתה שהקאמוב הכניס את עצמו לטווח וודאי של השמדה על ידי הדבור. הוא היה חייב לדעת את זה – ולדעתי אם הוא התכוון לירות – היה עושה זאת קודם. הסיבה השנייה הייתה שראיתי משהוא בקאמוב מצלם אותנו במצלמת יד.
חשבתי שאם מצלמים לא יורים.
כאשר הקאמוב עוד חג מסביבנו ראינו ששולית המוקשים שינתה קורס והיא נעה אל מחוץ לגבול. לדעתי היינו בערך מייל וחצי ממנה. הגענו עד בערך קו הגבול והורדנו מהירות לחצי קדימה. הקאמוב השלים את הסיבוב מסביב והתרחק. שארם לא הפריעו במהלך האירוע.
עדכנתי אותם ואת הפאנטומים שאישרו לי שההליקופטר בדרך ל"אמא שלו". שולית המוקשים הפליגה בקורס ישיר למעגן שלה באי גרין. האירוע נגמר. המתח ירד. הפאנטומים הודיעו שהם "חוזרים הביתה" ה 881 המשיך בשגרת סיור. ככה לא הפלתי קאמוב.
שנה וחצי אחר כך אמר לי ביני תלם – שהיה מח"י בזמן האירוע – שאם הייתי מחליט לפתוח באש זו הייתה החלטה נכונה על פי הפקודות של קפ"ק ים 3 – אבל במקרה חריג זה ההחלטה לא לפתוח באש – הייתה ההחלטה היותר חכמה. כנראה שחייכתי בשביעות רצון מהמחמאה כי ביני הוסיף, די ביובש, שהוא לא מתלהב מהתכיפות בה אני מכריז על " מקרה חריג" ושהוא ממליץ לי ל"הירגע קצת עם התחביב שלי של לצאת זכאי במשפט" .
- מטווח מול נציגי האו"מ במועדון הקצינים של עקבה
לאחר גמר קליטת היתושים בסיירת אילת הוחלט לבצע אימון סיירת כולל מטווח באש חיה של חמישה כלים – שני דבורים ושלושה יתושים. יצאנו אחרי הצהריים מתוך כוונה לעשות מטווח יום ומטווח לילה. בדמדומים התחלפה הרוח, ובמקום הצפונית הרגילה קיבלנו רוח דרומית מערבית שדחפה את המטרה הפלגתית הגדולה לכיוון הגבול. זאת בגלל שהמטרה הייתה עם מעין מבנה על מעל המים שתפקד כמו מפרש. עד שעשינו סיבוב אחר זריקת המטרה – ועם כל גזרות הבטיחות בגלל הקרבה לחוף, המטרה הייתה ליד הגבול. נאלצו לגרור אותה ולבצע מחדש כניסה לירי. הסיפור חזר על עצמו כמה פעמים. בסוף נמאס לי ופתחנו באש ממש ל הגבול תוך שאנו חוצים את הגבול במהלך הירי וגמרים את הירי בערך 2500 יארד מול מועדון הקצינים הירדני.
ברטראם ירדני שהפליג רוב הזמן קרוב לגבול צפר והאיר בזרקור אבל לא התקרב. חשבנו שהוא מסמן לנו שעברנו את הגבול אבל את זה כבר ידענו לבד. מיק אילת התעקשו לעדכן אותנו שעברנו את הירוק ואני- בתור חניך של מוזיק התעקשתי שאני " בצד הנכון של הירוק". חזרנו – כמו שאומרים עייפים אך מרוצים.
בבוקר התברר שיש לנו בעיה לא פשוטה. בזמן שאנחנו ירינו כמו טיפשים ארחו הירדנים על החוף במועדון הקצינים נציגים בכירים של האו"מ, שלא לגמרי התלהבו ממופע הזיקוקים של סיירת אילת. התלונה של האו"מ טענה שבסוף הירי הדבור היה רק 100 יארד מהחוף הירדני. התלונה הגיעה למפקד חיל הים מלשכת הרמטכ"ל, ולשכת מח"י התעניינה, בנימוס, מי הלך לכלא ולכמה זמן. עוד התברר שחיל הקשר בחר – דווקא באותו לילה – להקליט את כל רשתות הקשר באזור, כולל את אלו של חיל הים, ושלדעתם ההודעות של מיק אילת אלי – שעברתי את הירוק – נשמעות די מפלילות.
המז"ר- נדמה לי גדעון רז – הודיע לי שאגיע להישפט בפניו. בלית ברירה טענתי שמיק אילת טעו שההקלטה שלי שאני "בצד הנכון של הירוק" מוכיחה שכבר בזמן אמת טענתי זאת, שקציני האו"מ מאוד לא מיומנים בהערכת מרחקים בים בלילה, בלה בלה בלה. באותו זמן הייתי מס"ר מפליג, כלומר היה חסר בסיירת מפקד דבור. הסיירת הייתה כפופה ישירות למז"ר- ולא ל915 – ואם הייתי נשלח לכלא הוא היה צריך להביא מפקד סיירת ומפקד דבור. הפיתרון היה שהוא נתן לי " מאסר ביחידה " כלומר ריתוק לבסיס. באותה הזדמנות הוא הודיע לי שחל איסור על מטווחים באזור אילת ללא אישור אישי ממנו.
- "נטושים" באבו זניימה
הסיפור הזה – שדומים לו היו עוד רבים – ממחיש את האווירה של הזירה באותה תקופה. אווירה של ברדק יוזמה אישית ושליטה מינימלית. כשפיקדתי על דבור המילואים יצאנו מראס סודר לסיור באזור אבו זניימה אבו רודס. הסוף הסיור היינו אמורים להמשיך לשארם לטובת טיפול בתקלות מתמשכות שהיו לנו. במהלך הסיור החמירו התקלות והחלטתי להפליג על מנוע אחד למזח באבו זניימה בדרך גם איבדנו קשר ב 46. הודענו לראס סודר שאנחנו נכנסים לאבו זניימה וצריכים חוליה טכנית.
הגענו חיכינו וכלום לא קרה. אחרי יותר מ36 שעות באבו זניימה שלחנו חיל בטרמפים לבסיס של חיל הים באבו רודס משם הוא עדכן את שארם שאנחנו באבו זניימה. הידיעה לא ריגשה אותם – וגם לא העובדה שבערך יומיים לא דיווחנו מיקום. רק טלפון לקצין האחזקה של 915 גרם לכך שאחרי עוד יום וחצי הגיעה צוות אחזקה עם חלקי חילוף.שלושה ימים באבו זניימה לבד על הרציף בלי אספקה, בלי דיווחים, בלי התעניינות מאף אחד.
- גוררות אילת כאוניות אם
אחת המשימות שהוטלו על סיירת אילת היה להבטיח את המעבר של סוחרות לאילת ולסייע לסוחרות שיעלו על ריף. לצורך כך עשינו סקר על שתי הגוררות הגדולות של נמל אילת והפלגנו במעבר הגרפטון שעל יד האי טירן כנתיב אלטרנטיבי למעבר הטירן.
תוך כדי התרגולים הגענו עם איתי בארי ופיליפ שהיו הנתבים של נמל אילת והקפטנים המיועדים במילואים של הגוררות, למסקנה שהגוררות יכולות להיות אוניות אם דבורים למקרה של צורך בפעילות ממושכת יחסית במקומות כמו גרדקה ספגה ודרומה.
הרעיון היה שהגוררת תוכל לתדלק לתחמש ולתספק עד 4 דבורים וכן להחזיק עליה צוות רפואי .
בנינו תיק מבצע שכלל פרוט של כמויות דלק שמן ומים שכל גוררת יכולה לקחת, וכן מה צריך להכניס לשני המכולות שרצינו להעמיס על הסיפון שלהן. התדלוק היה אמור להיות בלונג סייד
כך שלא ראינו כל בעייה.
מאוחר יותר כאשר שימשתי כסגן מפקד הבת ים אצל דודו בן בעשט בזמן פינוי ראס סודר עשיתי שימוש בחלק גדול של הרעיונות. כולם עבדו היטב.
- החפות של מיני גיפ ישירות מדבור.
באחד הימים פנה אלי מילואימניק שהיה שג באילת וביקש להפליג בסיור בלילה. הוא אמר שהיה בסדיר בסער 2. הסכמתי. במהלך הסיור דיברנו . הוא סיפר שהוא מהנדס חומרים, והתמרמר שבמקום לנצל את זה שהוא איש צוות ים ומהנדס חומרים נתנו לו להיות שג.
סיפרתי לו שבשיחה שהייתה לי עם קצין אג"מ של החטיבה המרחבית הוא שאל אתי עם ניתן יהיה להוריד מדבור לרציף כלי כמו גיפ קל . הבחור התלהב וחזר אלי תוך יומיים עם תוכנית להרכבת שני מסלולים מתקפלים מחוליות פלסטיק קשיח מחוזק בצלעות אלומיניום שיחוברו לדבור על צלע אלומיניום שתורכב במקום המגלול של הס"ג בירכתיים. אפרים סלע שכנע את אוקסמן שהיה מפקד המספנה ותוך כמה ימים המספנה בניצוחו של המילואימניק בנו אב טיפוס.
הורדנו את תותח הירכתיים קשרנו את הדבור בניצב לרציף והרכבנו את המסלולים כמו לגו. הסיירת של החטיבה הביאה שני מיני גיפים שהיו כמו טרקטורונים גדולים עם צמיגי באגי, מקום לשלושה לוחמים נהג, מפקד ומאגיסט. הכלים עמדו על הדבור צמודים אחד לשני מהגשר לכיוון חדר הגה. עשינו לכלים לאשינג קיפלנו את המסלולים ויצאנו לים. לקראת החזרה הרכבנו די מהר את המסלולים נעמדנו שוב עם הירכתיים בניצב לרציף עם שני ספרינגים ותוך כמה דקות הכלים ירדו.
הכנו כמה תוכניות מבצעיות והתשובה של מפקדת חיל הים הייתה ש הדבורים לא נועדו להחליף נטק 60 מטר, ושהשימוש בשטח אויב יהיה אפשרי רק במידה ומצא רציף ללא שמירה. זה היה סופו של הרעיון של דבור כנחתת .
- קטיושות וטורפדו על הדבורים
אחרי המלחמה עשו הרבה ניסיונות לגוון את החימוש של הדבורים במסגרת הניסיונות האלה התקינו על הדבור שלי שני צמתים בחרטום . הדבור בקושי הפליג לא עבר 15 קשר ואיבד הרבה יציבות כי החרטום היה מאוד שקוע. עקב כך העבירו את הצמתים לירכתיים . המצב השתפר מבחינת היציבות אבל המהירות נשארה נמוכה. אחרי זמן נזכרו שדבור בלאו הכי לא יכול לגלות צוללת שלמצרים אין בכלל צוללות בים סוף ושתעלת סואץ עדיין סגורה והורידו מאיתנו את העונש.
אחרי זמן קצר החליטו שדבור צריך לעשות גם הפגזת חוף. אז התקינו על אחד הדבורים במקום תותח ירכתיים קטיושה. בגשר התקינו מחשב ירי הדבור היה מכוון את דופן ימין לכיוון המטרה ומפליג לאט. ברגע שהתרימה משוואת ירי המחשב היה מפעיל את הקטיושה באופן עצמאי. את המטווחים עשינו על האי טירן. לאט לאט הגענו לפגיעות סבירות.
- מבצעית בסנפיר במילואים
בשרות המילואים האחרון שלי בשרם חזרנו ביום שישי אחר הצהריים מסיור ארוך במילן . הבסיס הי ברובו מפונה ונשארו בו מעט אנשים וציוד עם כמה דבורים. על הרציף חיכה לי רלו רוזנברג שהיה מקצין אגמ של זיס ומפקד תורן. רלו אמר לי שעקב תקלות בדבור אחר אני צריך להפליג לחלק המזרחי של האי טירן ולהיות מימסר וחילוץ של יחידה של חיל אוויר שעושה תרגיל באי סנפיר. על הפנטום כבר חיכתה לנו האספקה. רלו נתן לי פקמש בכתב יד ולא מודפס בטפ ותידרך אותי בעל פה. תדלקנו והפלגנו.
הגענו לנקודה באור אחרון זרקנו עוגן ועברנו למשמרות עגינה. תוך האזנה לתדרי חיל אויר והתרגיל. כולם היו עייפים מהסיור ומי שלא היה במשמרת הלך לישון. בלילה לא קרה כלום. בבוקר אכלנו כל הצוות ארוחת בוקר על הסיפון. ים שקט. הכול בכיף. משום מה הוצאתי את הפקמש מהכיס וקראתי אותו. בפקמש היה משהוא מאוד מוזר. היה כתוב שם " מפקדה ממונה – חיל אויר".
פתאום בא לי רעיון. כשבאתי למילואים אמרו לי בתדריך שהפלגה רוצה לעשות סיור ארוך דרך הריפים דרומה מהסנפיר לאורך החוף הסעודי ושאישור אחד ניתן ובוטל. אני חשבתי שחיל אויר אולי לא מבין דיווחים בגריד. ביקשתי אישור להפליג לנקוד ה הדרומית ביותר של הסיור שלא אושר דרך נקודה מסוימת. נתתי את המיקומים בגריד של חיל הים. חיל האוויר אמר "רות קיבלנו" . זו הייתה ההזדמנות שלנו. הייתי בטוח שזה יגמר בעוד משפט, ולכן נקטנו באמצעי זהירות. רשמנו כל אישור וכל פיפס ביומן אוניה, הכנסנו את הצוות לעמדות ניווט מדויק עם צג אנטי פרלקסי וצופים בחרטום ובכל כנף בגשר, והפלגנו. במהלך הסיור אספנו את כל המידע שרצו לאסוף בסיור, והקפדנו לדווח מיקום בזמן ולרשום כל אישור וכל דיווח ביומן הספינה. הים היה שקט, פגשנו כמה סדגים סעודים ומצריים והכול היה סבבה. בערך כאשר הגענו לנקודה הדרומית עלתה מפקדת חיל הים על הקשר וביקשה מיקום. מסרנו מיקום מדויק שהיה בערך 50 מייל (!!!)
דרומה לנקודת העגינה. אחרי כמה דקות ביקשה המוכמת " בדוק שנית " אחרי שחזרנו על המיקום, עלה לקשר מולי מפקד תורן בגשר ושאל " איך הגעת לשם ? " עניתי שהדבר נעשה באישור מפקדה ממונה . היה שקט לרגע ואז הוא אמר " חזור מייד לשטח שלנו. " חזרנו למקום העגינה והעברנו שם עוד לילה. בצהריים הסתיים התרגיל וחיל האוויר אמר תודה. אתם משוחררים. התחלנו לחזור לשארם ואז הודיעו לי בקשר שהמזר – שכבר עבר לאילת – נתן הוראה שנגיע לאילת.
הגענו לאילת לקראת הערב בידיעה ברורה שמעמידים אותי לדין. כאשר הגעתי לאילת חיכו לי על הרציף כמה חברה ואמרו לי שיש התערבות על תוצאות המשפט. ההתערבות הייתה על ארוחה במסעדה סינית. אני מוזמן בחינם בכל מקרה. משהוא כמו הסעודה האחרונה. נכנסתי למשפט עם יומן האוניה והמפה ששרטטנו עם המידע שאספנו. המשפט היה לא פורמלי. קודם צעקו עלי ואיימו עלי בהורדה לדרגת טוראי וישיבה בכלא ורק אחר כך שאלו אותי מה קרה. זרקתי את הפצצה והראיתי להם את הפקמ"ש ואת כל האישורים והדיווחים ביומן האוניה ואת המפה והמידע. אני אמרתי שאם יהיה משפט אני רוצה בתור עדים את כל קציני חיל האוויר שלקחו חלק בתרגיל. כולם שתקו כמה דקות. בסוף הסמז"ר אמר מה אתה מציע – עניתי שאני מציע שהם יוותרו על הטר"ש שהם רצו לתת לי, ואני אוותר על הצל"ש שאני חושב שמגיע לי… המז"ר הסתכל עלי ואמר משהוא כמו "תעוף מפה מהר חתיכת אידיוט". חגגנו במסעדה סינית ובזה נסגר העניין.
